המשימה: לעצב את רמת-גן מחדש
תלמידי שנקר יסיימו את השנה הראשונה שלהם בנס אדריכלי: בבית עלית האייקוני, שהפך לבית ספר לאמנות. האם יצליחו בניין אחד יפה וכמה סטודנטים יצירתיים להפוך את רמת גן לתל אביב?
ובמחלקה החדשה לאמנות? נהנים מהעובדה שזאת השנה הראשונה של המסלול המדובר, ולא נלחצים: בשנה א' אפילו הסטודנט המוצלח ביותר לאמנות לא צריך למצוא גלריה. נדמה שתלמידי האמנות הרוויחו מכל העולמות. בבניין המרשים שלהם, בית עלית לשעבר, שנשאר קריר גם בימות השרב, הם מתהלכים בין התקרות הגבוהות, מחפשים את הכוכים המתאימים בחלל הענק כדי להציג את היצירות שלהם בפני מורים וחברים. "הבניין הזה נפל עלינו משמיים", מודה ראש המחלקה לאמנות, פרופ' מיכה לוין. "חיפשנו חלל גדול וראוי עם אווירה, ועיריית רמת גן סיפקה לנו אותו".
המחלקה לאמנות שוכנת בבניין ההיסטורי והאייקוני מאז תחילת סמסמטר ב', שהתחיל במארס. אי לבן בים מפלצות הפלדה של הבורסה ברמת גן, בצומת הרחובות הסואן אבא הלל וז'בוטינסקי. בניין עלית-ועכשיו המחלקה לאמנות של שנקר-ניצב באלגנטיות בפינה, מסתיר בחובו את יוצרי העתיד של האמנות הישראלית. התקווה, היא כמובן, שהסטודנטים האופנתיים יחיו קצת את הרחובות הלא אטרקטיביים, וימשכו עניין שחורג מהפונקציות הרגילות של אזור הבורסה.
המבנה המקורי תוכנן עוד בשנות השלושים על ידי האדריכל שלמה פונרוב. חלל תעשייתי גדול, שממנו הריח יהונתן גפן את השוקולד שלו. עם השנים, הפכו החללים התעשייתיים למשרדים צפופים, ובית החרושת הפך למתחם רחב ידיים. עכשיו נהרס רובו כדי להקים את המגדל הגבוה בארץ, וחלקים מהבניין המקורי עברו ועוברים תהליכי שימור כדי להתאים לתלמידי האמנות של שנקר.
באופן לא שגרתי נחלקה מלאכת השימור בין שני אדריכלים: פרופ' ניצה סמוק נשכרה על ידי שנקר והופקדה על שימור פנים הבניין, ואמנון בר אור נשכר על ידי "אזורים" לשימור החוץ. "זיכרונות הילדות האישיים שלי מבית עלית, יחד עם הלימוד וההתעמקות בבניין עצמו, מאוד ריגשו אותי", אומר בר אור. "כשנכנסתי לשם הרגשתי את הריח. שוקולד, בזוקה, זה היה נפלא".
אבל עבודות השימור והשיפוץ מתעכבות. המגדל בחוץ מתעכב ואיתו עבודות השימור החיצוניות, והעבודות בפנים נפגעו בגלל לוחות הזמנים הצפופים, מגבלות התקציב והקבלן שפשט את הרגל. "הפרויקט התחיל בתקוות גדולות, ונגמר בקול ענות חלושה", אומרת סמוק. "יש עוד הרבה מה לעשות".
הסטודנטים, בינתיים, נראים מרוצים מהעבודה. החללים התעשייתיים הגדולים, מהם יצאו חפיסות שוקולד הפרה האגדתיות, הפכו לסטודיואים מושלמים, גלריות רחבות ידיים, עם תאורת אור יום יוצאת דופן. עליהם, על דור העתיד, חשבו לאורך כל הדרך: כשתכננו את חדר ההדפסות, עם האוורור המדויק, את האזור שבו יפסלו הסטודנטים, שיהיה בקומת הקרקע כדי שאפשר יהיה להכניס פנימה סלעים כבדים.
סמוק, ברגע שנכנסה, הבינה שפנים הבניין
סמוק הצילה את כל האלמנטים המקוריים שהצליחה: דוודים, צינורות, ארובות וחלונות, והחזירה את הכניסה לבניין למיקומה המקורי. היא שמרה על מסדרונות מרווחים, שיהפכו לגלריות בעתיד, ועל המרצפות המקוריות והמקסימות. הבעיה, כמובן, הייתה לשלב כאן את כל האלמנטים הטכנולוגיים - המחשבים, האקוסטיקה, המיזוג. לא בכל דבר הצליחו.
סרג'יו לרמן, אדריכל העיר רמת גן, מרוצה מאוד מהפרויקט. "אני לא חושב שיש פרויקט יותר יפה מזה", הוא אומר. "כולם מרוויחים-שנקר, הציבור, העירייה. הפרויקט הוא תרומה לאזור הבורסה, שמרכזת היום בעיקר בנייני משרדים. בונים פה עוד מגדלי מגורים, ובהמשך ייפתחו פה לופטים-אמנים שייכנסו לחללים ברחובות בבורסה. יש תוכניות לבנות מדרחוב, אולי בית מלון. ולשנקר יש תפקיד חשוב בזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
