זקן בן 30: לקובי שמעוני נמאס
קובי שמעוני עייף. עייף מעבודה קשה, מדאגה אינסופית לאמנים שלו (שבתמורה, מלכלכים עליו בעיתונים), והמהמרדף הסיזיפי אחרי כסף. אבל הוא יודע שהמרדף הזה לא ייגמר לעולם, זה חלק ממי שהוא, ומההבטחה שלו למשפחה, בגיל 21. וכך יוצא שהאמנות היחידה שהוא מתעסק בה היא צילומים לסדרת טלוויזיה ("סופרסטארט", ערוץ הבידור). גנגסטא ראפ? תחפשו את זה אצל החברה שלו
דמיינו לכם, אם כן, את הסיטואציה הסוריאליסטית הבאה: משפחה פרסית-טוניסאית שלמה יושבת בסלון, כולל הסבתא הזקנה, כדי לשמוע מהבן הצעיר שבמקום להצטרף לעסק המשפחתי ולמכור יהלומים כמו כל פרסי טוב (הגדרה שלו), הוא רוצה להסתובב במועדונים ולעשות ראפ. במקרה אחר, זה כנראה היה מסתיים בטיפול נמרץ, רק ששמעוני הגיע לשיחה הזאת מוכן היטב, עם תוכנית אב מגובשת ומהלכים שקולים ומדודים, שיאפיינו את כל הקריירה שלו מעכשיו ואילך.
"הייתי ילד טוב", פתח ואמר, "לא הוצאתם אותי מבית סוהר, לא לקחתי סמים, אני אפילו לא מעשן. אני לא רוצה לנסוע להודו כמו כל החברים שלי, לא רוצה כלום. השתחררתי עכשיו מהצבא, והדבר היחיד שאני מבקש זה חצי שנה כדי לנסות להגשים את החלום שלי, שזה לעשות מוזיקה. אם זה לא ילך, אני מצטרף לעסק בלב שלם. אם זה כן ילך - אז אלוהים גדול".
כשהנאום הדרמטי תם, השתררה שתיקה לא פחות דרמטית. לבסוף קם אביו של שמעוני מכיסאו, וכשדמעות בעיניו הוא ניגש לבנו, לחץ את ידו ואמר: "יא איבני, יש לך את הגב שלי". התיאור הזה אולי נשמע לכם מוגזם, אבל הוא מדויק לחלוטין.
המשפחה של שמעוני מתנהלת לפעמים קצת כמו סרט ערבי של יום שישי בערוץ הראשון. היא רגשנית, חמה ומגוננת, אבל באותה מידה גם פטריארכלית ושמרנית. השיחה הזאת, למעשה, הייתה ביטוי של כבוד לציפיות שלהם, ונועדה למנוע משבר. למרבה המזל, זה נגמר בהפי אנד. רק שבמקום שכתוביות הסיום ירוצו על רקע של מנגינת עוד עגמומית, הן התגלגלו הפעם על רקע סימפולי מחשב ובסים.
ימים ספורים אחרי השיחה הזאת שמעוני - אז כבר סאבלימינל - שחרר לרדיו סינגל ראשון - "יותר מחבר", דואט עם ברוך פרידלנד - מתוך אלבום הבכורה שלו, "האור מציון". המהירות לא צריכה להפתיע אתכם: כל שירי האלבום הזה הוקלטו עוד בזמן ששמעוני שירת בצבא והיו מוכנים לשיגור.
שנה לאחר מכן כבר הושק האלבום השני, "האור והצל", עם יואב אליאסי, שהפך במהירות שיא למכת מדינה. שמעוני, במילים אחרות, בעצם מעולם לא תכנן להתחייב באמת לעסקי היהלומים של המשפחה, על אף שיש לו ראש עסקי מבריק, ועכשיו הוא גם היה חופשי לצאת לדרך. נותר לו לפתור רק בעיה אחת מרכזית: כדי להוכיח למשפחה שלו - וגם ולעצמו - שהם לא טעו, הוא היה חייב לעשות כסף מהמוזיקה שלו, והרבה.
"הם אמרו לי: 'מי עושה בישראל כסף ממוזיקה?'", הוא משחזר."'תסתכל על הזמרים הכי גדולים - אין להם שקל על התחת. תעבוד ביהלומים, ותעשה מוזיקה לכיף שלך'. ואת יודעת מה, יש בזה משהו. אבל לי היה חלום לפתוח את האוזן של הקהל למוזיקה אחרת. ומצד שני, גם ידעתי שאני לא אוכל להתעסק באמנות אם אין לי כסף לגור בבית משלי, או אם אני אתבייש לצאת עם מישהי כי אין לי כסף. אם את שואלת מה יותר חזק אצלי, הפן העסקי או האמנות, ברור שהאמנות - אבל דיכאתי את זה הרבה זמן, כי היה חשוב לי להתבסס קודם".
יש הרבה אמנים ישראלים שחיים על הקצה מבחינה כלכלית.
"ואני לא מסוגל לסבול את זה. אבא שלי יצא מהזבל ואני לא מתכנן לחזור לזבל".
הצלחה, במובנים של משפחת שמעוני, זה לא רק להיטים, רינגטונים, אלבומי פלטינה וכבוד ברחובות. הצלחה זה קודם כול כסף, וכמה שיותר. אפשר להתייחס לזה כחמדנות, או כהתנהלות קלאסית של משפחת סוחרים ממולחת - לא סתם שמעוני נחשב לאחד מאנשי העסקים המיומנים ביותר בביזנס - אבל הסיבות הרבה יותר עמוקות.
כששמעוני טוען שאביו יצא מהזבל, הוא יודע על מה הוא מדבר. אביו עלה לישראל מטוניס בספינת המעפילים הראשונה, והגיע לכאן יתום ועני עד כדי כך, שנאלץ לתפור לעצמו
"בתור ילד הייתי אומר לו 'אבא, אתה עובד כל כך קשה, ובסוף אתה נוסע לאיזה סופשבוע וקורא לזה חיים'. הוא לא יודע ליהנות. למה לצאת למסעדה? יש אוכל בבית. למה לקנות אוטו טוב? אוטו צריך לקחת אותו מפה לפה וזהו. בשביל לקנות לו אוטו טוב אני ואחי היינו צריכים להתנפל עליו. אני, בניגוד אליו, כן יודע ליהנות, אבל בדיוק כמוהו - אני לא יודע להפסיק לעבוד".
וזה באמת מה שהוא עשה בעשור האחרון: לעבוד, לעבוד ואז, כשהוא הרגיש שהוא אוטוטו עומד להתעלף - לעבוד עוד קצת. ככה זה כשאתה מחליט שמטרת העל היא צבירת כסף וכמה שיותר. החיים שלך נוזלים לך בין האצבעות, ולא ברור לך לאן. אז נכון שבעשור הזה הוא הספיק להקים את חברת תאקט, להשיק ארבעה אלבומים, לרכוש שלושה אולפנים, להקים חברות שיווק והפצה, לעצב קו לבוש, לעמול על הקמת ערוץ טלוויזיה שיתמקד רק בהיפ-הופ, להשיק שמונה אמנים חדשים (סיוון, שי 360, רטרו , איציק שמלי ועוד), אבל בשורה התחתונה - "אם את קמה עכשיו והולכת לשירותים, את חוזרת ומוצאת אותי ישן על השולחן".
עד כדי כך?
"אם לא היה יום שבת הייתי מת, פיזית. אני כל הזמן עייף. קם בשמונה בבוקר, הולך למשת רד, עובד עד עשר בערב ואז יוצא למועדון לעבוד - להופעות של אחד האמנים שלי, או שלי. לפני שבוע היו לי 48 שעות שפתאום שמתי לב שלא אכלתי בכלל. זה לא נורמלי. אני כל יום עובר ליד הים, מת להיות בים, מסתכל עליו כמו תייר.
הדברים שהכי שנאתי בעולם הם היום חלק מהיומיום שלי. אני קורא מלא דפים ביום, חוזים, וזה הכי קשה לי, בגלל הדיסלקציה שלי. ובשביל מה? בשת ביל שאני אוכל לעשות מוזיקה. אבל אני לא עושה מוזיקה, כי בשביל שתהיה לי שעה עם עצמי באולפן אני צריך לקבוע לעצמי שעה ביומן, וגם אז קורה משהו יותר חשוב ואני מבטל את זה, אז מה הפואנטה?".
מה באמת הפואנטה?
"שהגיע הזמן שאני אוריד את הפאניקה של השליטה ואחלק סמכויות. יש מנהלים, ואם הם לא מספקים את הסחורה וממלאים את היעדים במשך חצי שנה - הם עפים. יש אנשי עסקים קצת יותר גדולים ממני, ובכל זאת יש להם חיים, משפחה, תחביבים, אז איפה אני טועה? בזה שאני עושה הכול לבד. ציינתי לעצמי את הנקודה הזאת, של גיל 30, שבה אם לא הצלחתי - אני מקפל הכול, מתחיל מאפס ועושה את הכסף שלי במקום אחר. אבל אם כן הולך לי, אז אני משחרר שליטה, נותן לאנשים אחרים לנהל, ומתפנה רק למוזיקה שלי".
ואת כל זה החלטת מראש, כבר מגיל 15?
" כן".
גם אם מתעלמים מכל הבדיחות המתבקשות על העדה הפרסית וכסף - שמעוני, אגב, יודע לספר אותן בעצמו יותר טוב מכולם - המורשת הכלכלית הזאת היא משא כבד בשביל ילד. ובאמת, שמעוני תמיד היה ילד זקן, במובן מסוים, קונטרול פריק מחושב עד כדי צמרמורת לפרקים. לא פלא, למשל, שהוא התחיל לעסוק בביזנס כבר מגיל צעיר והיה כבר בגיל 15 הבעלים של מועדון היפ-הופ בתל אביב.
"לא נראיתי בן 15, אלא בן 18-19 לפחות. תפסתי בן אדם שיש לו אחלה פוטנציאל של מועדון שבחיים לא הצליח להתרומם ואמרתי לו: 'אתה משקיע את כל הכסף, אני והחבר'ה שלי מתאקט נביא את כל האנשים, ובכסף נתחלק חצי-חצי'. המקום עבד ארבעה ימים בשבוע והיה מפוצץ. הייתי לוקח את כל הכסף שהרווחתי, תפוס בגומייה, נותן לאיזה רוסי מניאק באולפן הקלטות, ושואל 'כמה זמן יש לי?', והוא היה אומר לי 'שש, שבע, שמונה שעות'. ואז הייתי מכניס את החברים שלי, ושורף את כל הכסף".
גיל ההתבגרות, אם כן, מצא את שמעוני עם אישיות מפוצלת קלאסית: ד"ר שמעוני ומיסטר סאבלימינל. בבקרים ילד טוב של אבא ואמא, בלילות נער שגילה את המין כבר מגיל 13, שמסתגר עם הווקמן שלו וחושב איך לעשות כמה שיותר כסף ממוזיקה. על מועדון ההיפ-הופ הוא בכלל לא סיפר להורים "כי מה להם ולמועדונים? מבחינתם זה פשע וסמים. וזה באמת נכון. חיי לילה זה עולם מאוד מלות כלך, אם את מהמקום של הבעלים. אתה מתת עסק עם המיץ של הזבל האנושי".
זה דיסוננס רציני לחיות בתוכו.
"נכון. אבל ההורים שלי הרגישו לי אז מאוד פרימיטיביים ופחדתי שאם אני אגיד להם משהו על סקס או על המועדונים הם ימותו, ושמרתי הכול אצלי בבטן ובראש, והראש שלי היה מתוסבך רצח. המוזיקה הייתה המפלט שלי. בלי זה, לדעתי הייתי מת".
זה לא היה הדיסוננס היחיד שהוא חי בתוכו. ילד פרסי שמנמן, ממשפחה ציונית נלהבת, שהשתקעה בשיכון דן כשזו עוד הייתה שכונה שהיו בה בעיקר חולות ונחשים. עשר שנים אחר כך, כשהפך לנער, זו כבר הייתה שכונה של עשירים, מעוז השמאלנות האנינה והקולית, ומשפחת שמעוני נראתה לפתע לא שייכת למרקם האנושי.
"בשביל הערסים הייתי צפוני, בשביל הצפונים הייתי ערס, אז הייתי מרביץ לכולם. זה מצחיק, כי עד שקראו לי 'פרסי' בכלל לא התעסקתי בקטע של עדות. גם היום, כשבאים מזרחים ואומרים 'זה כי אני מזרחי' זה נראה לי הכי פתטי. אבל כשכל החבר'ה שלי מהבית ספר קיבלו זימונים לטיס ואני כמו איזה בררה קיבלתי מנילה עם חיל קשר, זה הרגיש די חרא".
על אף שהיה האאוטסיידר, הניסיון שלו עם בנות והכריזמה המאיימת שלו סייעו לו למצב את עצמו כמנהיג של אאוטסיידרים אחרים. כך קרה שבשנים האלה התגבשה סביבו החבורה שהפכה בהמשך לתאקט - ביניהם יואב אליאסי, שי 360 ואחרים. "זה היה כמו צבא. והם היו כמו החיילים שלי", הוא מתגאה.
ואז, אחרי כל השנים, הם מספרים לעיתון שאתה מרמה אותם, ועושה כסף על גבם.
"נכון, והכתבות האלה היו בעיטה בלב. הצל, למשל, הוא כמו אח ולא משנה אם נחרבן אחד לשני על הראש, אבל מהבחינה העסקית זה פשוט לא הסתדר. הרגשתי מההתחלה שאני סוחב אותו סחיבת פצוע. לא היה אכפת לי עד שהרגשתי שזה נהיה מובן מאליו ואמרתי לו שחייבים לפצל את הדרכים מבחינה עסקית. נגמר המצב שקובי הוא זה שכל הזמן מממן והוא זה שכל הזמן מבזבז. ולא רק איתו".
כלומר?
"תאקט הופכת לחברת תקליטים לכל דבר ומה שנשאר זה רק מה שיש בו היגיון עסקי. נכון להיום, אני מממן הכול: חדר כושר, אוכל, מוניות, הקלטות, אולפן, טכנאים. אלה חברים שבעצם נתתי להם, בעיניי, את מה שלא היה לי. הרי למה רציתי שיהיה לי כסף? כדי שאני אוכל לבוא לאותו רוסי מניאק עם הכסף בגומייה ולהרוויח שעות אולפן. צמד המילים האלה, 'שעות אולפן', היה שנאת חיי. אבל מתברר שכשאתה נותן למישהו, זה לא נראה לו הגיוני. אנשים חושבים שאתה בטוח דופק אותם. אז כל מיני דברים שהיו חינם הפסיקו להיות - וזה גרם לאנשים להתחבר קצת יותר לקרקע".
שמעוני לא אוהב שמזכירים את הנושא הזה. הוא גם לא אוהב שמעלים את הכתבה שעסקה בטענות שהיו שירים שאותם, כביכול, העתיק מאחרים (" תבעתי את 'ידיעות אחרונות' וזה נסגר בין עורכי הדין מחוץ לבית המשפט. אני יכול להגיד לך שאם הייתי תובע, הייתי זוכה בהרבה כסף"). אבל באופן אירוני, שתי הפרשות האלה רק חיזקו - שוב - את התדמית שלו כאיש עסקים ממולח.
בכל זאת, מדובר בבחור שלא היסס להקריב את תדמית הראפר הזועם על מזבח הפרסומת לשוקו קרלו. ויש גם את עניין ההופעות. סאבלימינל לא עושה היום הופעות פתוחות. כל הופעותיו סגורות, בעיקר ועדי עובדים, חתונות וחגיגות בר מצווה.
לא מפריע לך לשיר בין הרוסטביף לעוגת גבינה פרווה?
"אני מופיע באירועים פי אלף יותר מושקעים מהשירותרום ומלכת היופי וכל החרא הזה. באירוע כזה אני עולה לבמה אחרי שרית חדד ולהקה מחו"ל, בהאנגר 11, שמעוצב כמו המועדון הכי מושקע בישראל. דברים שאת לא מכירה בכלל. אנשים שמשקיעים מאות אלפי שקלים רק על תפאורה ותאורה. אנשים פשוט מפגרים. כל שרי הממשלה, מי שאת רוצה בעולם התחתון, וכל העשירים של מדינת ישראל, 80 אחוז מהם - אצל כולם הופעתי".
למה אתה לא עושה קיסריה?
"קודם כול, כי זה לא רווחי, ואת זה כולם יודעים היום. שנית, אני בכלל לא מוכר הופעות, יש לי בחורה שרק עונה לבקשות, לא מוכרת. אבל אני מודה שחסר לי לעשות הופעה עם שירים יותר כבדים שלי, מהעבר, לא רק להיטים. משהו עם פסנתר לבד, קטע אמנותי יותר. אבל מה, אני אלך להשקיע מלא זמן וכסף ולעשות הופעה בזאפה?".
למה לא?
"כי זה כאילו לא קשור לעולם שלי. מה נכנס לזאפה, 250 איש? לא יודע, אולי".
אולי כדאי להתחיל מאלבום חדש. הרבה זמן עבר.
"אני מת לעשות כבר ויש לי המון רעיונות. מה שבטוח זה שאני לא מסוגל לעשות קאברים יותר. אני אשמיע לך את המשיבון בסלולרי שלי, יש שם הודעות ממיטב כוכבי הזמר העברי, אנשים שהכי הייתי שמח לעבוד איתם, אבל חלאס. מיציתי".
מצחיק (או עצוב) ככל שנשמע, הכסף חודר אפילו לאמנות של שמעוני. נכון להיום, הוא נמצא בצומת מעניין מבחינתו. אם אכן הוא ישתחרר מהניהול של חברת תאקט ויתפנה להקלטת אלבום, הוא יצטרך להמציא את עצמו מחדש. חסל סדר להיטי באנג-באנג מיליטנטיים.
הגיע הזמן לעלות שלב - ואולי גם להיחשף לקהל נוסף. המעריצים שלו בנויים מעיקר מבני נוער וחיילים, ואחר כך מבני 40 ומעלה. בני 20-30, השכבה הסטודנטיאלית, די נרתעת ממנו. "ואני לא מבין למה. אני מתאר לעצמי שזה בגלל שציירו אותי בתור ימני קיצוני, פאשיסט כזה".
אולי משום שאתה ראפר שמזדהה עם הערכים של הסיסטם ולא יוצא נגדם, כמו שראפרים בדרך כלל עושים. הרי מכך נולד כל הזרם הזה מלכתחילה. מתסכול ומזעם.
"במציאות שלי אני חייל ישראלי. אם אני אראה מישהו בא לדקור מישהו, באופי הישראלי זה להפריד ביניהם. וזה יפה בעיניי. אני נראה לך אחד הדפוקים האמריקנים האלה שצועקים 'רצח, יש לי כסף כי מכרתי סמים, אני בעד זונות?' אמינם, בעיניי, הוא גאון אבל אידיוט".
וגם לא תמיד חייבים לצרוח. אבל לכעס יש חשיבות במסר. אי אפשר להיות ראפר מפויס.
"אבל היום זה כבר מסובך יותר".
כי אתה מותג?
"כי אני לא דואג רק לעצמי אלא לאמנים שאני מטפח ומספיק שאני עושה טעות אחת קטנה, הם מקבלים גם כאפה. היום אני פחות חופשי, הרבה יותר מחושב. זאת עוד סיבה שאני רוצה להשתחרר".
לפחות מבחינה אישית, את מסע ההשתחררות שלו שמעוני כבר התחיל. לפני שבועיים הוא נסע לפריז עם בת זוגו בארבע השנים האחרונות, אינס. "בכל הפעמים שהיינו בפריז זה תמיד היה להופעות, אז היינו מסתובבים עם 16 שומרי ראש וזה תמיד היה: אה, הנה האייפל, מגניב, יאללה לעבודה. ועכשיו היה זמן להסתובב, ולעמוד בתור כמו כל התיירים, בלי סלולרי, והיה פשוט כיף".
הם היו ידידים 15 שנה עד שיום אחד שמעוני חזר הביתה והחליט שהיא האחת. מאותו רגע, לא הייתה לה ברירה והם הפכו לזוג. כשנסעו לפריז, החליטו כולם שהוא עומד להציע לה להתחתן. "אנחנו בפריז, אבא שלי מצלצל 'מההה...מה קורה? יש משהו חדש?', ואני אומר לו 'אבא, אתה רוצה?', והוא אומר 'תקשיב, יש לי רעיון טוב: במטוס'. הוא כבר ויתר על פריז עצמה, אז במטוס".
למה באמת לא הצעת?
"גם את מתחילה? כי אני ציוני, ואני רוצה שזה יהיה בארץ".
על מה אתם רבים?
"זה קטע, כי אין סיטואציות של מריבות וצעקות. זה ראש אחר. אם משהו לא הסתדר, כל אחד בפינה שלו, ומחר תהיה ישיבת סיכול ממוקד על כוס יין. זה בא ממנה, לא ממני. אנחנו מזרחים, את יודעת. או-קיי, לא באת לי טוב, תפוס ת'פינה שלך, מחר נדבר על זה. ואני מעריץ את זה בה. היא כמו גנגסטר".
חשבתי שאתה אמור להיות הגנגסטר.
"פחחחח".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם