אני כבר לא תומך בכל מה שקורה כאן: ראיון עם זובין מהטה
הממשלה חסרת גמישות. לציבור לא אכפת מה קורה בעזה. שני הצדדים לא זזים מילימטר. 50 שנה מאז הקונצרט הראשון שלו בישראל ו-34 שנה מאז שמונה למנהל המוזיקלי של הפילהרמונית, זובין מהטה יורד מהגדר ולראשונה שולח חצי ביקורת לעבר המדינה שאימץ כביתו השני. עכשיו, אחרי שבנו אורי נבחר לחייל מצטיין, יש לו הזכות המלאה לומר "אנחנו"
יום ראשון בצהריים, היכל התרבות, חזרה של הפילהרמונית קקופוניה. זה מה ששומעים מאחורי הקלעים של היכל התרבות, דקות לפני תחילת החזרה. רמקולים מצהיבים על קירות ישנים מפיצים את הקולות שמופקים על הבמה, מקבץ אקלקטי של צלילים שיורדים, עולים ומתנפצים, מתדפקים נואשות על אוזנו של השומע, לא מודעים לכך שעד שלא יתאחדו ויפעלו יחד, אין להם סיכוי.
ואז נשמעת הקריאה: "היא כבר מכוונת". התזמורת מכוונת את הכלים, אבל חלק מהנגנים עדיין מאחורי הקלעים, לא מיצו את ההפסקה, ופתאום מבינים שצריך להתעשת וכדאי לרוץ. כנר בז'קט וסנדלי שורש עוקף נבלאית בשיער צבוע צהוב, נגנים צעירים פוסעים מהר יותר מהמבוגרים, וכולם רצים פנימה כמו תלמידים ממושמעים, להיכנס מהר בשקט ולהתיישב במקום, לפני שהמורה ישים לב שמישהו איחר.
אחרוני התלמידים עוד רצים לכיסא, ואז הוא נכנס. לבוש שחורים, עם בלורית שכבר שנים מאפירה אבל מעולם לא הלבינה. נגני הפילהרמונית הישראלית מתיישבים סביבו, וזובין מהטה צועד נחוש אל מקומו בקדמת הבמה. כמו לפני 50 שנה, אולי קצת פחות נמרץ.
אחר כך, בתשובה לשאלה אם הוא זוכר את הקונצרט הראשון שלו עם התזמורת, הוא יענה ללא פקפוק: "כאילו זה היה אתמול. אני הייתי מאוד לא מנוסה, ניגנתי את היצירות בפעם הראשונה, וגם התזמורת לא ממש הכירה את היצירות. הוא לא היה מוצלח במיוחד".
הקונצרט הלא מוצלח הזה, ב-23 במאי 1961, סימן את תחילתה של מערכת יחסים שנמשכת כבר 50 שנה. זובין מהטה הגיע לכאן ככישרון מבטיח, מנצח צעיר מהודו, כוכב בינלאומי בהתהוות, על סף הזינוק אל פסגות העולם של וינה, ניו יורק ומינכן. אבל משהו קרה בדרך. הוא התאהב. "בפעם הראשונה שהגעתי לכאן, הרגשתי כאילו אני חוזר לאסיה. עזבתי את הבית ואת הודו בגיל 18, ולא חזרתי במשך 13 שנה. זה היה המקום הראשון שאליו הגעתי אחרי אירופה, שלפחות נראה קרוב לבית שהשארתי מאחור. הגעתי מוינה הנוקשה, ומאנגליה שלא ממש אהבתי,
מאז , הפכו ישראל, תל אביב והיכל התרבות לביתו השני. והיום, קצת לפני שהוא והתזמורת עוזבים את ההיכל לשנה וחצי, לרגל שיפוצים, הם עושים חזרה על האורטוריה של שנברג, "שירי גורה" (Gurre-Lieder) אחת היצירות האהובות על מהטה. הוא ביקש אותה במיוחד ("רציתי יצירה חגיגית") לכבוד יום ההולדת הכפול: 75 שנה לפילהרמונית, 50 שנה לרומן שלו איתה. 34 מתוכן הוא המנהל המוזיקלי, תפקיד שבשנת 1981 - בעקבות המתקפות עליו בשל ניסיונו לנגן ואגנר - ניתן לו לכל ימי חייו.
התזמורת נענית לו כמו בטלפתיה. מספיק לראות לאן מובילה היד שאוחזת במקל, ואפשר לנחש לאן הצליל יזרום. לא תמיד הוא מרוצה, ואז, שתי נקישות מהירות ו"שששש" לא מתפשר. אדוות הנזיפה מתפשטת על הבמה והצליל גווע לאטו, עד שגם בשורות האחרונות מפנימים את הטעות. ואז מתקנים, וממשיכים.
לרגעים מהטה שר, ספק לתזמורת, ספק לעצמו, ממלא את תפקיד המקהלה. ואז מתעשת וחוזר לפקח. מסמן במבט או בידיים, ומכניס אותם להרמוניה אחד-אחד, בס, קונטרה-צ' לו, כינורות, עד ש"לא, לא, לא, תעצרו" - הפעם כלי המיתר נכנסו חזק מדי. "אתם יודעים", הוא מחייך, "היה פעם סרט ישן, קיטש של אם-ג'י-אם, על אלף גברים ונערה, או שאולי הם היו מאה? בכל מקרה, זה בדיוק מה שיהיה כאן, תהיה כאן זמרת אחת מול מאה נגנים, אני בסך הכל מנסה להגן עליה".
הכנר בסנדלים רושם לעצמו הערות על דף הפרטיטורה. שכנו לשורה מסביר בעברית לחבר מאחור, שמדבר רוסית, את דברי המנצח באנגלית. "היום 60 אחוז מהנגנים הם רוסים, שאיתם יש לי תקשורת רק ברמת המוזיקה, פחות ברמה האישית", מודה מהטה. "אולי זה מחסום השפה, אולי גם בעיה תרבותית, אני לא בטוח, זאת הרי מנטליות שונה. אני מרגיש מאוד בבית עם הישראלים, אבל לרוסים לא ממש נתתי הזדמנות. אני פשוט לא מכיר אותם כל כך".
חוץ מזה הוא באמת מרגיש בבית, וגם התזמורת מרגישה בבית איתו, אולי יותר מדי. "לא ניכר שהם מנגנים כל כך יפה אצל מנצח אחר", אומר מבקר המוזיקה אמיר מנדל, שכמו כמה מהקולגות שלו, חושב שלמערכת היחסים הארוכה הזאת יש יתרונות אבל גם חסרונות. להיכל הביקורת לא מגיעה. חלק מתייחסים למהטה כאל מורה, חלק כדמות אב, "וגם אב מוודה לפעמים", הוא מסגיר. את החיוך שעולה על שפתיו של אבי שושני, מנכ"ל הפילהרמונית, קשה לזייף. "כן, זה כמו משפחה", הוא אומר וממהר לסייג: "אבל אני תמיד זוכר שהוא המאסטרו ואני יודע את מקומי. לפעמים זה קשה, כי יש לו נטייה טבעית להסתחבק, כמו ישראלים, שכל הזמן ניגשים אליו".
בהפסקה תופסים אותו על המדרגות שני נגנים. "מאסטרו, יש בעיה". מחר יש מבחנים לנגן טימפני (תוף דוד) חדש, אבל אין מספיק מקום על הבמה. הנגנים רוצים לקרב את הכלים, כדי שהמבחן יישמע יותר טוב, ומנהל הבמה מעדיף שלא, אין לו כוח לכל העבודה. מהטה, שארוחת הצהריים שלו מתקררת, מקשיב בסבלנות, משרה עליהם מרוחו, ונותן לצדדים לפתור לבד את הבעיה. בעוד שעה יש עוד חזרה.
יום חמישי בערב, בית השגריר הצרפתי ביפו, קבלת אות לגיון הכבוד הערב חגיגה. השגריר בישראל, כריסטוף ביגו, מעניק למאסטרו עיטור קצין בלגיון הכבוד הלאומי של צרפת. אחרי שהשגריר מצמיד את הסרט האדום לחזהו ובדרך דוקר אותו עם הסיכה, מהטה מסתובב בין האורחים כמו ביום הולדת, מקבל טפיחות על הכתף ו"מזל טוב" מחברים ושועי הארץ. כדברי השגריר, הוא ההודי הכי ישראלי שחי כאן.
בשבוע שעבר, בראיון לערוץ 10, הוא טען שישראל חיה בהכחשה לגבי מעמדה הבינלאומי המעורער והסיבות לו. "מבחינת הפטריוטיזם, ישראל לא השתנתה, זה עדיין מאוד חשוב כאן", אומר מהטה, שמכיר אותנו היטב כבר 50 שנה. "אבל היום - אני חושב שהישראלים חיים בהכחשה. לא יכול להיות שכולם נגד ישראל. קו פרשת המים היה לדעתי במבצע בעזה. ישראל תמיד הייתה מקום של דעות שונות, והמלחמה בעזה הפכה כמעט את כולם למאוחדים בהגנה על מה שקרה, בלי לדעת באמת מה שהלך שם.
"באותו זמן הייתי בחו"ל וראיתי את כל דיווחי החדשות. כשחזרתי מצאתי שכולם אומרים שסי-אן-אן נגדנו, בי-בי-סי נגדנו, כולם נגדנו. באמת, שבו רגע ותחשבו בהיגיון. אלה כתבים אחראים שנכנסו לשם ודיווחו על מה שהם רואים, ואת זה לא מוכנים כאן לקבל. אני חש שהרבה ישראלים פשוט לא רוצים לדעת, ובגלל זה אני כבר לא תומך בכל מה שקורה כאן. ועכשיו פתאום אובמה הפך לדמות לא חשובה. והוא עוד אומר באופן מאוד מרוכך את מה שאחרים בעולם אומרים בהרבה יותר נחרצות. אני חושב שאין טעם לגנות אותו, להגיד שהוא כבר לא חבר שלנו. צריך לדבר איתו ולדבר עם העולם".
מי שיש לו ספק באהבה של מהטה לישראל, למרות האמירות האלה, צריך רק לשבת איתו קצת. כשהוא מדבר על ישראל עיניו בורקות, גבו נדרך, ואי אפשר לעצור את שטף הדיבור שלו. והוא חזק לא רק בדיבורים. במלחמת ששת הימים טס לכאן במטוס תובלה, ישוב על גבי ארגזי תחמושת, רק כדי להביע תמיכה. ומאז, בכל הזדמנות ובכל עת של מצוקה, מהטה, הלא ישראלי היחיד שקיבל את פרס ישראל, מתייצב לימין המדינה. ויש גם את עניין ה"אנחנו ". זובין מהטה, אפילו לא יהודי, לא משתמש במילה "אתם". מה שיוצא לו בשיא הטבעיות לאורך כל השיחה זה רק "אנחנו".
"אני מסכים עם הטיעון הבסיסי, שלא יכולנו להמשיך לחטוף טילים ורקטות יותר משמונה שנים. נגיד שאני מסכים עם זה שהסבלנות קצה והיה צריך לעשות משהו. מצד שני, אני מרגיש שבישראל לא יודעים בדיוק מה קרה בעזה כתוצאה מכך".
מה הדבר הכי בולט שאתה רואה מבחוץ?
"אני רואה את חוסר הגמישות המוחלט של הממשלה הישראלית. אני לא יכול לקבל את הטיעון של'ערבויות לביטחון, ערבויות לבי טחון' כי אני יודע שהעולם כולו יעמוד מאחורי ישראל בעניין הביטחון, אף אחד לא רוצה שלישראל לא יהיה ביטחון".
לא תמיד מהטה היה כל כך נחרץ. לעומת ידידו הקרוב, דניאל ברנבוים, הוא הקפיד להיות א-פוליטי, לא מתלכלך בהבעת דעה אבל פועל למען הפילהרמונית, למען ישראל, למען קירוב לבבות בין יהודים לערבים. החבר הטוב ברנבוים, אגב, הוא גם האחראי לזה שמהטה היה, ולו לחמש דקות, יהודי למהדרין. טוב, כמעט למהדרין. בחתונה של ברנבוים עם ז'קלין דה פרה, הרב לא הסכים לקבל את מהטה כחלק מהמניין. אז אמרו לו שקוראים לעד משה כהן-"וככה הגעתי לחתונה, הייתי מוישה כהן".
ב-1978, מיד אחרי חתימת הסכם קמפ דיוויד, הוא פגש את ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, בניו יורק, וניסה לשכנע אותו לשלוח את הפילהרמונית לקהיר כמחווה של רצון טוב. בגין לא זיהה את האיש שחום העור שפנה אליו.
"הוא שאל 'למה אתה מדבר אליי? מי אתה?', אבל זה בסדר, קיבלתי את זה ברוח טובה. לשאלה שלי הוא ענה,'אני לא יכול לחשוב על שום דבר עד שלא תיפתר סוגיית ההתנחלויות'. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המילה הזאת,'התנחלויות'. אפילו לא ידעתי על מה הוא מדבר. לא היה לו טיעון נגדי. לא הבנתי מה קשור עניין ההתנחלויות ללשלוח אותנו לקונצרט בקהיר, אפילו התבדחתי, אולי הם יכולים לשלוח לנו כמה רקדניות בטן בתמורה. אבל כלום לא קרה, עדיין לא הגענו לקהיר".
וזה נשאר ברשימת המשאלות שלך?
"כמובן. וגם הייתי מת לקחת את הפילהרמונית הישראלית לירדן. חוסיין מלך ירדן ניגש אליי פעם בארוחת ערב, הוא בא לשולחן שלי ואמר, 'מר מהטה, עכשיו שיש שלום בינינו ובין ישראל, הייתי רוצה שתבוא לארצי עם הפילהרמונית הישראלית'. עניתי לו, 'הוד מלכותך, מתי שתרצה'. ואז נפגשנו עם אשתו, המלכה נור, והיא אמרה,'בעלי מבקש שנחכה עם זה קצת. לא מזמן בחרתם ראש ממשלה חדש - זה היה בתחילת הכהונה הראשונה של נתניהו - אז בוא נראה איך אנחנו מסתדרים עם הממשלה הזאת'. ואז לא שמענו מהם יותר".
יום שלישי בבוקר, היכל התרבות, מסיבת עיתונאים להצגת העונה הבאה מרגע שנפרץ סכר הישיבה על הגדר, הביקורת שלו לא מוגבלת לישראל. "אני לא רואה רצון משני הצדדים. ברמאללה אומרים'תפסיקו לבנות בהתנחלויות ואז נדבר', ואנחנו אומרים'רק בואו לשולחן הדיונים ונתחיל לדבר' - אבל זה פשוט ילדותי. הם גם עשו את ההסכם הזה עם חמאס, אבל אני לא ממש רואה את זה קורה, אני לא רואה אפילו תמונה אחת של חיבוקים בין שניהם. חמאס יכולים לעשות מחווה ולשחרר את החייל )גלעד שליט(. והם חייבים לוותר על התפיסה שצריך להשמיד את מדינת ישראל".
ומהצד השני?
"שני הצדדים עומדים על שלהם, עקשנים. כמה עוד שרי חוץ אמריקאים ילחצו ידיים עם ראשי ממשלה לפני שזה ממש יתחיל לזוז? נמאס לי מכל הזדמנויות הצילום האלה, כל הזמן לראות אנשים יושבים על שני כיסאות. כמה שנים דניס רוס ניסה? וג' ורג' מיטשל שהתפטר לא מזמן? וחברי הטוב, ג'יימס וולפנזון, שהיה שגריר של הקוורטט, שמאוד ניסה לעזור לשני הצדדים עד שהחליף אותו טוני בלייר. מה בלייר עשה? כלום. זה לא שהאנשים האלה לא הצליחו, זה שהאנשים שהם מדברים איתם לא זזים מעמדותיהם מילימטר כדי לרצות את הקיצוניים, כל אחד בצד שלו. מתי כבר יהיו מנהיגים בשני הצדדים שיגידו לקיצונים בשני הצדדים,'אני הולך בדרכי שלי ולא אכפת לי להפסיד את הבחירות הבאות, אבל אני הולך בדרך שלי עכשיו'?
"אני יודע שהעם בישראל רוצה לחיות בשלום, אני יודע שהרוב רוצה את הפלסטינים בתור שכנים. אני לא יודע למה האנשים שרוצים את זה לא מפגינים, לא דורשים שמשהו יקרה. למה הם יושבים ומקבלים את הסטטוס קוו? למה בתוך ישראל לא קוראים תיגר על הסטטוס קוו?".
מהטה מודע לזה שהאזרחים נפגעים מהנידוי של ישראל בעולם, לא פחות מהממשלה. במסיבת עיתונאים שבה הציג את התוכנייה של הפילהרמונית לעונה הבאה, אחד השואלים הסב את תשומת הלב למיעוט היצירות של מלחינים ישראלים ברפרטואר. זה משום שמנצחים מחו"ל מוכנים לבוא, הסביר מנכ"ל הפילהרמונית שושני, אבל לא מוכנים לנצח על יצירות של ישראלים.
מה אתה חושב על הקשר בין מוזיקה לפוליטיקה, על אמנים שמבטלים הופעות בארץ?
"במקום הזה חייב להיות ערבוב בין הדברים", הוא עונה, ומיד מערבב בעצמו. "האם אנחנו חושבים על החיים של הנכדים או לא? האנשים האלה שמדברים על ביטחון אומרים שזה כל מה שהם חושבים עליו, הביטחון של הנכדים. אבל אני חש שחייבת להיות דרך אחרת להסתכל על זה. שני עמים טוענים, באופן לגיטימי, לחזקה על אותה פיסת נדל"ן. עכשיו צריך לשבת ולדבר על זה. אני יודע טוב מאוד שאי אפשר יהיה לפרק את ההתנחלויות הענקיות שהן כבר ערים, אז יצטרך להיות סוג של חילופי שטחים. איך יחליפו שטחים? אני מקווה שזה לא ייעשה כמו שהבריטים חילקו את הודו ופקיסטן - אתם תיקחו את הכפר הזה, אנחנו ניקח את הכפר ההוא. אני מקווה שזה לא יקרה".
איך אתה מתמודד עם הביקורת על ישראל כשאתה בחו"ל, בתור מי שנתפס כמקורב למדינה?
"אנשים רואים אותי ככל כך קרוב לישראל, עד שהרבה פעמים הם מפסיקים לבקר את ישראל בנוכחותי. אני ממש מרגיש את זה. אני מרגיש שאם לא הייתי שם הדיון היה מאוד אנטי ישראלי, אבל מפני שאני שם, אז אני מתחיל לפעמים לדבר על זה, ליצור פרובוקציה. אבל את יודעת, אני בסך הכל מוזיקאי שמדבר, ואני מדבר על מדינה שאני אוהב. ואני לא רואה שדברים הולכים קדימה".
יכול להיות שהלהיטות העכשווית לגבי הסכסוך, הירידה מגדר הא-פוליטיות, נעוצה בעובדה שעכשיו יש לו גם אינטרס אישי. למהטה, בנוסף לשני ילדיו מנישואיו הראשונים ובת שנולדה לפני שהתחתן עם אשתו השנייה, יש גם בן ישראלי, אורי, שנולד בעקבות מערכת יחסים מחוץ לנישואים. "פגעתי מאוד באשתי וגרמתי לה כאב עמוק", הוא כתב בספר זיכרונותיו, "הפרטיטורה של חיי" (הוצאת מטר), "כשנאלצה לשמוע קודם כל מפי ולאחר מכן מהעיתונים, על פרשיית אהבים חולפת שהולידה בן. לצערי, לא הייתי מסוגל לתקשר עם אורי בשנות חייו הראשונות", כתב . גם אחרי 50 שנה, מהטה עדיין לא מדבר עברית. אבל עם הזמן, כשאורי למד אנגלית, גם זה הסתדר. מהטה לא חשב שזה רעיון טוב שהבן יתגייס ליחידה קרבית, אבל "הוא מאוד סגור על עצמו, הוא יודע מה הוא עושה".
אורי משרת היום בנח"ל, משתחרר בקרוב. וזובין מהטה, שרק לאחרונה קיבל כוכב על שמו בשדרת הכוכבים של הוליווד, זוכה לטעום מאחת החוויות הישראליות האולטימטיביות: הדאגה לבן בצבא. "בכל פעם שאני קורא שמשהו קרה באזור שבו הוא משרת, אני מתקשר לבדוק. לאחרונה היה משהו בגבול עם סוריה - הוא היה שם אבל לא מספר לי פרטים. הוא גם היה בחברון, כמעט שישה חודשים, והוא היה באזור עזה חודשיים, וגם לפעמים מסוכן שם.
"בשנה שעברה הלכתי לטקס סיום המסלול שלו", ממשיך האב הדואג, "והוא לא גילה לי מראש, אבל הוא קיבל חייל מצטיין. זאת הייתה ההפתעה שלו. הייתי כל כך גאה בו".
יום שלישי לפנות ערב, סוויטה בקומה ה-13 של מלון הילטון, ראיון אנחנו מחפשים מקום שקט, לדבר בו על מוזיקה. חדר האורחים בסוויטה שלו קטן ויעיל, על גבול הסגפני. מאוד שונה מסוויטת זובין מהטה היוקרתית שפעם היה מבלה בה שלושה חודשים בכל שנה.
האמת, ציפיתי למשהו יותר מרשים.
"כן, אני כבר לא משתכן בסוויטה שקרויה על שמי, רועש שם מדי. היא נמצאת ליד טרקלין המנהלים, וכל בוקר אנשים היו באים ועושים לי רעש ליד הדלת. מה אני צריך את זה".
הוא באמת זקוק למנוחה שלו. בגיל 75 תוכנית העבודה לשלושה שבועות שהכינו לו בפילהרמונית יכולה למלא חצי שנה של פעילות. "כשהוא יעזוב, בתחילת אוגוסט, אנחנו ניפול מותשים", מחייך אבי שושני, מי שאחראי במידה רבה לאותו לו"ז אכזרי. אבל מהטה לא מסוגל לדמיין את היום שבו לא יעמוד על דוכן המנצחים. הוא בא לעבוד, מת לעבוד.
"המוזיקה קוראת לי, הייעוד של העיסוק במוזיקה חזק מדי, ואני אוהב את זה יותר מדי. ואני לא יכול לחכות לחזרה של מחר בבוקר. בזמן החזרות, לפחות הערבים שלי חופשיים, אבל ברגע שההופעות מתחילות, יש קונצרטים בכל יום, אפילו ביום שישי. ואז יש לי חזרה בבוקר, פגישות אחר הצהריים, אני בא הביתה, ישן שעתיים ואז הולך לקונצרט. בלילה הראשון שלי בארץ משפחת ברנבוים (הוריו של דניאל ברנבוים - ג"ג) לקחו אותי לסיבוב בדיזנגוף. האמת, זאת הייתה הפעם האחרונה שהלכתי על דיזנגוף".
באמת ? זה ממש שתי דקות מכאן.
"כן, באמת. אני אף פעם לא הולך לאף מקום. אריק שרון אמר לי פעם, 'אתה ממש לא מכיר את ישראל'. הוא צדק. אבל אני מכיר את המסעדות של תל אביב".
מהי המסעדה האהובה עליך?
"אני אוהב את הבראסרי, מאוחר בלילה, אחרי קונצרט. אני אוהב את מול ים, וכמובן - הכי אני אוהב את טנדורי. אני לא יכול בלעדיהם, הם כמו המשפחה שלי פה".
בניגוד לפוליטיקה, הדיבור על מוזיקה מוציא ממנו פן אחר. מהטה נשען לאחור על הכורסה, נינוח. את אוהבת מוזיקה? הוא שואל, סלחן לגבי התשובה. "במוזיקה לא צריך להבין", מסביר מהטה, "מוזיקה צריך לאהוב". הוא רגוע גם לנוכח הביקורת על הרפרטואר של הפילהרמונית. יש מבקרים שטוענים שהוא לא מספיק מחדש ומתחדש. מהטה מסכים שזה מתפקידה של הפילהרמונית לעדכן את הקהל בחידושים מהעולם, ואומר שהוא דווקא בעד ניסיונות מוזיקליים, אבל יש עוד שיקולים במשוואה.
"האנשים שאני עובד איתם לעתים מפחדים שיותר מדי מוזיקה בת זמננו תבריח את המנויים. מאחר שהם נסמכים על המנויים יותר מכל תזמורת אחרת- 60 אחוז מהתקציב שלנו מגיע מהם - אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד אותם. כמנהל מוזיקלי, אני יכול להגיד שאני רוצה לעשות ניסוי מוזיקלי כזה או אחר, אבל אם הקהל לא יבוא, אז זה בעצם פוגע בכיס של התזמורת. הקהל צריך לסמוך עלינו שלא נביא מישהו שהוא מתחת לרמה מסוימת, מישהו שלא מספיק טוב כדי לנצח על הפילהרמונית הישראלית או לנגן איתה".
אתה חושב שהמנויים טיפה שמרנים מדי?
"הם תמיד היו. הציבור הישראלי שמרן בטעם המוזיקלי שלו. תראי, אני מנהל מוזיקלי פה כבר 40 שנה, ותמיד ניסיתי להביא דברים חדשים. אבל אנחנו יכולים לנגן יצירה מודרנית, ואז אני מביט בקהל ורואה שחצי מהם אפילו לא מוחאים כפיים. טוב, זאת הבעיה שלהם".
מה מקומו של הקונצרט החי בעידן הדיגיטלי שבו יש כל כך הרבה הקלטות?
"עבורי אין תחליף לקונצרט החי. שם נמצא הכוח של שפת המוזיקה, שאפשר להבין רק אם יושבים וקולטים. אי אפשר לקבל את זה באוזניות. אפשר ליהנות ממוזיקה באוזניות, אבל המסר שמעביר קונצרט - אני לא חושב שיש לו תחליף. מוזיקה היא השפה החזקה ביותר בעולם, ואני לא מדבר רק על מוזיקה קלאסית - מוזיקה בכלל".
אתה מאזין למוזיקה מלבד מוזיקה קלאסית?
"אני שומע מוזיקה הודית לפעמים, מקשיב לג'ז לפעמים. אבל אני גם מכבה מוזיקה שאני לא רוצה לשמוע. היום מכריחים אותנו לשמוע מוזיקה - במעליות, במסעדות. למזלי, אם אני מכיר את בעל המסעדה, הוא יעשה לי טובה ויכבה בשבילי. לפעמים אני אפילו מכבה כשמנגנים אריות איטלקיות, אני רוצה קצת שקט. מה רע בקצת שקט, אני שואל?".
זאת שאלה מוזרה כשהיא מגיעה ממך.
"נכון", הוא מתגלגל מצחוק וקולו רועם. "אבל המוזיקה מלאה בשקט. השקט הוא שיוצר את המתח במוזיקה. אני צועק עכשיו, סליחה".
שקט.
ערב לח של יולי 2011, הס מושלך בהיכל התרבות, על הבמה ועל הקהל באולם. הערב הופעה חגיגית, הפקה מיוחדת של שירי גורה של שנברג. לבוש טוקסידו שחור ועם בלורית מאפירה, המנצח זובין מהטה עולה על הבמה. נחוש ונמרץ הוא צועד אל הדוכן, בדיוק כמו לפני 50 שנה. מגניב חיוך לקהל, רוכב על גלי ההערצה ונענה לה באהבה. אין מה לדאוג, לכישרון הצעיר מהודו כבר יש פה חצי יובל של ניסיון, הערב יהיה קונצרט מוצלח.
המאסטרו מסתובב אל התזמורת, מקיש בשרביט המנצחים על הכן, ומניף את ידו. הס מושלך בהיכל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם