שעת אפס: זירו סנטס עובר למרכז
בגיל 23, אחרי ילדות שכללה את חבורות האופנוענים של אבא ופגישות גמילה לנרקומנים, אמן הרחוב זירו סנטס מתמקם בלב הקונצנזוס
בימים אלה מוצגת במוזיאון חיפה התערוכה "הגזמה פראית: הגוף הגרוטסקי באמנות העכשווית", שבה הוא משתתף. אבל גם שנים אחרי אותו חוג ציור, הוא ממשיך להסתתר מאחורי הכינוי שהוא בחר לעצמו, על אף שהוא כן עד כאב בנוגע לשאר האספקטים בחייו. "אנונימיות זה קול" הוא אומר.
חשוב לו לדייק בהגדרות דווקא בעבור מי שאינו יודע מי הוא. עבודותיו אינן גרפיטי, הוא מסתייג מהמילה "אורבני" והוא אינו חושב שהוא אמן (עדיין). מה הוא כן? "צייר", הוא אומר. את סיפור החיים הקיצוני שלו הוא חב במידה רבה להוריו, יהודים אמריקניים, שבתורם חיו חיים פרועים לא פחות. הם נישאו כשהיו בני 18 כשאמו הייתה בהיריון מתקדם עם אחותו הבכורה (לאחר שהוריה, בנסיון שלא עלה יפה, שלחו אותה לישראל על מנת להרחיק אותה מאביו "שעשה הרבה אסיד באותה התקופה" ).
אביו הנהיג אז חבורת אופנוענים ובזמנו הפנוי היה מתייצב לפגישות של NA (נרקומנים אנונימיים), שאליהן היה מביא גם את זירו הקטן, שאז עוד ענה לשם אחר. הוריו, שנאבקו בהתמכרויות לסמים ולאלכוהול רוב חייהם הבוגרים, התגרשו כשהיה בן שנתיים והוא נע ונד ביניהם ובין בני הזוג החדשים שלהם משך רוב ילדותו. "הייתה לי ילדות כאוטית אבל שמחה", הוא מפתיע, "היה לי כל מה שרציתי".
כשהיה בתיכון שילב זירו בין שני עיסוקיו העיקריים: אמנות ועבריינות נוער. הוא גנב שתי פחיות צבע מחנות וצייר משהו שנראה כמו גרפיטי על קיר מגרש ההוקי בעיר שבה גר אז. זו הייתה תחילת דרכו האמנותית. מאז הקפיד להמשיך ולגנוב פחיות צבע כעניין של פרנציפ (להערכתו גנב פחיות בשווי שלכ?5,000 דולר), שכלל את יכולות הביטוי שלו וגם הביע, בדרכו, ביקורת חברתית נוקבת על תרבות הצריכה האמריקנית.
"לא הייתי כזה טוב, אבל אהבתי את זה", הוא אומר. "את הריח של הצבע, את הסגנון המוגזם, את זה שאנשים רואים את זה, את הגוף שעובד כולו". לישראל הגיע כשסיים את התיכון. הוא הרגיש תקוע והחליט להתרחק מניו ג'רזי. אחרי מסע דילוגים שכלל קריירה קצרת מועד בקיבוץ קטורה שנגדעה באיבה עקב תגרה ("הייתי עובד טוב, אבל שיכור רוב הזמן"), שהות בקיבוץ יפתח וכמה חודשים בערד הגיע לבסוף, לפני כשלוש שנים, לתל אביב. "הייתי אז בור לגמרי", הוא אומר.
הוא חבר לאמני גרפיטי ולאמני רחוב נוספים שפגש, בהם Klone ו-Know Hope. בהשפעתם התרחק מהגרפיטי הקלאסי, עבר לציורים של ממש וגיבש סגנון ייחודי משל עצמו. היום, כשהוא בן 23 בלבד וללא השכלה פורמלית ("אני לא סובל סטודנטים לאמנות"), זירו סנטס יוצר בסטודיו בביתו, ממעט לצייר ברחוב ורבות מעבודותיו נמצאות בחיקו החמים של הקאנון המקומי: באוסף של סרז' תירוש, בגלריות וחללי תצוגה וכעת גם בתערוכה במוזיאון חיפה.
מה לאמן רחוב בועט ורדיקלי ולשובע הזה? "אני לא נותן לזה להשפיע עליי", הוא אומר. "אני לא יושב בבתי קפה ובמסעדות ואני לא מונע מכסף או מחשיפה. אני לא ביקשתי להיות מוצג במוזיאון ולא יזמתי את זה. אם יהיה לי פעם הרבה כסף, ולא נראה לי שזה יקרה, אבזבז אותו על נסיעות, על דברים שיפתחו אותי ולא שיעצרו אותי. אני גם לא מצייר כל הזמן, רק כשממש יוצא. אני לא מאלץ את זה. אם אני רואה שאני חוזר על עצמי או נהיה דומה למישהו אחר, אני מיד משמיד. אני גם לא טוב בכסף - אני בעיקר קונה לחברים
בעבודותיו של זירו יש אכן משהו טורד. דמויותיו מעוותות, קשות. חיוך רחב נפרש על פניו כשמציינים זאת - זוהי המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לתת לו. "אני לא אוהב לראות ציורים יפים או נופים", הוא מסביר. "חשובה לי הרלוונטיות, והיופי לא רלוונטי. לכן ציורי גם מתאימים היטב לנושא התערוכה. אני מראה את הצד הדפוק של העולם, גם את האוטוביוגרפי וגם את זה שאני רואה סביבי, והחיים לא תמיד נחמדים".
הגזמה פראית: הגוף הגרוטסקי באמנות העכשווית, מוזיאון חיפה לאמנות, עד 2 בינואר
נא להמתין לטעינת התגובות
