זכרוני לברכה: ראיון עם האמן אורי רדובן
אורי רדובן באמת כבר תכנן למות בשקט, בחיקם החם של גולגולת האדם, פרוקי הרגליים, כוכבניות הפורנו והאלכוהול שממלאים את ביתו. אבל אז הגיעה הזמנה לתערוכה. ועוד אחת. ועוד אחת. פתאום אורי רדובן הוא לא סתם טכנאי במוזיאון - הוא תלוי שם על קיר
רדובן, 39, יליד ירושלים, הגיע אל אמצע ה-30 של חייו בקושי רב. לאחר שנפלט כבר מילדותו מכל מסגרת אפשרית כמעט, הורחק מהחברה בכמה הזדמנויות והתפלש בכל סוג של הרס עצמי. הוא אמנם יצר מאז ומעולם, ולא הפסיק גם כשהיה הכי מחוק שאפשר, אלא שרק מעטים היו מודעים לכך. בתשע השנים שלו בתל אביב חי רדובן את חייו בסגפנות, בטווח של מאה-מאתיים מטרים בין הבית למוזיאון, מעבודה על הקמת תערוכות של אמנים אחרים לציור שממוען למגירה, לדיבורים עם המנורה. שום אפשרות לא נראתה, אפוא, שמישהו אי פעם יכיר בו בתור אמן. לא בחיים האלה.
למעשה, הדבר היחיד שרדובן ראה בעיני רוחו - הדי חולנית, יש שיגידו - זה את מותו, ורק אותו. הוא חזה כיצד החשד של השכנים יתעורר לנוכח הצחנה הנוראית מהקומה העליונה. כיצד יפרצו לדירה ויגלו שמדובר במשהו שיותר קרוב לדיר. וכיצד יוציאו משם גוויה מרקיבה של אדם גלמוד, מכור ואבוד. אחד, אלמוני גמור, פרש בודד שלא הותיר אחריו כלום זולת זוהמה, משככי כאבים חוקיים ופחות, כמה מכשירי חשמל, אוסף ספרים ואינספור יצירות מעוררות פלצות.
קילומטרים של בד מתוח, ניירות עירומים עד גובה התקרה, שבהם מגולם יומנו הפרטי, הפלסטי, הפואטי והמסויט כל כך של רדובן ז"ל. וידויים של מוח קודח מדימויים, ערב רב של פורנוגרפיה, תרשימים אנטומיים, פרסומות, קומיקס, יצירות מודרניות ומה לא, אשר איבדו את דרכם אל המצע הלבן ופגשו בידיים של וירטואוז.
רדובן, בכל אופן, כבר השלים עם העובכ דה שהוא יגמור בתור מחווה לדוד אבידן. רק שמשהו בדרך האטית והבטוחה לאבדון השתנה אצלו בכל זאת. פתאום, באורח לא ברור, הוא מצא את עצמו מהצד השני של הקלעים. הוא, שהתרגל לירוק דם בהקמת תערוכות של אמנים אחרים, הפך לפתע, ובמהירות שיא, למישהו ששופכים עליו ניטים. ללא פחות מאשר אחת התגליות המרעישות ביותר באמנות המקומית בשנים האחרונות.
רק בימים אלה מככב רדובן בשלוש תערוכות קבוצתיות: האחת מוקדשת לקולאז' ומוצגת במוזיאון תל אביב, מה שמוכתר מבחינתו כמפגש פסגה ראשון במינו בין ממלכות היום והלילה, בין היצירה שנרקחה בביתו הפרטי להצגתה בביתו השני; שנייה, העוסקת בגרוטסקה, מוצגת במוזיאון חיפה; והשלישית בגלריית הבית החדשה של רדובן, גלריה שי אריה התל אביבית. בסוף השבוע הבא תיפתח במשכן לאמנויות בחולון תערוכה קבוצתית נוספת שבה הוא משתתף, ובמהלך דצמבר הוא יעלה את תערוכת היחיד השלישית שלו בתוך שנתיים וקצת. כל זה, כאמור, כשהעולם בא אליו. רדובן אפילו לא הקים את התחת שלו מהספה המג'ויפת שעליה הוא יושב מולי כעת.
אז איך בעצם הגענו הנה, לדבר על כל ההצלחה הזאת שפתאום נחתה עליך?
"הכול התחיל מחבר שלי, עמי פייצ'ביץ. כל השנים עבדתי לעצמי ולא היו לי אספירציות או ביטחון במה שאני עושה. לא חשבתי שיש לזה איזה ערך ציבורי. חשבתי שהעניין אבוד. ואז, לפני איזה שלוש שנים, פנה אליי עמי ואמר: 'תשמע, קיבלתי איזה חלל ביפו ואני רוצה להציג כמה אמנים שאני מכיר. אני רוצה שתראה כמה דברים'.
בהתחלה לא התלהבתי, אבל זה התברר בתור חוויה מאוד מרגשת. הזדמנות ראשונה לחשוף עבודות שאף אחד לא ראה חוץ מהעמי הזה, שהיה פה איזה פעם בחודש. אחרי זה פגשתי את דנה תגר, שהציעה לי להציג בגלריה 'סולו' תערוכת יחיד. על 'סולו' אתה כתבת, והיו גם מכירות למוזיאון ישראל ולמוזיאון תל אביב. מאז הדברים התגלגלו".
אתה מתכוון לומר שהם נסקו.
"אני לא יודע אם זה נכון. אני מניח שיש הצלחה מסוימת. זה מרגש, אבל גם אומר שאני קצת חסר אונים. כל הדברים האלה, אני לא רואה את הערך שלהם. זה הטבע שלי, חצי כוס הריקה".
טוב, חצי הכוס ריקה כי אתה שותה בלי הכרה. האלכוהול הוא גם סיבה למצב הזה, מן הסתם.
"יש מצב. אבל זה קטע יותר עמוק. אני רואה תבניות בהתנהגות שלי מהילדות ממש. וזה נראה לי בלתי נמנע. אני לא רואה עתיד ולא יכול לדמיין אפשרות אחרת, מצב שבו אהיה מפוכח לחלוטין".
אתה באמת רוצה להרוג את עצמך? אנשים בסביבתך, ותתפלא לשמוע שיש כמה, ממש הביעו חשש לגורלך.
"לא מזיז לי. תשמע, אין מצב שאני מדבר במוסף של סוף שבוע על אם אני רוצה או לא רוצה להרוג את עצמי. אני אומר לך דוגרי: אני לא אהפוך מקומות בעייתיים לכמה קלישאות של סוף שבוע".
אני אשאל את זה אחרת: מה, אם בכלל, יכול להציל אותך?
"אז זהו, שאני לא מצליח לחשוב על כלום. גם כל העסק הזה של האמנות לא מוסיף לי בריאות. הלב שלי לא יכול להכיל את זה, אתה מבין? לא יכול, יש לי נטייה לדפוק את העסק. מאז שהתחלתי להציג אני מגלה על עצמי דברים, המון דברים, ורק רעים. אם הייתי אדם מאמין היה לי יותר קל. בנסיבות של אמונה יש אפשרות לאדם לעשות את הבלתי אפשרי וכאילו לצאת מעורו. אני לא יכול לצאת. זו הסיבה שאני חותך מסגרות במוזיאון.
לא הלכתי ללמוד בבצלאל,
נו, אבל כמה מהם מצליחים לחצות את הקווים? אני מקווה שברור לך שהסיפור שלך ביזארי. מיליון בוגרים של בתי ספר גבוהים לאמנות מסתובבים שם בחוץ, חמושים בקשרים ובאמביציה אין קץ, ודווקא אתה, עם הרקע שלך, מתגלה בגיל שכבר לא מגלים בו היום אמנים, ובלי מאמץ.
"בסדר, זה יפה. אבל עד שזה הגיע אני כבר עייף".
זהו הריאיון הראשון שרדובן נותן. ועם איך שהדברים נראים מפה - אולי גם האחרון. ניכר שהסיטואציה הזאת לא מאריכה את חייו, והוא במילא לא מצטייר כמו אחד שרץ למרחקים ארוכים. איך שלא יהיה, דקות נוקפות, ההקלטה נמשכת, אורי כבוי ומבולבל. הוא מרבה לגמגם ומבקש בכל שנייה שלישית לעצור את הכול. אפשר לשער שהוא מרגיש בדיוק כמו בדיוקן העצמי שלו שממוסגר מאחורי גבו: בשוליים מופיע ציטוט של הציור המודרניסטי של מונדריאן, ובמרכז התמונה נראה אורי כשלד בעל כבד אדום, שמאובזר בשיניים חשופות. עבודה רדובנית טיפוסית; פורטרט בתוך פורטרט בתוך פורטרט.
מכל מקום, רדובן עצבני, ואני מניח שאני אפילו יותר. ולא, זה לא בגלל הדבר השחור הזה, בזווית שדה הראייה שלי, שנמלט על רגליו הפרוקות אל מתחת לכורסה. זה פשוט משום ששמעתי שאיפשהו פה, בתוך כל הכאוס, מסתתרת גם גולגולת אדם שרדובן נמצא עמה במגעים אמנותיים לא ברורים. כשאני שואל אותו לפשר העניין, רדובן ניגש לאחת הערמות בסמוך. פשפוש קל והוא שולף מתוכה ראש בובה עם פאה בלונדינית, ואוחז בו כמו דוד את ראשו של גולית בציור המפורסם של קרוואג'יו. או אז, כשרדובן מניף את הראש הזה באוויר ומסובב אותו מעט, אני מבחין פתאום בלסת אנושית שמבצבצת מתוך הצוואר. בשיא הטבעיות, רדובן מתחיל להתקרב עם הדבר הזה לכיווני.
אורי, תעצור, זה מטריד אותי. אני מרגיש שאני עד למשהו מאוד לא מוסרי.
"כן, עשיתי פעולה מאוד אגרסיבית. ואני צריך לחיות עם זה, וקשה לי כמו שלך קשה. אני בשיגעון עם הגולגולת הזאת. לא יודע מה לעשות. קיבלתי אותה לפני איזה חמש-שש שנים ממישהו שפגשתי בבר בירושלים, הסתובבתי איתה בחוצות העיר בשקית ניילון, ובעיקרון אני סוחב אותה מאז ומתייסר. זה המקום שבו האמנות כבר משתלטת על הגינות אנושית בסיסית. גם את הגבולות שלי עברתי פה. אבל מה, אני אלך לקבור גולגולת באישון הליל? אתה מבין? ככה אני, מזוכיסט, קורא תיגר מהסוג הלא בריא.
אני אספר לך עוד משהו: אתה מאמין שבנאדם יכול לרצות משהו ולהבטיח למישהו או לעצמו משהו בתמורה? קצת כמו, אתה יודע, הסיפור הגרמני הקלאסי? כי אני אומר לך, באיזשהו שלב הייתי יושב פה בעלבון צורב, כל כך מסור לעבודות שלי, וחשבתי שאף אחד לא יראה אותן לעולם, וכאילו התחייבתי: אמרתי שאני מוכן לשלם מחיר כבד בשביל הזכות שזה יקרה. את המחיר. וזהו, אחרי לא הרבה זמן כל זה קרה".
מה אתה אומר, שמכרת את נשמתך?
"אני לא יכול להגיד כזה דבר. אבל אני יכול להבין איך בנאדם ברמה הפסיכולוגית עושה עם עצמו משהו בעייתי. אתה מבין? הסיפור שסיפרתי לך, אני חושב שלא סיפרתי את זה למישהו. וגם אתה, מה תספר? כאילו, מה סיפרתי לך עכשיו? אני מתאר לך מציאות נפשית שאני חי בה. כל הבחורות האלה למשל, על הקיר" - אורי מסמן אל סדרת העבודות על הקיר ממול, שבמרכזן כוכבות פורנו אשר נמהלו בזרע הפורענות החזותי שלו - "אלה הנשים שלי כרגע. זה...זה באמת עצוב. אבל זאת האמת".
אז מה יהיה?
"עכשיו אני מחכה לרגע. יושב ומחכה לרגע. לדפיקה בדלת. למבזק החדשות. לתוצאות של בדיקות הדם. יושב ומחכה לרגע. זה הכול. אלה החיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
