בנות העכביש: קבוצת טרנטולה רוקדת בירושלים
בלי מנהל אישי, בלי חברת יחסי ציבור, בלי מאפרת צמודה ובלי לעבור לתל אביב, הקימו ארבע צעירות ירושלמיות, חילוניות ודתיות, את להקת המחול "טרנטולה". חמש שנים חלפו מאז הריקוד הראשון והביקוש רק הולך וגדל. איפה הן רוקדות? בכל מקום שמאפשר להן
ואולי זו אני שלא מבינה את משמעות המושג רקדנית. אני יכולה לדמיין עד מחר איברים גבעוליים משתרגים בהדר על הבמה, ברגע שמוזיקה מתחילה להתנגן, אבל בנות "טרנטולה" מסבירות שקודם כול מדובר בעבודה קשה. סיזיפית ובלתי נוצצת בעליל.
טרנטולה, אותה עכבישה רצחנית למאהביה, היא קבוצת מחול שבה חברות ארבע: נחם בייטנר, מעיין ליבמן-שרון, רחלי זוהר וסמדר כהן. הן נפגשו באקדמיה למחול, בחוג לתנועה, וכשנגמרו הלימודים הן החליטו שהן לא תולות את נעלי הריקוד ופונות לחוגי אירובי במתנ"ס הקרוב למקום מגוריהן. הן מגשימות את החלום, את הייעוד, והופכות לרקדניות מקצועיות.
לפני שנתחיל, קצת מספרים: חמש שנים הן רוקדות יחד; ארבעה חודשים עובדות על כל הפקה; פעמיים בשבוע מתרגלות יחד, ופעמיים בנפרד; מעבר לריקוד, הן עושות בעצמן את כל עבודת השיווק, היחצנות והעיצוב האמנותי; וגם רודפות אחרי מימון, כמו מלגות וקרנות.
זוהר (32), חיפאית במקור, ניסתה את נחלת בנימין וחזרה כעבור שנה וחצי לנחלאות. כשהיא לא רוקדת היא מלמדת פילטיס ואימפרוביזציה.
בייטנר (28), נולדה בדגניה, גרה בירושלים כבר שבע שנים, ומשלימה תואר שני בספרות.
כהן, טבריינית במקור, 14 שנה בירושלים, למדה תאטרון וסיימה תואר שני באקדמיה למחול. כיום היא עובדת עם אוכלוסיות מיוחדות.
ליבמן~שרון (33) היא הירושלמית
ההופעה שלהן, "זאזא", בנויה משילוב בין קטעי סולו ליצירות מורכבות יותר, שעבורן בחרו רקדניות נוספות.
אני צופה בהן רוקדות את "סופה", יצירה שרקחו זוהר וליבמן-שרון. שש בנות על הבמה, לבושות שמלות טריקו חלקות, שנוגעות בברך, שרוולים קצרים, ברקע פוגה של באך. כל אחת מהרקדניות על הבמה נעה בכיוון אחר, והתנועות שלה ייחודיות. ובכל זאת, הכול מתגבש לסיפור אחד. בעיניי סיפור על אחוות אחיות. כל שתיים מרחפות זו סביב זו, תופסות-מפילות אישה את רעותה.
בייטנר וליבמן~שרון דתיות, כהן וזוהר לא. אבל אם הן לא היו אומרות לי, לא הייתי יכולה לנחש מי הדתייה ומי החילונית. כולן במכנסיים. בכולן יש איפוק מסוים, פשטות וסובלנות. נקיות מאיפור. נדמה שמה שמפעיל אותן הוא באמת הצורך הבסיסי לרקוד. לא חצאית הטוטו. ולא אור הזרקורים.
מה הנושאים שמעסיקים אתכן ביצירה שלכן?
כהן: "אני עוקבת אחרי הליכה של אנשים ברחוב. בירושלים יש טיפוסים צבעוניים, הם בולטים על הרקע האפור של העיר. אנשים קשי יום. אני מחקה את התנועות שלהן ולפעמים יוצא מזה ריקוד. את הריקוד 'יש לי סיכוי' לשיר של אביתר בנאי הרכבתי משפת הסימנים שבה אני משתמשת בעבודה שלי עם חוסים".
ליבמן-שרון: "אצלי רוב הריקוד עוסק בנשיות. בהתחלה עניינו אותי נושאים כמו המקווה, אחר כך חשבתי על האישה בזוגיות, ועכשיו מה שמטריד אותי הוא המירוץ הזה שאישה עוברת. להספיק הכול. ובכל דבר את חייבת להיות טובה. לעבוד, ללמד, לרקוד, להיות אם, ובכל דבר את רוצה להצליח מאוד. וזה מירוץ. אי אפשר לנשום כמעט".
בייטנר: "מסעות רגשיים. אני יצאתי אחרי תקופה של עבודה אינטנסיבית לחו"ל וחזרתי משם עם צורך עז ליצור ריקוד מסע".
זוהר: "היצירה שלי משלבת קופסאות עץ שהרקדנית נועלת על כפות רגליה וגם אני חשבתי על נשיות, אבל מהמקום של שרידות. אני מרגישה את המקום הנשי הבודד בהתנהלות העסקית. אני רואה איך מתייחסים אחרת לנשים".
איך עובדים יחד על ריקוד?
זוהר: "אנחנו נותנות ספייס אחת לשנייה. כל אחת מחברת כוראוגרפיה משלה, אבל גם שותפה לריקוד של האחרות. אני למשל החלטתי השנה להתמקד רק בכוראוגרפיה ומצאתי רקדניות שירקדו את הריקוד שלי".
ליבמן-שרון: "אנחנו מלוות אחת את השנייה בתהליך ונותנות ביקורות בונות. מאווררות את כל הלחץ אחרי כל הפקה".
בייטנר: "אנחנו עובדות יחד, מפרות אחת את השנייה, ואחרי כל הפקה יש ישיבה קשה ומתישה מאוד. מאווררים את כל הכעסים, והביקורת, ותמיד יש מה לשמוע ומה להעביר אחת לשנייה. אבל אנחנו באמת עובדות מאוד בתיאום.
איפה אתן רוקדות?
כהן: "בכל מקום שמאפשר לנו. בגילה, כי לי יש פרויקט שם מהעבודה, במתנ"ס תרבות עמים התאהבו בנו כשבאנו להופיע אז עכשיו אנחנו מפעילות פרויקט של מופעי רחוב ובתמורה מתאמנות שם. בחדר הכושר שרחלי עובדת בו במתנ"ס בקעה. 'קרן ירושלים' תומכת בנו בהפקות שלנו בפרויקטים קהילתיים ונותנת לנו להשתמש במבנים שלה".
בייטנר: "מאוד קשה לקיים את התחום, העלויות מטורפות. שימוש בסטודיו, השכרת ציוד, שכר לרקדניות מלוות, את הבגדים רחלי תופרת בעצמה".
איך אתן יוצרות? שיר שתפס אתכן ברדיו יביא ליצירה?
ליבמן-שרון: "שיר ששמעתי יכול להפעיל אותי מבחינה רגשית. להיות טריגר, נניח. אני יכולה לשמוע שיר של לאונרד כהן וזה מעורר אותי ליצור, אבל אחר כך, כשהתחושה כבר הפכה להיות ריקוד, אני בדרך כלל אוותר על השיר ואתאים מוזיקה יותר מורכבת. קלאסית. אני מאוד אוהבת מוזיקה קלאסית, היא מרימה אותי לגבהים. גדלתי על בלט, וניגנתי בפסנתר, ובסוף היצירה שלי קשורה לשם".
כהן: "לי אין בעיה עם שירים. אני לקחתי את 'יש לי סיכוי' והפכתי אותו לתנועה בשפת הסימנים".
כולן: "יצא מאוד יפה".
בייטנר: "בעצם גם אני עשיתי את זה עם 'אני הלכתי אז' של לאה גולדברג, אבל לרוב לא נשתמש בשיר".
ריקוד הוא לא בדיוק אמנות מועדפת במגזר הדתי. יש בעיות של צניעות, של בולטות גופנית. איך אתן מתמודדות עם זה?
ליבמן-שרון: "אני גדלתי במשפחה פתוחה, הוריי חזרו בתשובה כשהייתי בכיתה ד', אבא שלי עדיין חילוני, יש לי אח חילוני, אמא שלי תמכה. הדת לא הייתה אישיו. אני חושבת שבכלל יש מגמת התחרדות במגזר הדתי. אני רואה את זה דרך התלמידות שלי במגמות המחול. הן מאוד מודעות לאיסורים, דואגות. מצד אחד יש יותר נגישות, כי עובדה שיש מגמות מחול באולפנות, מצד שני יש המון קונפליקטים".
זוהר: "אני חושבת שזה שאנחנו להקה מעורבת, מביא קהל דתי שאחרת לא היה נחשף למחול. יש לנו שפה ייחודית, אנחנו לא משתדלות ליצור נושאים דתיים, אבל זה נמצא במה שאנחנו".
בייטנר: "אנחנו מקיימות שילוב חברתי אופנתי, אבל אנחנו חיות אותו, הוא טבעי לנו".
אתן חברות מעבר לעבודה?
כולן: "כן. זה קשה כשנכנס פן אישי לתוך העבודה, אבל חייבים לתת ביקורת ולהמשיך. זה איזון שקשה לשמור עליו ולא להפר אותו, אבל אנחנו עושות שיחת הרגעה אחרי כל הפקה, מלבנות, מבררות".
כהן: "אני נכנסתי בהן. הייתי ממש מטורפת, מתוך מקצוענות".
כולן: "טוב, סמדי היא טבריינית במקור. לסמדי יש את הפה הכי גדול בינינו".
ההשראה שלהן חולפת בין שוק מחנה יהודה, מרכז חוסים שסמדי עובדת בו, בזהותן המתגבשת של נשים דתיות צעירות שליבמן-שרון פוגשת במגמות המחול שהיא מלמדת בהן, ברגשות הגואים של בייטנר, וביצירתיות הוורסטילית של זוהר, שהיא גם אמנית עץ ובד.
למה אתן לא לוקחות מנהל אישי?
"שאלה טובה. אין לנו כסף".
ליבמן-שרון: "זה החלום שלי. שניקח מנהל ויהיה לנו זמן לעסוק רק ביצירה".
זוהר, איך הגעת לריקוד?
"זה היה תהליך תמידי. ראיתי רקדניות, התבוננתי בהן וראיתי תמונה של עצמי שם. אני חושבת שלריקוד יש כוח להעביר מסר בצורה מופשטת. המבניות, הכוראגורפיה, לדבר דרך מבנה גופני, זה מה שמושך אותי בריקוד".
אבל בריקוד מודרני יש תמיד סכנה שמעבר לאסטטיקה הוא יהיה אוטיסטי, סתום עבור הצופה.
ליבמן-שרון: "אני יודעת בדיוק מה אומרת כל תנועה ביצירה שלי. אבל הצופה שרואה את הדבר המופשט, רובד תמוה שלא מובן לו, זה גם בסדר בשבילי. הרגש בוקע מתוך הריקוד גם באמצעות המוזיקה. אני בחרתי במיסה בסי מינור, כי התחברתי למבניות שבמוזיקה הקלאסית, אבל הפוגה עולה שם עד שאי אפשר להכילה. יצא ריקוד מאוד דינמי וסוער".
בייטנר: "בכל זאת באנו מהחוג לתנועה, אנחנו בודקות כל תנועה, שתהיה מדויקת. אני רוקדת ושואלת את עצמי, 'רגע, מה עשית בתנועה הזאת, מה אמרת בה?'".
ליבמן-שרון: "בסוף כל אחת חוזרת למקומות המוכרים. אמא שלי תמיד מזהה ואומרת לי, 'רואים שאת חיברת את זה'. אני חוזרת למקומות שאני מכירה: פלמנקו, קלאסי. החלטתי הפעם לשחרר".
כהן: "אצלי כל שיר מוציא ריקוד. וזה לאו דווקא עולה לבמה ככה. אתה מחבר בתוך הגוף סוג של שיר. עם 'יש לי סיכוי' התחלתי בדיסק של אביתר, והמרתי אותו לזמר שהוא צ'לן. הוא מוסיף מעבר מוזיקלי שהיה בשיר המקורי ואף אחד חוץ ממנו ומאביתר לא יודע על זה".
בייטנר: "אני מודה שפחדתי מהשיר של סמדי. אבל היא נתנה משהו מדהים".
בייטנר, מתי התחלת לרקוד?
"רקדתי מהילדות. עשיתי הפסקה, עזבתי בעל כורחי וחשבתי שלא אגע בזה יותר. אבל אחרי הצבא חשבתי שוב, והחלטתי למוד מחול".
ליבמן-שרון: "אני למדתי מכיתה ב' עד ט' אצל מורה שנהג לעבור בין הבנות ולהגיד: 'את חייבת להוריד 500 גרם, את צריכה להוריד 200'. היה לי סדק בחוליה, הייתה תקופה תחרותית ובכיתי המון. במחול הקלאסי אם לא קיבלת ריקוד קלאסי אתה לא שווה. אבל זה הדבר שהכי אהבתי לעשות. וגם פסנתר, התעמלות קרקע, צוות הווי של בני עקיבא".
מתי? צריך משמעת עצמית מטורפת לעמוד בכל המשימות האלה.
ליבמן-שרון: "ברור. יש לי. אני מאמינה במשמעת עצמית. בלבוא לעבוד גם אם אין השראה".
כהן: "אני מונעת מהשראה. אני הולכת מלא ברגל, ומחברת ריקוד בראש. מאלתרת הרבה על הבמה".
אז איך אתן מסתדרות יחד?
ליבמן-שרון וכהן: "אנחנו לא. כלומר, מקצועית. אנחנו באמת לא יוצרות יחד. אני מאמינה במטושטש, ומעיין מאוד ממושמעת וקפדנית ומדויקת. אבל הנאצית האמיתית היא רחלי".
בשלב הזה זוהר פותחת את מחברת הריקודים שלה ומראה לי את יצירותיה. עשרות שרטוטים קטנים, קוים ונקודות, מספרים וסימונים שונים שיוצרים כוראוגרפיה. את הריקוד הן מרגישות בפנים, כדי לזכור את המהלכים המורכבים הן משתמשות בשפת התנועה. והיא מדויקת כמו מתמטיקה למתקדמים. גובה המרפק, זווית הסיבוב של הקרסול, הטיית הפנים, כל אלה נרשמים, ממוספרים ומתועדים. אוסף התנועות שנובעות מבפנים, מתגבשות לכדי טקסט. סיפור.
כשהן רוקדות הן חפות ממניירות. כמעט ולא מאופרות, לא משתדלות לצאת חינניות. הן מרוכזות מאוד, שואלות ועונות, מטיחות אמיתות, היצירה שלהן חושפנית וחשופה. הן יחפות. מינימליסטיות, מתבקש לומר. הן מתנגדות.
בייטנר: "אני בסדר עם זה. לא חושבת שמינימליזם הוא ההפך מווירטואוזיות".
מה אתן חושבות על תכניות כמו "נולד לרקוד"? משרתות את התחום?
כולן: "לא".
בייטנר: "זה יותר מדיי. יותר מדיי אפקטים, יותר מדיי נצנצים, זה קצה קצהו של קרחון עולם המחול".
לוקחים משהו שהוא כל כך מדויק, מעמיק, ותובעני, ונותנים לקהל את החומר לעוס. עם המון אפקטים ותלבושות, והכול צבוע בסקס. זה ממש לא אנחנו".
אבל תסכימו איתי שריקוד היא אחת האמנויות שהכי מזוהות עם מיניות.
כהן: "אנחנו לא מגישות בכפית, רוצות שהקהל יעבוד קשה, הגוף מייצר הרבה מעבר למיניות. הקהל לא יסתכל עליי אם כל מה שהוא רוצה זה ציצי".
זוהר: "לי אין בעיה עם עירום או מיניות, אני תמיד עוקפת את המקום הישיר של הסקס דרך עיסוק בתנועתיות. כל עוד זה משרת את הטקסט אין לי בעיה עם זה".
ליבמן-שרון: "בשבילי לרקוד זה כמו להתפלל. לו היו בתי כנסת שבהם כל הזמן שרים ורוקדים את התפילה, הייתי כל היום בבית הכנסת".
נא להמתין לטעינת התגובות
