לא כהן, מלך: על המופע של לאונרד כהן
לאונרד כהן הצליח ליצור לכמה שעות מדורת שבט, שסביבה מתלכדים עשרות אלפי אנשים. בועז כהן יזכור את העיבודים הרכים, החמים והעוטפים, לשירים שהפכו לקלאסיקות על-זמניות
- ההופעה: "אני גאה לשיר למען השלום"
- להסיר את הכובע: יהונתן גפן התענג
היה גדול, ומרגש מאוד לפרקים, למרות שהגענו שעה לפני ההופעה ונתקענו בתור אימתני בחוץ, ולמרות שהגעתי לכסאי רק אחרי השיר השני, ולמרות שאנשי הביטחון לקחו ממני את בקבוק המים, כהרגלם, ולמרות שהמשקאות שמוכרים בפנים נמכרים במחירים מופקעים עד מאוד, ולמרות שסדר ואירגון לא ממש היו שם, והאוטובוסים וההסעות לא יצאו בזמן, ולמרות שהיו כמה אדיוטים בשורה שלי שדיברו בסלולרי ואף סימסו במרץ, כשהאיש על הבמה נתן את הנשמה. למרות כל אלה.
היה מופע גדול ובסופו של דבר את זה אזכור - את יכולתו של לאונרד כהן ליצור לכמה שעות מדורת שבט, שסביבה מתלכדים עשרות אלפי אנשים. בסופו של דבר אזכור את העיבודים הרכים, החמים, העוטפים, לשירים שהפכו לקלאסיקות על-זמניות, את כהן, שחגג החודש יום הולדת 75 ויש לו קול זהב, חרוך ובשל, נופל משמיים כמו קרני שמש מוזהבות ביום קפוא, כמו דבש ניגר. את זמרות הליווי, שמנהיגה שרון רובינסון הנפלאה, את הרכב הנגנים המעולה והמיומן שמשרת את אותם שירים ואת אותו איש לא צעיר, שכתב על עצמו "אנחנו מכוערים, אבל יש לנו את המוזיקה".
ייתכן והיה זה המופע האחרון בחייו של לאונרד כהן. זה היה המופע שחתם סיבוב נצחון ארוך ברחבי העולם - ולמרות שהביקוש גדול, מי יודע אם הוא ייצא שוב להרפתקאה חובקת כל שכזו. היה זה רגע היסטורי באצטדיון רמת גן, שכן כל המרכיבים הדרושים ליצירת חוויה בלתי נשכחת חברו יחדיו. במקום כל כך גדול ובלתי אינטימי הצליח לאונרד כהן להשיג תחושת קרבה וחמימות ביתית - ובזה, אולי, הישגו הגדול ביותר.
כדי להסביר את מעמדו המיתולוגי נדרש מהמבקר לפרוש לפרטי פרטים קריירה בת 45 שנה, של מי שהחל כסופר בקנדה, החל לכתוב שירים, לנגן ולהקליט אותם בגיל 34, ומאז ביצר את מעמדו כאחד מארבעת הכותבים היהודים החשובים של אמריקה של המאה העשרים (לצד בוב דילן, פול סיימון ולו ריד).
דור חדש מתחבר לשירים של לאונרד כהן, וזאת מפני שהוא מצליח לחבר את הדתי עם החילוני, את היהודי עם האוניברסלי, את הקודר עם המחוייך. אי אפשר היה להתעלם מדילוגיו המקסימים אל מאחורי הקלעים, או מהג'סטות הנדיבות שעשה כלפי נגניו ומלוויו, כשהוא קד להם, מסיר את כובעו ומציג אותם פעמיים בשמותיהם המלאים.
ונדמה שהוא יודע כיצד להישאר מאוהב בשירים שכתב בסוף שנות השישים, ולהגיש אותם במלוא הרצינות והכוונה, ועם כל הרגש הדרוש - ובכך יש גם כן לא מעט מסוד הצלחתו הגורפת. היכולת של לאונרד כהן לפגוע בחתך רחב מאוד של ההוויה האנושית, בלי הבדלי דת,
יש חום שאנחנו מבקשים מאמן וותיק כל כך ויש חום שאנשים כמו כהן יודעים לייצר. אמש הוא השפיע רגש רב על מאזיניו הרבים שחיכו לו כל השנים, שילמו במיטב כספם ובאו לרמת גן כדי להשתתף במאורע. לאונרד כהן גרם לכל אחד ואחד מ-50 אלף הצופים להרגיש שהייתה זו השקעה משתלמת.
המופע שלו מנומק, בנוי כמשנה סדורה, לא מחסיר כמעט אף שיר קובע ברפרטואר העצום שלו - ומבין 25 שירים במופע, אפשר בקלות לספור ח"י קלאסיקות ממשיות, ביניהן "Famous Blue Raincoat" (הביצוע המצטיין של הערב), "Suzanne", "Everybody Knows", "First we take Manhattan", "The Partisan", "So Long Marianne", "Bird on the Wire", "Who By Fire" (כמה מתאים, רגע קצר לפני יום הכיפורים, לשמוע את השיר הזה) וכמובן "That's No Way To Say Goodbye", שכהן הגיש באופן מעורר צמרמורות.
הסרט המתעד את הופעתו בלונדון נמכר בלמעלה מ-20 אלף עותקים בישראל השנה. כך גם אוסף הלהיטים שלו, שיצא השנה והגיע מיד למעמד של "אלבום זהב". הישראלים אוהבים את לאונרד כהן וגם מאמינים לו, אולי אפילו "מאמינים בו". הצדק, במקרה של האיש והיוצר הזה, מתגלה ומתגלם בדרכים שונות - הוא לא נשמע כמי שעבר זמנו, והצלחתו המסחררת מוכיחה ש"העולם שייך לצעירים" הוא סלוגן שמנותק מהמציאות - לפחות בכל הקשור למוזיקה. כמו הרולינג סטונס וכמו פול מקרטני, גם לאונרד כהן מצליח לשמור על מעמדו המיתולוגי וכוחו הכלכלי כמושך-קהל גם בגילו המאוחר.
כשכהן ניגן על קלידים ושר את "Tower of Song" שלו, אפשר היה לסכם את תמציתו של הערב בארבע הדקות הללו, שהיוו את הדי.אן.איי של המופע כולו: צניעות, נזירות (תפקיד קלידים קטן ותיפוף אלקטרוני מצומצם) המכילים עולם ומלואו, מילים ומשמעות, לחן כובש ואיכות, קדרות ושובבות. הסתירות הפנימיות בכל השירים שלאונרד כהן כתב ומבצע הן אלה השומרות על האש. כמו בכל דרמה טובה, הקונפליקט הוא אבי כל עניין. לאונרד כהן תמיד ידע את זה ותמיד הצליח לשמור על זה, שלא יושחת בחמדנות ונהנתנות ריקה, לשמור על המתח שבין הקטבים, כדי לשרוד כיוצר מבצע שיש לו מה לומר, והוא אלוף הריכוז והניסוח המדוייק במשפטים קצרים.
נדיבותו התבטאה במופע ארוך באופן יוצא מן הכלל, שהחל בדיוק נמרץ (19:45) ונמשך למעלה משלוש שעות ורבע, כולל סט רחב של הדרנים ובונוס מכשף בצורת "Chelsea Hotel", סיפור קטן על לילה סוער (לפי האגדה, תיעוד של ליל אהבים עם ג'ניס ג'ופלין), השיר שמנסח בצורה המבריקה ביותר את יחסי האהבה-תאווה שמתקיימים בנפשו של האיש שלא רצה להיות מלך, אבל הפך ליוצר חשוב ואוהב כל כך, שלא שכח לרגע אחד את האש הבוערת שהיא המקור לכל, היצר שמניב את היצירה.
נא להמתין לטעינת התגובות
