מרגיש כמו בבית: הטוק שואו של אברי גלעד מרענן
תוכנית האירוח החדשה שמנחה אברי גלעד מוכיחה שלא צריך ריאליטי כדי להיות מסופקים טלוויזיונית. ערב עם מנחה נבוך אבל אינטיליגנטי, מרואיינים מעניינים ואווירה נינוחה יספק לא פחות ממשימות אנרגטיות והדחות דרמטיות
אבל כאן גם הקסם הגדול שבו. הג'וב החדש שלו באמת מרגש אותו, הכבוד שסוף סוף ניתן לו אחרי שנים של הצלחה באמת מחמם לו את הלב. הלחץ על פניו דווקא הרגיע - הנה מישהו שלא הולך לזייף לנו מול הפנים. הכל אמיתי.
האינטליגנציה של אברי גלעד הופכת אותו למנחה כמעט מושלם. הוא יודע לשאול, אבל בעיקר להגיב לתשובה. הוא יודע מתי הזמן להתבדח, גם על עצמו, אבל גם להראות רגישות, לעצום עיניים כשמירי מסיקה שרה לאמו של ניר כץ ז"ל, שנרצח בבר הנוער ההומו-לסבי בת"א, ולהביע הזדהות כנה בלי מילים.
זה גם לא באמת טוק-שואו. את השולחן המשרדי החליפו כורסאות ירוקות באווירה תל-אביבית, גם על העניבה הרשמית ותמונות הנוף המלאכותיות ויתרו שם. זה מרגיש כמו בית, ובדיוק כמו בשיחת סלון - אף אחד לא עומד לך עם סטופר. יש מספיק זמן לשאול את אריה דרעי על פוליטיקה, על הקרע בעם ועתידו האישי. נראה שיש גם מספיק זה לשמוע כל תשובה, ככל שזו תתארך.
אז ככה זה נראה. באמת שכבר הספקנו לשכוח בתוך ים תכניות הריאליטי מנותקות המציאות. ככה נראית תכנית שלא חוששת להציג אנשים בלבוש מלא (ירחם האל), עם גרם של שכל בקודקוד (לא עלינו) ובלי דחף בלתי נשלט לרוץ למיליון, להדליק אש מאבנים או לרקוד עם כמה כוכבים.
תכנית האירוח החדשה של גלעד מזכירה שאפשר גם לדבר במקום לרוץ, להקשיב במקום לנהל קרב סכינים. זו תכנית שמציעה לנו מפלט של רוגע אחרי עוד יום של התרוצצות. זהו אי של שפיות בו לכולנו תמיד תהיה חסינות.
נראה של"רשת" נפל סוף סוף האסימון. ריאליטי יש מספיק, ומה שעושה ערוץ 10 כדי להיאחז בציפורניו לא חייב להתוות את הדרך גם לערוצים שלא מועמדים להדחה. ערוץ 2 הוא ערוץ מצליח מספיק כדי לקבוע סדר יום, להכתיב את הטרנד הבא. הוא
יש תחושה שזו בדיוק המטרה של "רשת", מעבר לרייטינג שאהוב מן הסתם גם שם. אני רוצה להאמין שיש פה ניסיון אמיתי להחזיר אותנו לתלם, לספק לנו קצת תוכן אינטלקטואלי, קצת עברית של פעם, אפילו כמה שאלות נוקבות. "כאן אף אחד לא יודח, לא יאכל תולעים ולא חגבים". זה לא אני אמרתי, זה המנחה.
"אברי גלעד - תכנית האירוח" היא התפר בין בידור לדיבור - יאיר לפיד פוגש את לילה גוב, פופוליטיקה מסתחבק עם צחוק מעבודה. יש בה משהו דרמטי, רגע לפני צחוק מתפרץ. כבד כמו שיחה עם אריה דרעי הופך לשכונתי כמו שאלות וידאו עם אייל ברקוביץ'. עם כולם, אגב, אברי מסתדר יופי.
אבל אי אפשר בלי להיות גם קצת נודניק, אז תרשו לי. בחירת המרואיינים (דרעי-כץ-ברקוביץ'-גדות) מצוינת, אבל עמוסה מדי, מה עוד שאחרי כולם מגיע גם שחר חסון לצורך סגירה קומית. זו לא בושה להשאיר טעם של עוד. אם לגל גדות היה רק רבע מזמן השיחה של אריה דרעי, כנראה שכדאי היה לדחות את הפגישה איתה לשבוע הבא.
דודי לוי ונערות הטוויטר זה ליהוק נחמד, אבל חבל שאין לו כמעט חלק פעיל בתכנית. שחר חסון איש מצחיק, אבל האייטם המצולם מזכיר מדי את "צחוק מעבודה". אם מירי מסיקה יוצאת באמצע לאונרד כהן כדי לשיר, שווה לפחות לשאול מה שלומה.
יכול מאוד להיות שטבלת הרייטינג לא תעשה חסד עם אברי. ייתכן שהציבור יצביע בשלט ויוכיח שהריאליטי עדיין שולתתת. אולי הז'אנר הזה באמת מת ומה שליאור שליין הבין שם, אברי יחווה בקרוב כאן. יהיה גורל התכנית אשר יהיה, נזכור אותה כתרופה הראשונה בתהליך ההבראה של המציאות, נושאת הפרסים וה-SMSים, בה אנחנו חיים.
תוכנית האירוח של אברי גלעד, יום ה', רשת.
נא להמתין לטעינת התגובות
