להוריד את הכובע
"אני אתן לכם הערב את כל מה שאתם רוצים לשמוע," הבטיח לאונרד כהן לרבבות המעריצים הנרגשים שגדשו אתמול את רמת גן. הרומנטיקן היהודי הנצחי, שהשתתף במהלך חייו הסוערים בהרפתקאות אובדניות ומהמורות, הוכיח אמש שוב שהוא רק צריך להזין את הרומנטיקה
- ההופעה: "אני גאה לשיר למען השלום"
- לא כהן, מלך: ביקורת של בועז כהן
יצא לי להכיר את לאונרד בשנות השבעים. היחצנית שלו, מירי בן יוסף ז"ל, הכירה בינינו. היא קראה לי כהן הישראלי. מבוכה גדולה. המשפט הראשון של לאונרד אליי היה: "מי אתה? אתה יכול להשיג לי חשיש ותימניות"? לא הייתה לי בעיה עם החשיש.
גבר של נשים. לאונרד כהן, אמש. צילום: אריק סולטן
האיש הקשיש הופיע אתמול באצטדיון רמת גן ואמר לקהל: "אני אתן לכם את כל מה שאתם רוצים לשמוע." באותו רגע עברתי מהר מאוד ממחלקת העסקים למחלקה העממית. הלכתי כמה שיותר קרוב אליו, למרות מחאות השוטרים, ולפתע נזכרתי במשפט של ג'ון לנון בהופעת גאלה בלונדון: "הקהל הזול שבאולם מתבקש למחוא כפיים, ואתם שם למעלה רק תשקשקו עם התכשיטים שלכם."
השיר הראשון של לאונרד, "רקדו איתי עד סוף האהבה," יכול להיות המוטו של לאונרד כהן והקרבה הבלתי הפיכה שאני מרגיש אליו שנים רבות. בשנות השבעים היו לי שיחות רבות איתו על נשים ועל הגבר שנכחד, האמפרי בוגארט. כמוני, גם לאונרד כהן מעולם לא התחבר לצד הנשי שלו, לא ניסה להיות מטרוסקסואל.
הוא היה גבר של נשים. הסי-די האהוב עליי ביותר שלו הוא "דה בסט אוף דה ליידיז מן." ואכן, האמפרי בוגארט מת. המהפכה הפמניסטית השאירה את הנשים עם גברים נשיים, שלעולם לא יכירו משהו שנראה כמו "גבר-גבר," כמו שאומרים.
אני זוכר שבשנות השבעים לאונרד אמר לי: "כולם חושבים שאני כל הזמן מבלה עם נשים. מעט מאוד אנשים יודעים שמתוך 365 ימים בשנה, 360 ימים אני ישן לבד." עוד אחד מהסממנים שלמדתי מהשיחות עם לאונרד הוא המשמעת המוחלטת. אביו של כהן היה אדמירל בצבא קנדה, ולאונרד מאז ומתמיד רצה לעמוד בלוח הזמנים של עצמו. הוא הבין, כמו שאני הבנתי, שלא מספיק להגיד: "אני שאנסונר ואני כנראה אשיר כל חיי." צריך גם לעשות את זה.
לאונרד, בכל השירים ששר ברמת גן, מדבר על דבר אחד בלבד: הרומנטיקן הנרגן שכל הזמן כמעט מצליח לו, אבל בסוף הוא נשאר לבד. הוא השתתף בהרפתקאות אובדניות ומהמורות, רק כדי להזין את הרומנטיקה שלו. בדומה לחנוך לוין, הוא מדבר על רומנטיקה ללא אהבה. כמו בשירו המפורסם "צ'לסי הוטל," על הלילה שבילה עם ג'ניס ג'ופלין במלון.
השיר הטוב ביותר שכהן ביצע אתמול ברמת גן נקרא "מי באש." שיר שלקוח במישרין מתפילות יום הכיפורים אומר יותר מכל על אופיו הרליגיוזי, היהודי, הדתי והמאמין, שמתייחס לחיים הזמניים שלנו.
יצא לי להכיר כל כך הרבה אמנים שהזדקנו רע ומכוער. אחרי שראיתי את ההופעה של לאונרד כהן ברמת גן, אני מאמין שאתה יכול להזדקן בכבוד. באהבה. ביושר. ולרקוד על לרגע האחרון שלך את הוואלס של האהבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
