סוגרים את הים
רגע אחרי שהזזנו את השעון, עולה במתחם התחנה בתל אביב תערוכה חדשה, "קיץ שעבר". שישה מהצלמים שמשתתפים בה מספרים מה גורם להם להזיע. פרויקט סוף עונה
אמנים ישראלים ותיקים כמו זריצקי ושטרייכמן ציירו עם הגב לים. הם תיעדו את נופי הארץ, ירושלים והרי הגליל, הפליאו לתאר את אור השמש בשעת בין ערביים, אבל הים לא ממש הלהיב אותם. אולי כי הם באו מהגולה והים סימל עבורם את הדרך חזרה למקום שעזבו. אולי כי בהשוואה לערים ההולכות ונבנות, לפרדסים בשרון ולשדות החיטה האינסופיים של העמק, תרומתו של הים להתגשמות החזון הציוני שולית יחסית. משוררים כמו לאה גולדברג התרפקו ביצירתם על נהרות שוצפים, רחובות מושלגים ואביב מזרח אירופי.
הים על כל הכרוך בו - גלים ושקיעות, ביקיני ומטקות, ארטיקים וכיסאות נוח - הוא לא רק מאפיין מובהק של הקיץ הישראלי. להרבה אנשים הוא מחוז געגוע, חוויה מכוננת, תבנית נוף המולדת, תמצית הישראליות עצמה. אלה שנולדו כאן בילו על החוף את השעות הקסומות של ילדותם. מי שהגיעו לישראל בבגרותם, זוכרים את המפגש הראשון עם הכחול הכחול הזה.
תערוכה חדשה, "קיץ שעבר", שאצרה איה לוריא, מצליבה בין דימויים של ים, חופש ונופש, ומעמתת אותם עם היצגים אחרים של הקיץ הישראלי: חום, צחיחות, יובש, צימאון, דלות ושעמום. צמד המילים "קיץ שעבר" בעצמו מסמל געגוע למשהו שהיה ונעלם.
בתערוכה משתתפים כ-30 מבכירי הצלמים בישראל, מאבי גנור ושמחה שירמן, דרך גלעד אופיר ודגנית ברסט ועד ענן צוקרמן ועדי נס. היא נערכת כחלק מפסטיבל הצילום הישראלי POV 01 (אייל לנדסמן ואלדד רפאלי אוצרים ומנהלים) שיתקיים במתחם "התחנה" הסמוך לנווה צדק בתל אביב בחול המועד סוכות, החל ממוצאי שבת, 3 באוקטובר ועד 8 בחודש. שישה מהצלמים המשתתפים בתערוכה מספרים בעמודים הבאים על הים והקיץ הפרטיים שלהם ואיך הם משתלבים בעבודתם.
כטינאייג'רית הייתי שחיינית הרבה שנים. אני מרגישה מאוד נוח במים כי זה המקום שאני מרגישה בו את עצמי. שם יש לי את השלווה שלי. עד גיל 26 שחיתי שלוש פעמים בשבוע, ואז הפסקתי לחלוטין מתוך בחירה מודעת. מתחת למים זה פחות חשוף, הם מסתירים. אתה מוגן יותר. המים זה המקום שלך עם עצמך. מאוד בסיסי, מהרחם. מקום שאתה מתנקה ומתנתק.
הרגשתי שהרבה שנים הייתי בתוך המים, מבודדת, ורציתי להיות מעל האדמה עם כולם. כשהתחלתי לצלם אנשים מתחת למים, הפסקתי לשחות. משם המשכתי לצלם אנשים במפגש שבין היבשה למים והמקום שבין לבין. זה הזמן שהתחלתי להתקרב לאמנות. לוותר על המים לא יכולתי. התעניינתי באיך נראות חופשות באלבומים משפחתיים, שמתעדים התרחשויות שהן סביב מים. גיליתי שמדובר בצילומים של רגעי שיא, אבל אני רציתי לצלם את הבנאדם הבודד בתוך החופשה הכאילו חברתית.
כשכולם עסוקים בלתעד את ההנאה שלהם, קורים עוד המון דברים. מעניין אותי לשלוף מתוך הצילומים המשפחתיים האלה את המפגש של אדם
אני מאמינה שאם אני אומרת משהו אישי - יהיו הרבה אנשים שיזדהו איתו. ברמה האישית קשה לי עם חשיפה. אין לי נטיות אקסהיביציוניסטיות, רק שבאמנות אין ברירה אחרת. רק מה שנמצא מתחת לאף שלי, אני יודעת שהוא בטוח. באחד הצילומים שלי אני מתועדת בבגד ים. יש שם אמירה על זיעה, על הסמיכות של האוויר המעורפל. רציתי לצלם מישהו באופן בוטה וישיר, עם פלאש, במצב של סאונה - שזה חצי בריכה. בחרתי לתעד כך את עצמי כי נראה לי לא מוסרי לעשות את זה למישהו אחר.
למרות שקריית גת, עיר ילדותי, לא היתה עיר ים, אני זוכר ימי קיץ שהיינו בורחים מבית הספר ונוסעים באוטובוס המאסף, מרובה התחנות, לחוף הים באשקלון. חופי ברנע ואפרידר היו עבורנו מפלט משגרת הלימודים בקיץ. באותו בית שיכונים בקריית ים, שם צילמתי את התמונה, הרגשתי את האבסורד הקיים במציאות הישראלית של עיר שבתיה נבנים עם הגב לים.
כשאנחנו מתרגלים למשהו, אמר ויקטור שקלובסקי, אנחנו מפסיקים להרגיש בו; מי שגר ליד הים, למשל, אינו שומע את רחש הגלים. תפקידה של האמנות להחיות את המציאות מחדש, לגרום לנו "לשמוע את רחש הגלים".
במיתולוגיה היוונית מסופר על חבורת פיראטים שחטפה גבר יפה שהיה בעצם האל דיוניסוס שלבש מראה אדם ושוטט בנמל. אקואטס, נווט בספינה, לא הרשה להם לאנוס אותו, כפי שזממו לבצע. הוא אמר להם שאם עובר האורח שלכדו יפה כל כך אז יכול להיות שהוא בכלל אל, שבו כמובן אסור לגעת. דיוניסוס ואקואטס התאהבו. חבורת הפיראטים נאבקה באקואטס ודיוניסוס יצא לעזרתו. הוא הצמיח על הספינה גפן ענקית ואקואטס הפך לדולפין וירד למצולות.
בתמונות מסדרת הנערים המוצגות ב"קיץ שעבר" ביקשתי להתייחס לימי ילדותי, לחוויות, לזיכרונות ולסיטואציות שעיצבו את חיי. זכור היה לי, למשל, מקרה מהתיכון, שחבורת נערים נהגה לגרור את החלש מביניהם לאורך המסדרון לשירותים הציבוריים ולהפשיט אותו. בסדרה הזאת העיירה היא מעין כלא שהנערים אינם יכולים לברוח ממנו אלא בכוח הדמיון והפנטזיה. האור החזק שחודר מבעד הסורגים חושף את האופל של חייהם. בתמונת הנערים בחרתי למקם את הסצנה מול ציור הים כהנגדה לתחושת האין מוצא שהנער נתון בה. התושבים של אותו בית דירות בקריית ים כנראה בחרו לצייר על הקיר החוסם בחדר המדרגות שלהם את הים, כרצון להעניק לעצמם אופק ומרחב.
למרבה האבסורד, הבניין שוכן מטרים ספורים מן הים עצמו אך נבנה כשגבו אל המים. כנראה הצייר היה רוסי כי הדמויות המצוירות נראות לא מקומיות ובציור יש רמזים לאיקונות נוצריות. בשעה שהארכיטקטורה בבתי השיכונים מגוננת, חוסמת ומעיקה, בחרו האנשים שחיים שם לנסות "לפרוץ את הקיר" על ידי חריטה לבנה על קיר לבן, כמעט בנואשות, ציור של ים ודייגים ממחוזות אחרים - מחוזות ילדותם. גם קירות הבטון האטומים לא מצליחים לחסום את העבר, הנוסטלגיה והכמיהה לעתיד אחר של אלה החיים שם. והנערים בתמונה בוחשים בנער ששוכב על הרצפה כאילו היה חפץ, דג מחוץ למים.
כשאנחנו יורדים לחוף ירושלים ברחוב גאולה, מתוך הרחובות הצרים של העיר היומיומית, אנחנו מגיעים אל חוף הים ויכולים לראות את הקימור של כדור הארץ. המבט הזה מקביל לחוויה של בילוי במגרש משחקים בילדות, ואז לשכב על הגב, להביט למעלה ולראות את הקוסמוס העצום הזה. יש לזה מפגש עם ממד גדול ואחר של החיים.
למעשה אין לים צורה, או שהצורה שלו היא מאוד לא יציבה ומשתנה כל הזמן. כשעושים תמונה של ים או משהו שיש בו ים, להבנתי זה תמיד ניסיון לנסח את הדבר הזה שאין לו צורה. העיסוק שלי במים וים הוא לא אבסטרקטי, אלא במתרחצים. אני מתעניינת במסורת של ציור המתרחצים באמנות ואוהבת לעשות צעדים אל העתיד.
בתרבות, העמידה מול הים קשורה מצד אחד להנאות החיים, משהו מאוד יומיומי וארצי, ומצד שני מסמלת את הדבר שמעבר: עמידה מול כוחות גדולים מהאדם, התמודדות עם שאלות רליגיוזיות, מדעיות או פילוסופיות. המוטיב הזה נמצא בעבודות שלי מתחילת הדרך. הוא מופיע ונעלם, אבל יש לו נוכחות קבועה. זה לא שהיתה פרוגרמה מודעת ומתוכננת מראש, אבל המחשבות שלי במשך השנים קושרות בין מוטיב המתרחצים בים, שהוא במרחק חמש דקות מהבית שלי, לבין הממד האוניברסלי.
הדימויים שבתערוכה קשורים לעיסוק שלי במתרחצים. הם עברו גלגולים שונים וזה ניכר בעבודות האלה. תמיד הדמות על רקע הים עשויה מאותו חומר של הים. בסדרה האחרונה, השפה שמוטלת על הדבר בעולם היא שפה של פיקסלים מודגשים. לריבועים של הפיקסלים יש נוכחות מאוד בולטת. הדימוי שלי הוא של איקרוס שנפל לים וטבע: מצד אחד תנועת החיים, המשחק והפנאי, אבל ההקשר אמור להוביל את הצופה לרגע של נפילה או סוג של התאבדות וכיוצא באלה.
כשהייתי קטנה הלכתי לאיבוד בים. נכנסתי למים עם החברים ויצאתי במקום אחר. התחלתי ללכת לכיוון ההפוך מהמקום שהמשפחה ישבה בו. הלכתי כמה חופים טובים ברגל בזמן שכולם היו בהיסטריה שטבעתי. בסוף ניגשו אליי כמה אנשים באיזה חוף וחיכיתי בו עם המציל עד שאמא שלי באה לקחת אותי וגם עליה כעסו. לא מספיקה החרדה של אמא לאבד ילד, עוד עשו לה נקיפות מצפון.
זו חוויית הים שזכורה לי הכי טוב. ים הוא תפאורה יפה, סט מוכן מראש לכל מיני התרחשויות, הוא הופך את כל מה שקורה בו למצגת יפה שלעתים היא מצגת שווא. ים לא היה חלק מהחיים שלי. מבחינתי, מה שקשור לים זה סט צילומי נהדר שהכינו לך מראש. צילום ארמון החול נעשה כחלק ממחשבה על מצב הדימוי הצילומי. נדמה לי לפעמים שלא נשאר לי מה לצלם, הכל כבר צולם - נלקח, רציתי ליצור דימוי חדש בעולם אך חשוב היה לי שיהיה משומש, מוכר.
הסביבה שבה אני עובדת היא העיר. בגלל שהצילומים שלי מבוימים, אני מוצאת את עצמי משוטטת ומחפשת אחר מקומות לצילום. ארמון החול נעשה בחוף תל אביבי מוכר, אך בעיניי הצילום הוא שנותן למקום תוקף להיות, להתקיים. צילום הוא דרך לאסוף זיכרונות. אתה רואה צילום ואומר: זה הים הכי יפה בעולם, למרות שהוא לא קיים יותר. עצם זה שיש צילום בסוף, אתה אומר - זה היה קיים.
אותו דבר עם ארמון החול. ארמון כזה בדיוק לא היה קיים קודם. הוא נבנה לצורך הצילום, ידעתי שהוא לא ישרוד, אבל מרגע שהארמון נבנה הוא נהפך להיות דימוי בעולם. אני רציתי שהדימוי יהיה רק שלי. לא היה לי לב להרוס אותו. יומיים לאחר מכן גיליתי שמישהו צילם את הארמון שלי, והרגשתי שחבל שלא הרסתי אותו. כשאתה עושה משהו לצורך צילום, אתה מיד הופך אותו לשלך. זו הסיבה שבכל זאת לא הרסתי אותו, למרות שהייתי צריכה לעשות את זה.
בדרך כלל אני מגיעה קודם עם הרעיון, ואז מחפשת את המקום כדי לבצע אותו. הרבה פעמים אני מחפשת סוג של דואליות - היקסמות מדבר שאתה רואה ומצד שני דחייה. בים ובמים יש את הדבר הזה. מצד אחד, זה משהו שהוא מאוד יפה ומכיל וקסום. מצד שני, יש במים משהו שהוא מאוד מרתיע. מים יכולים להיות מקום של טביעה. מקום מאוד אפל. יש בהם את הדואליות של משיכה?רתיעה, שזה מה שאני מחפשת בצילום.
המציאות הארצישראלית קושרת קיץ לים, וזה לא מפתיע. קיץ בארץ נתפס ישר במונחים של חופש, חופש נתפס במונחים של זמן פנוי ולישראל יש ים אחד מתמשך לכל צדה המערבי. הים הוא המקום היחיד שהוא גבול שפתוח למרחב. זה חלק טבעי מהמסורת שלנו. יש הרבה קיץ בארץ, מה שאומר שיש הרבה ים בארץ. מושג הים הוא חלק כמעט מכל אחד מאיתנו.
גם כשמדברים על ירושלים, אחד הדברים שיגידו זה שאין לה ים. גדלתי בעכו, העיר היחידה בארץ שמוקפת ים. כל הרחובות בעכו יורדים אל הים, נפתחים אל הים, שלא לדבר על אזור העיר העתיקה. הים הוא חלק מאוד חשוב של הילדות שלי. הוא נוכח כל הזמן: חלק מהנוף, חלק מהמראות. הולכים לטייל - זה לים, מדורות - עושים בים, כשמטיילים על החומות של עכו - הים נשקף מהן, האהבות הראשונות מתרחשות בו.
הים הוא גם מקום של סכנה, מקום שיש בו אלמנט של איום. את רמברנדט לא יכולתי לפגוש בעכו, אבל היה לי את הים כל הזמן שהפך להיות נושא מאוד מרכזי בעבודות שלי. ברגע שהוא הפך להיות נושא הוא קיבל גם משמעויות מסוג אחר. מרתק אותי נורא שמה שאנחנו רואים זה את שטח הפנים של הים אבל חווים את חוויית העומק שלו בלי שאנחנו רואים את זה פיזית, בדומה לחוויית הצילום. אנחנו לא יודעים איך הוא קורה אבל יודעים שהוא קורה, כמו באמנות.
הים הוא אחד מגבולות העיר. מעניין אותי להביט אל קו האופק, השאיפה להגיע למקומות נעלמים. אני אוהב לצלם את הרמקולים שפזורים לאורך החוף, כאלמנט של שליטה. בתוך השקט והיופי יש איום שמשדר פחד, בשורה של מלחמה שעלולה לפרוץ. הדגלים השחורים מתריעים על סכנה. בעמידה מול הים יש אלמנט של סוד שיש בי רצון לפענח.
אמרתי פעם: היום שבו אני אצליח לעשות תמונה של ים שתהיה אבסולוטית ומוחלטת, יהיה היום שאפסיק לעשות אמנות. אפשר לעמוד מול הים ולצלם שוב ושוב, וזה אף פעם לא אותו ים. בעבודה שבתערוכה, הבחורות מצולמות ביער בגרמניה, אותו יער של סיפורים שגדלנו בצילם. יש משהו ביער שמוטבע בתוכנו כחלק מזיכרון שלא חווינו באופן ממשי, אבל הוא מוטמע כי הועבר אלינו דרך הורינו. ילדותם של הוריי, ניצולי שואה שהגיעו מפולין, היא חלק מכונן מהילדות שלי. ביער יש עומק ואינסופיות, כמו הים. מאחורי הפיוט, היופי, התשוקה והזיכרון יש ניסיון לא בוטה ולא חד ממדי לדבר על מצוקות הקיום במקום הזה. מקום תמים שיכול להפוך למסוכן.
נולדתי במכמורת מתוך תחת של מדוזה. אני יצור אמפיבי לחלוטין. הים הוא המרחב המוגן של הפנאי שלי, כולל הסערות. בגיל שמונה עליתי לראשונה על גלשן ובהמשך התחריתי בגלישת רוח. הים לא מפחיד אותי, מפחידה אותי הגרביטציה. אני מגיע לים כדי להפנות את הגב לעולם. בהרבה מובנים מבחינתי זה ההפך מחיים, אבל זה הופך את הכל ליותר נסבל.
זבאלד מתאר ב"טבעות שבתאי" את שורת הדייגים על החוף, כאנשים שמפנים את גבם לעולם ואת מבטם לאינסוף, הוא טוען שזה מפלטם של המדוכאים. זהו אינסוף מטאפורי ומנחם. ארבע פעמים בשבוע אני משתדל להגיע לים, לפנות בוקר או בשעות הערב. אני צד לעצמי את האוכל שם, דג. יש המון צורות לדוג, זה תלוי במצב הים ואיזה דגים בא לי לאכול. יש פיתיונות שונים ומשונים. יש פיתיונות מתים ויש פתיונות חיים, כשתופרים דג חי ומחכים לדגים גדולים שיבואו לנצל את המצוקה שלו. יש ז'ירז'ור - טכניקה עדינה ואלגנטית של גרירת חיקויי דגים על המים.
אין לי פנטזיה על ההימצאות בים כמצב של הרחבה רוחנית. לרוב, זה הרבה יותר אינסטרומנטלי ופשוט: אני הולך להביא אוכל הביתה. כולם מדמיינים את רגעי המוות שלהם. אני מדמיין אותם כמעט תמיד בים - בטביעה, בהיסחפות, בהתייבשות, בכליה כזאת או אחרת. זה תמיד אלים, אבל מאוד מנחם אותי לדמיין את זה בים.
יש לי אינסוף זיכרונות שכרוכים בים. כילד נהגתי לקפוץ מהגלשן אל תוך להקות מדוזות. נורא אהבתי לצלול מתחתיהן. מעולם לא חשבתי עליהן במובנים של נורא או טוב. הן בעיניי דבר מפואר, מלהיב וייחודי. הצילום שבתערוכה נעשה בהקשר של פרויקט ומדבר על המקום שבו המחלה והפתולוגיה דוגרות. צילמתי מעיין מטונף, חולני ומכוער, עם הדג הצף והמת שמחובר לחכה, ומזרן ים צהוב זרחני מחליא. בשורות טובות בתוך הצילום? אולי אצל הדלאי למה. אצלי לא תמצאי.
נא להמתין לטעינת התגובות
