השדים במשפחה השומרונית הכי מפורסמת פורצים מהבקבוק
בזו אחר זו עזבו ארבע בנותיו של ברוך צדקה את העדה השומרונית ואת השכונה בחולון והותירו אותו שבור לב. אחר כך הגיעו הנידוי הקהילתי, המעצר, הבדידות, הסוכרת ואובדן הראייה. עכשיו, לצד בתו סופי, הוא מוכן לחטט לראשונה בכל הפצעים המשפחתיים. סיפורו של האיש שרצה להיות השומרוני הטוב והפך בעל כורחו לאיוב
"ישבנו על הרצפה, והתחלנו לבכות. זה היה כל כך מפחיד. אורנה, שחודשים ארוכים לא פגשה אותו, שמעה אותו מחוץ לדלת ולא יכלה לעשות כלום. לא לרוץ לחבק אותו, לא לבכות לפניו או לספר לו שהיא בחודש השישי להריונה. רק כשהוא חזר לעבודה, יצאנו מהאמבטיה".
החרם המוחלט של אב המשפחה לא הרגיע את הרוחות הסוערות בעדה. מנהיגי השומרונים התייחסו אל הבנות צדקה - אורנה ואחותה אסנת שהלכה בעקבותיה - כמי שהפרו את האיסור החמור של פגיעה בהמשך השושלת. חטאן היה משולש: ערקו, התגיירו והתחתנו עם יהודים.
האב ברוך הואשם בכישלון חינוך הבנות והוקע מהעדה. הבית התרוקן מאורחים, והוא הפך לאישיות בלתי רצויה אפילו בבית התפילות של העדה. כשומרוני אדוק, המקפיד על קלה כבחמורה, לבו נשבר. ב-95' נעצר במפתיע על ידי המשטרה לאחר שאחד מבני העדה הגיש נגדו תלונת שווא. לאחר המעצר הטראומטי חלה בסוכרת. מצבו הגופני הידרדר ולפני חמש שנים הוא החל לאבד את מאור עיניו. צדקה החליט לנצור את לשונו ולא לצאת מול העדה, בתקווה שיום אחד ייושרו ההדורים.
בתו סופי לא המתינה
בסרט הדוקומנטרי "השומרוני הבודד" שובר ברוך צדקה את תענית הדיבור ומתאר בפני הבמאי ברק היימן כיצד הפך למעין איוב מודרני. יצירתו הטעונה של היימן, אשר מצליחה להיות אפקטיבית בלי להיגרר לקלישאות סנטימנטליות, הוצגה בפסטיבל חיפה לקולנוע ותוקרן היום (שבת) בערוץ 8 של "הוט".
"אני הקורבן של כולם", אומר צדקה בראיון ל"סופשבוע", "גם של הקרובים וגם של הרחוקים. גם של הבנות שלי וגם של העדה השומרונית. מסיפור העזיבה רק אני ואשתי סובלים. הבנות יודעות שבגלל היציאה שלהן אני יושב עיוור על הספה. הן יודעות את זה מצוין וכואב להן הלב. לפעמים אני חושב את עצמי לישו שלקח על עצמו את כל החטאים בעולם".
מסכת הייסורים של אבי המשפחה החלה בחטא אחד קטן, הפרת הסכם לא כתוב של העדה השומרונית. "הקהילה מורכבת מ-750 אנשים", מסביר צדקה, בן 73, יליד תל אביב. "חצי גרים בחולון וחצי בהר גריזים. זו לא חברה גדולה. עשרות משפחות, לא יותר. יש נוהג שכל משפחה רוצה לארגן את עניין הזוגות בעצמה. לפעמים גם בלחץ".
כלומר?
"לי יש ארבע בנות ובן, לאחי ארבעה בנים. הם יצאו ביחד והיה ברור שכולם יתחתנו עם כולם. אבל הבנים של אחי התאהבו בבנות יהודיות. אורנה ואסנת ראו שהחברים שלהן יוצאים עם בנות מחוץ לעדה. מה עשו? גם הן יצאו עם גברים מבחוץ. אמרו לעצמן למה לגברים מותר ולנו אסור. למרות שהן לא סיפרו לנו, הרגשנו את זה. הן היו בגיל של חתונה. אין להן קשר עם גברים אחרים בעדה, מגיעות מאוחר. מישהו מהשומרונים גם ראה אותן עם גברים יהודים".
בניגוד לאביה, סופי דווקא היתה שותפת סוד. "הייתי התירוץ של אורנה לפגישות עם החבר שלה בסתר", היא מספרת, "אחותי אמרה לאמא שלי שהיא לוקחת אותי לקניון. לא אמרתי שום דבר. שיתפתי פעולה עם השקר כי הערצתי אותה". פרק ההסתרה לא נמשך זמן רב. "כשהגיעו אלינו השמועות התפתח בינינו ריב", ממשיך צדקה. "לפי המסורת מי שקובע הוא הגבר. אם בחורה יהודייה רוצה להתחתן עם שומרוני, היא תהפוך לשומרוניה. אם שומרוניה רוצה להתחתן עם יהודי, היא צריכה להתגייר ולעזוב את העדה. הם ידעו שזה כואב לנו".
יום אחד יצאו הבנות לעבודה ולא שבו הביתה. "אמא חיפשה אותן בטירוף ולא מצאה", משחזרת סופי. "היא העיפה דברים על הרצפה ודרשה שאבא יחזיר את כל הילדים הביתה. צעקה באיבוד שליטה והתעלפה על הספה. אבא הרים אותה ושם אותה על המיטה". אחרי שלושה ימים הגיע אות החיים הראשון. הבנות בישרו על תוכניתן להתחתן עם יהודים ואביהן הכריז שמבחינתו הן לא קיימות יותר. "זו הייתה בגידה בחינוך ובמסורת", הוא מצדיק את צעדו יוצא הדופן. "קשה לי להבין שילדה שהבאתי לעולם וחינכתי אותה על ערכי המסורת פתאום תפנה לי את הגב. החלטתי לנתק איתן כל קשר. השומרונים אמרו לי 'אתה אשם, כי לא ידעת לחנך אותן'. שאלו אנשים בעדה מה היה קורה אם הבת שלכם הייתה עוזבת. הם אמרו, היינו הורגים אותה. אני לא נקטתי אמצעי ענישה, אבל בתוכי הרגשתי לא טוב. חודש אחרי העזיבה הן התחתנו ואני אפילו לא הלכתי לטקס".
האם טובה, לעומתו, לא הסכימה לוותר על הבנות. "בשביל מה הבאתי אותן לעולם?", היא אומרת בנחרצות. "החלטתי ללכת איתן באש ובמים. שיקפצו לי כולם. מי זורק את הבנות שלו? הן היו בידיים טובות, הבחורים לא גויים. אמרתי להן לחזור הביתה, אבל הן אמרו בשום פנים ואופן. הן בכלל לא אשמות. בן הדוד לא לקח את הבת שלי. החלטתי לשמור איתן על קשר. מה, יותר טוב שאני אסתיר את המפגשים?".
באותו זמן נקרעה סופי בין הוריה. "הפער ביניהם גרם לבית לקרוס", היא נזכרת. "גדלתי בבית הרוס. אנדרלמוסיה, ג'ונגל. אמא שלי הייתה צריכה להיות פוליטיקאית ולומר לעדה שהיא מנתקת קשר עם הבנות, אבל לפגוש אותן בסתר. ככה נהגו אחריה כל האמהות שהבנות שלהן נטשו את העדה. אני מכירה אותן אחת-אחת. היא סירבה וזו היתה טעות איומה. בעדה רק הרגש עובד, לא הרציונל. גדלתי וספגתי אלימות נפשית, פיזית".
משבוע לשבוע החמיר המצב. "הריבים הפכו לנוראיים. אמא עזבה את הבית לכמה ימים ולקחה אותי איתה לבית מלון בתל אביב. ההורים שלי, שהיו זוג כל כך אוהב, היו כל הזמן בברוגז. כשהם לא דיברו ביניהם, אני הייתי המתווכת. עבור ילדה זה סבל נוראי. היו לי הרבה התקפות זעם. בבית לא היה לי שקט, בעדה לא היה שקט ואחר כך ביהדות לא היה לי שקט. אתה יודע כמה שנים לקח לי לנקות את הרעש הזה?".
ניסיתם לדבר על לבם של בני העדה?
ברוך: "הייתה לי שיחה עם הכהן הגדול. הוא אמר שלא יתחתנו, אבל יישארו כאן. המסורת חזקה יותר מחברה משפחתית. בעדה יש שלוש נשים בנות 60 והן עדיין רווקות. זו חברה בה הדת עומדת מעל הכל. שומרים על נידה, על כל מצוות התורה".
קנאותם של בני העדה דנה לכישלון כל מאמץ להיחלץ מהתסבוכת. בסרטו של היימן מתאר בנו של הכהן הגדול, יאיר, את חומרת החטא של בנות צדקה. "אם אחותי הייתה אומרת לי: 'אני אוהבת יהודי, מוסלמי או נוצרי ובגללם אני רוצה לעזוב את הדת', הייתי אומר לה: 'בסדר, תלכי מחר'.
"אבל מתי יושנת בלילה נגמר לה החיים. כמו כבש. אני חותך את הראש שלה והולך למשטרה ואומר הנה הראש". מול קולות שכאלה נותרו בני משפחת צדקה חסרי אונים.
כשנודע לשומרונים כי האם טובה שומרת על קשר עם בנותיה, הוחרף היחס העוין כלפי המשפחה. "בשבילי ברוך צדקה מת", מסביר בנו של הכהן הגדול את האחריות של אב המשפחה. "הוא לא לימד את הבנות טוב על הדת ונתן להן להיות חופשיות מדי".
"העדה התנתקה ממני", משחזר צדקה, אשר עד לתקרית היה אחד האנשים המקובלים בקהילה. "הרגשתי בשכונה ובבית הכנסת שעושים לי טובה שאומרים לי שלום. אמרתי מה אני צריך טובות, בקושי אני חי. ובעיקר מי שעשה עלינו חרם היו האחיות של אשתי והבנים שלהן. משפחה לא קטנה. כשאמא של אשתי נפטרה, האחיות שלה ישבו בבית שבעה ולא נתנו לה לבוא. זה מאוד פוגע".
גם היום, בגיל 33, חוויית הריחוק עוד צרובה חזק בזיכרון של סופי. "ילדים זה עם אכזר. הם ידעו שאחותי עשתה דבר נורא. יש עליי מום, הבית שלי סורר. הם התחילו להטיח בי דברים. שאלוהים יסלח לי, אבל אולי זו הייתה בכלל תחושה פנימית. התביישתי במה שאחותי עשתה, לעזוב כך את המשפחה ולצער את ההורים. הן השאירו אותי לבד בבית. ילדה בת שמונה שצריכה להתמודד עם כל הבלגן".
הנידוי והבדידות לא שכנעו את ברוך צדקה למחול לבנותיו. "נותרתי לבד. מצד אחד לא רציתי להיות בקשר עם הבנות, ומצד שני העדה התנתקה ממני. אתה יודע שהאדם הוא יצור חברתי. הייתי מתפלל בבית והולך לבית הכנסת רק ביום כיפור. כשעלינו להר גריזים בפסח, הילדים אמרו לבן שלי נרי, 'לא ידענו שאתה שומרוני'".
גם אשפוז ארוך בבית החולים בעקבות פציעה, לא ריכך את הלב. "נפלתי בבית מסולם גבוה וריסקתי את כף היד שלי. הייתי בבית חולים עם גבס מכף היד ועד הכתף. הן באו לבקר אותי, לא ידעו מה תהיה התגובה. הייתי מאוד אדיש כלפיהן. לא היו צריכים לומר לי להתנתק מהן. הכעס שלי הוא טבעי, אני מאוד אוהב את המסורת".
לאחר חמש שנים של נתק מהעדה החליט צדקה להשכיר את דירת המשפחה בשכונת השומרונים בחולון ולעבור למרכז העיר. "זו היתה טעות גדולה", אומרת סופי. "במקום תפילות וציפורים שמעתי חריקות בלמים. בקומה הראשונה היה שולחן סנוקר. עד אז לא הכרתי את העולם הזה. נרשמתי לבית ספר בשכונה והפכתי לשורדת. ליהודים לא סיפרתי שאני שומרונית, ולשומרונים לא סיפרתי שיש לי חברים יהודים. רציתי שקט, והתחלתי להיות פוליטיקאית. התאמתי את עצמי לחברה החיצונית".
היא נרשמה לסוכנות "לוק", והחלה לדגמן בפרסומות לטלוויזיה. "נסעתי לעבוד במילאנו", היא מספרת, "גם שם שמרתי שבת. קראו לי השומרונית ממילאנו. מעולם לא עזבתי את הדת. לא יצאתי עם בחורים יהודים. בעדה נהנו מאוד מהתקדמות הקריירה שלי. עשיתי איתם את הסרט 'עמוד האש' והם היו גאים בי".
בינתיים ספר אבא צדקה את הימים עד שבתו הקטנה, לפחות היא, תיכנס לחופה שומרונית כשרה. הסימנים הראשונים דווקא שידרו אופטימיות: בגיל 15 התארסה סופי לבחור יפה תואר מהעדה, והשניים סומנו כזוג הכי לוהט בקהילה. אלא שגם הקשר הזה לא הבשיל לחתונה. "בגלל שהם לכלכו על שתי הבנות הראשונות שלנו, הם הפסידו", מסבירה האם על מי נופלת האחריות למשבר. "במקום אחת שתצא, יצאו ארבע".
"סוף כיתה ט'", מנסה סופי להכניס קצת פרופורציות, "מה הקריטריונים של ילדה בת 15? רוצה עלם חמודות, יפה תואר. מצב אידאלי. אפשר להראות אותו גם לחברים היהודים שלי".
"הבעיה התחילה שהיא רצתה להמשיך בלימודי המשחק", מאתר צדקה את המוקש. "המשפחה של הארוס לא הסכימה, אמרה לא בבית ספרנו. סופי לא יכלה לוותר על המשחק, היא חיה את ההופעות. כשראתה שלוחצים עליה יותר מדי ונכנסים לה לנשמה, היא עזבה. המשמעות של הצעד הזה היתה שפה היא גמרה את הסיפור שלה עם העדה. לא היה לה סיכוי למצוא פה מישהו יותר טוב מבעלה. ברוב המקרים שאישה שומרונית מתגרשת מבעלה או מתאלמנת, היא לא יוצרת זוגיות חדשה. יש לנו לא מעט בחורות כאלו".
אבל הוא לא היה בעלה. הם בסך הכל היו מאורסים.
"כשהיא הייתה מאורסת היא היתה שייכת לו. אף אחד לא יכול לקחת אותה אליו. אצלנו עם הפרת אירוסים עושים גירושים, כותבים כמו בספר כריתה. אמנם היא היתה בתולה, כך אני מאמין, אבל צריך להפריד בינה ובין הבחור. אצלנו מאוד מקדשים את הנושאים שבין גבר לאישה. כשהתחתנתי עם אשתי, הוצאנו את הסדין של המיטה החוצה והראינו לכולם את הכתם האדום".
הצרות של ברוך לא הסתיימו. "הבת השלישית שלי, איילה, התארסה עם בחור שומרוני משכם", הוא ממשיך. "הוא רצה שהיא תגור שם, והיא רצתה שהם יגורו פה. לא היה לה מה לעשות שם. בגלל חוסר ההסכמה הקשר נותק והחתונה התבטלה. אחרי סיפור כזה, ברור שאין לה עתיד בעדה".
איך התמודדת עם נטישה נוספת?
"התחלתי כבר להתרגל, עם השנים אפילו התחלתי להיות מחדש בסוג של קשר".
בשנת 95', סמוך לפסח, עלו ברוך צדקה, אשתו ואחיה המבוגר להר גריזים. הם ביקרו את הכהן הגדול. כעבור יומיים שמע צדקה בחדשות קול ישראל בערבית כי בית הכנסת של השומרונים נפרץ ונגנבו ממנו ספרי תורה עתיקים בשווי מיליוני דולרים. למחרת הוא יצא למשמרת במרפאה בקיבוץ עינת, שם עבד כאח. "פתאום הגיעו שני שוטרים", הוא מספר. "מה חשבתי? שהם באו לבקר את המשפחות שלהם. שאלתי את מי הם מחפשים והם אמרו את ברוך צדקה. אמרתי 'זה אני', והם ביקשו תעודת זהות. שאלתי אותם מה הבעיה והם אמרו לי, 'אתה והבן דוד שלך פרצתם לבית הכנסת בשכם וגנבתם ספרי תורה עתיקים'".
איך הגבת?
"היית בשוק. הם באו בסוף משמרת, כשכל הצוות לידי, רואה ושומע הכל. הם נתנו לי צו מעצר ואמרו שאסור לי ללכת מרגע זה אפילו לשירותים. הם הפכו את האוטו שלי, הוציאו כיסאות, וכמובן לא מצאו כלום. אפילו לחשוב על גניבת ספרים - אסור. אחר כך הם בדקו בחדרי השירותים, כאילו מישהו היה מעז לשים שם ספרי תורה קדושים. אחר כך הם שמו אותי בניידת ונסענו לבית שלי. כל השכנים רואים אותי מוקף בארבעה שוטרים ולא מבינים למה. איזו בושה. סופי התנפלה על אחד השוטרים, ממש רצתה להרוג אותו. הם חיפשו וחיפשו ואמרו בוא איתנו".
"הוא עמד בין השוטרים ובכה", נזכרת סופי במעמד המבזה. "אמר לי, 'סופי בואי איתי, אני לא רוצה ללכת לבד'. באותו רגע שנאתי כל כך את השומרונים, יכולתי לעבור בית בית".
צדקה הובא לבניין הממשל הצבאי בשכם, שם הממתין בן דודו שנעצר אף הוא. "חוקר אחד אמר לי, מהעיניים שלך אני יודע שזה לא אתה, וחוקר שני אמר תגיד לי איפה הספרים נמצאים. אחר כך לקחו אותי לכלא מגידו. השאירו אותי עם אנשי חמאס. אחרי יומים אמרו 'סע הביתה'. אמרתי, עכשיו תגידו לי על סמך מה עצרתם אותי, מי אמר שגנבתי את הספרים? מי ראה אותי פורץ?
"אמרו, 'קיבלנו הוראה מקצין הכי גבוה לא לומר לך'. כל התחנונים שלי למשטרה, לא עזרו. כל הזמן אומרים לי: לעולם לא נגיד לך. למה הם משתפים פעולה עם עבריינים? אני הקורבן בפרשה הזו. אני יודע שהשומרונים הם אלו שהלשינו".
הרגשת שזה חיסול חשבונות?
"ארבע בנות שלי עזבו את העדה והם לא ידעו איך לנקום בהן. אבל למה דווקא בי? אני ידוע כגנב? אני אכנס לקודש הקודשים ואגנוב ספר? בחיי אלוהים לא ידעתי בכלל שיש שם ספרי תורה עתיקים. היה לי כעס נורא קשה על מה שעשו לי, עברו עליי ימים מאוד קשים. ראיינו שומרונים ושאלו אותם איך ברוך צדקה יכול לעשות דבר כזה. הם אמרו, יכול להיות, אי אפשר לדעת".
הצרות לא הפסיקו ליפול עליו. כמה ימים לאחר המעצר חש צדקה ברע, הלך לקופת חולים ונשלח לבדיקות דם. "אחרי יומיים הרופא קרא לי ואמר, 'יש לך סוכרת'. אמרתי לו נבדקתי לפני כמה שבועות, והכל היה בסדר. הוא אמר לי סוכרת נגרמת גם מטראומה. אני, שנלחמתי בתעלה, ברמת הגולן, וחציתי בחיים שדות מוקשים ברגל, מעולם לא נכנסתי לטראומה".
מצבו הרפואי הלך והידרדר. עיניו נפגעו וכיום הוא סובל מעיוורון כמעט מלא. אשתו טובה מעניקה לו טיפול צמוד, מקרבת כוס תה לפיו, עוזרת לו להתמצא במרחב הבית. "אני אוהב אותה יותר מהנשמה שלי", הוא אומר ומספר כיצד השתנו חייו בעקבות המחלה. "יום אחד קמתי וראיתי בעין אחת טוב ובשנייה מטושטש. הרופא אמר לי שהסוכרת גרמה להרס כלי הדם. הנימים נסתמו ונוצרו כלי דם לא רצוניים שפגעו בראייה.
"אחרי שבוע העין הבריאה התעוורה לגמרי. כל מה שעשו לי, לא עזר. לא ניתוח, לא זריקות. מיום ליום זה נעשה פחות טוב. עצב הראייה יוצא מהמוח, והמוח לא סולח. "לפני המחלה הייתי עובד, נוהג, קורא ספרים, הולך לקניות. היום הכל נופל על אשתי. אני זקוק לליווי כדי לא להיתקל בעמוד ולעוף מהמדרכה. נורא כואב לי, אבל אני מפנים את הרגשות פנימה. גם למוסדות כמו מחלקת חניה בעיריית תל אביב שעדיין שולחת לנו דוחות חניה, לא אכפת. אני אומר להם: אתם זה לא עם ישראל? כתוב בתורה 'ארור משגה עיוור בדרך ואמרו כל העם אמן'. בן אדם מאבד כל מה שיש לו ואף אחד לא מתחשב. אפילו בתלמוד כתוב שעיוור נחשב למת".
אל הכאבים והקשיים הפיזיים מצטרפת העובדה שאף אדם בעדה השומרונית לא טרח להתנצל בפני צדקה בפרשת ספרי התורה הגנובים, אשר אותרו בסופו של דבר בירדן. "כולם ידעו על המקרה, אבל לאף אחד לא אכפת ממני. זה לא מעניין אותם. מה אני יכול לעשות? איך אגייס את העדה? העדה זה לא משטרה וחוקים, זה ברדק. כל אחד מטפל שם בבעיות של עצמו.
"יש שם ועד שמטפל בבעיות, אבל לא בנושאים כאלו. אם צריך לרצף שביל או להביא אוטובוס לטיול - הם יפעלו. קרוב משפחה שלי אמר, 'במקומך הייתי הורס את כל העולם'. וכולם יודעים מי הלשין, כולם יודעים. רק המשטרה סוגרת את הפה שלה".
הבת מסרבת להפיל את התיק על המשטרה. "העיוורון החיצוני שלך זה כלום מול העיוורון הנפשי", היא תוקפת את אביה. "אפילו אחיך לא שם עליך בשיט. אם היה אכפת לו הוא מוריד אחד אחד את הראש שלהם. זה טראומה שהעדה גרמה לך, לא המשטרה. אתה צריך לבוא בטענות על מי שהלשין עליך, שזה מהחברים שלך בעדה".
צדקה החליטה להכריז מלחמה. "אמרתי לו, 'אני לא רוצה להיות חלק מעדה כזו'. אבא לא הגיב. אחרי המעצר הוא הפך לשבר כלי, הפסיק להילחם. גם לו התחיל לרדת האסימון. התחושה הייתה כאילו הכל מחורבן. אין עם מי לדבר, אין את מי להאשים. ב-97' עברתי גיור מתחת לאף שלו. לא תכננתי שום צעד קדימה, לא הייתה כאן מחשבה. לא הבנתי מה אני עושה".
למה היה חשוב לך להתגייר?
"שאלתי את עצמי אם אני לא שומרונית, אז מה אני? הייתי צריכה שייכות. הגעתי מבית דתי, עם עקרונות ויסודות. התחברתי לדת ולא רציתי להיות תלושה. אף פעם לא נטשתי את הדת. בן אדם צריך מסגרת, טקסים, לא יעזור כלום. שלוש פעמים בשבוע הלכתי למדרשה. יוצאת מהבית בג'ינס וטי שירט, מחליפה לשמלה ועליונית ושומעת הרצאות עם חוזרות בתשובה. חייתי חיים כפולים. לא חידשו לי כלום. אני זוכרת המון שיחות על התקרבות".
אחרי הגיור הגיעה החתונה. בגיל 20 התחתנה סופי עם בחור בשם רוני עזרן והשניים הביאו לעולם את בתם חן, כיום בת 11. אביה לא שלח פרחים, אבל גם לא קרע בגד. "רוני ביקש ללחוץ לו את היד, אבל אבא סירב. אמר לו, 'אני לא רוצה לקבל את החתונה, אבל היא מעל גיל 18'. הרגשתי רע. היום אני מבינה את ההתנגדות שלו. אז הייתי במקום צר, צפוף. ביום החתונה גם בן דוד שלי התחתן. אבא הגיע לאחר החופה. עד היום הוא כועס עלינו".
וגם לסופי היו כעסים. "כולם קיללו אותי ואת הבית שלי", היא מטיחה באביה בסרט, "ופתאום כשהבחורה גדלה וגדלו לה השדיים, היא הפכה לאטרקטיבית. רפי בן 40 וההוא בן 50 ואין להם עם מי להתחתן. לזה רצית שאמכור את עצמי?".
חמש שנים נמשכו נישואיהם של צדקה ועזרן, במקביל לנסיקת הקריירה שלה. השומרונים ראו בהצלחת הבת הסוררת איום על העדה. הם חששו מחשיפת הדור הצעיר למה שהגדירו כפרס שמעניקה החברה היהודית החילונית למי שבגד בשורשיו.
בהתקפות משולחות רסן בתקשורת חשפו השומרונים את הקרע המשפחתי ובזו לכוכבת הטלוויזיה שיצאה מקרבם. צדקה הזועמת השיבה במתקפה משלה על העדה, מנסה לנצח בקרב האבוד של אביה.
באותם ימים ניסתה גם לדרבן אותו להתנתקות מהשומרונים. "למה אתה לא חותך ומתחיל חיים חדשים", הטיחה בו שוב ושוב, "למה אתה ממשיך לחיות בעדה שאין לה אלוהים?". תשובתו הקבועה היתה, "אין לי את הכוח להילחם בטחנות רוח. אני שומר את הדת, תרי"ג מצוות. לא עושה רע לאף אחד. כל הייסורים בעולם הזה הם אחוז אחד לעומת העולם הבא. יכול להיות שאלוהים בחר כך".
רק לאחר הפרידה מבן זוגה החלה סופי לחוש געגועים לעולם שנותר מאחור. "הבנתי שאני לא שייכת לשום דבר. לא לעדה, לא לכלום. יום ארוך ומתמשך. ואז אתה נזכר במה שאהבת. מה אתה חושב, שאני לא מתגעגעת לקורבן פסח? לסוכות בעדה? אתה יודע מה זה? אני רוצה לחוות את זה, אבל מתביישת להסתכל על זה מבחוץ, ממרחק. אני מתגעגעת לטקסים, לתפילות מדהימות, לתלבושות יפהפיות. לפני שלוש שנים הוצאתי אלבום בשם 'בראשאת' עם שירים שומרוניים".
עכשיו היא כבר מבינה את הזעם שהופנה כלפי המשפחה. "מהמקום הפתוח שלי היום אני רואה את הצורך של הקהילה לשמור על עצמה. כשיהושע נכנס לארץ כנען וכבש את יריחו הוא טבח גם בילדים, נשים ובעלי חיים. יהושע, שרוח האלוהים שורה עליו, קצת רחמים אבל הפרשנים אומרים שהוא נאלץ לה? רוג את כל האנרגיה הזרה. זה מה שהשומרונים עושים ברגע שמשהו מפר את מסגרת החשיבה שלהם, הם חייבים למגר את זה. היום אין לי כעס עליהם, אז זו היתה מלחמת אגו ביני ובינם".
ככל שעבר הזמן התחדדו תחושות הבדידות שלה. צדקה מיעטה לבלות, התנזרה ממין והתרכזה בגידול בתה בדירתן שברמת אביב ג'. בחודשים האחרונים, אגב, היא נמצאת בקשר זוגי חדש ("זו בסך הכל מערכת היחסים הרביעית שלי בחיים. כשאין חבר ואהבה אמיתית, אין טעם גם בסקס").
את עיקר מרצה הקדישה בשנים האחרונות לביסוס מעמדה בסצנת הבידור לילדים. "כשסיימתי את 'לחיי האהבה' יכולתי לבחור מה שאני רוצה ובחרתי את הילדים. כי זה מקום בטוח לא מלוכלך. היה אכפת לי מה אומרים עליי ורציתי לקבל אהבה, כמו שלא ידעתי להתמודד עם שנאה. היום אני עובדת על המחזה 'שוליית הקוסם' וכתבתי ספר ילדים בשם 'סימפל', על פחדים של ילדים. את הציורים צייר אחי נרי, האח היחיד שנותר בעדה".
את נשמעת עדיין תלושה, בתך שואלת אותך בסרט אם היית חוזרת לתוך העדה בהנחה שאפשר היה להחזיר את הגלגל לאחור ולמחוק את על הריבים והעימותים ואת משיבה לה בחיוב.
"שנים הלכתי במבוך. אני מתנהלת בחברה החילונית, אבל אני מאוד דתייה, במיוחד במצוות הקשורת בין אדם לחברו. יש לי אלוהים, והאמונה בו היא אבסולוטית. אני מודה לו כל יום. אני רוצה לחוות מחדש את הטקסים. למה אבא שלי צריך להיות בקורבן פסח לבד? אף פעם לא נטשתי את ערכי הדת השומרונית. אבא שלי אמר: אפשר להוציא את השומרו? ני מהעדה, אבל אי אפשר להוציא את העדה מהשומרוני".
ביקרת בשכונה השומרונית בחולון?
"לפעמים אבא מבקש שאסיע אותו לשכונה. עולה בי גל של פחד. דרך המחשבה שלהם מפחידה אותי. הבן של הכהן הראשי, שהביא אישה מרוסיה כדי להמשיך את השושלת, אמר שאם אחזור הוא יגיש את הראש שלי. הלוואי שהייתי יכולה להיות שם".
"השומרונים זו מסגרת סגורה", מנפץ צדקה את החלום של בתו, וממשיך, גם במצבו הקודר, לדברר את הקהילה שקרעה לו את הלב. "הבנות שלי חיו בעדה, ויודעות שזה כבר מאוחר מדי. טו בי אור נוט טו בי. אתה לא יכול לשחק כאן. או שעזבת או שלא. אי אפשר לחזור.
"אם העדה תקבל את אלו שעוזבים ובאים, עוזבים ובאים - מה נהיה? עדה מצחיקה. אם עוזבים את השומרונים, זה לכל החיים. העדה לא מקבלת את החוזרים ברוח טובה, ובצדק. אם סופי מרגישה אבודה בעולם החילוני, זו בעיה שלה".
השנים לא מרככות את הכעס שלך על הבנות?
"עד היום אני כועס. בשנות החמישים היה אצלנו מקרה בגידה בעדה. פגשתי את הנואף והוא אמר לי: 'ברוך, אם הייתי הורג מישהו, אחרי 30 שנה הייתי יוצא מבית הסוהר. אני פה בעדה 60 שנה, וזה כאילו קרה אתמול'".
עובדיה נתנאל כהן, מזכיר ועד העדה השומרונית, מסר בתגובה לנאמר בכתבה: "אף פעם לא החרמנו את ברוך צדקה. הוא החליט לגור מחוץ לשכונה השומרונית. ברגע שהוא חי מחוץ לשכונה יש סימן שאלה גדול אם הוא שומר שבת, מצוות ואת שאר המנהגים השומרוניים.
"לשומרונים תמיד היה לב גדול ורחום. סופי צדקה עלתה להר גריזים בעצמה ואף אחד לא השמיע מילה נגדה. העדה השומרונית אינה אלימה. מי שעוזב אותה עוזב, ומי שנשאר נשאר".
באשר לפרשת ספרי התורה הגנובים הוסיף כהן כי "העדה לא הלשינה על ברוך, רק משפחה אחת טענה נגדו את הטענות. אני בטוח במאה אחוז שברוך היה רחוק מהמעשה הזה. אנחנו נגד הלשנה, אבל לא יכולים להעניש את מי שפנה למשטרה בתלונת שווא. אין לנו את הכוח ביד. זה התפקיד של המשטרה".
נא להמתין לטעינת התגובות
