לאו, דווקא
אחרי שקלטת לוהטת עם קטינה כמעט הרסה לו את הקריירה, רוב לאו המציא את עצמו מחדש - ככוכב טלוויזיה וכאיש משפחה למופת. עכשיו, עם סרט חדש, "המצאת השקר", הוא מספר על הגעגועים לפטריק סווייזי ("הוא היה כמו אח שלי") ומסביר שהדבר היחיד שמעניין אותו זה חיי נצח. לפחות על המסך
לאו מתיישב בכיסא עור מעוגל עם חיוך על פניו. "זה קול השחקן שלי!", הוא צועק עליי לפני שעובר להסביר בשקט שהוא למד להגביר כך את קולו בעת הפקת תאטרון של "בחורים טובים" שבה השתתף לאחרונה בלונדון. ואז, כשהוא מגלה שאני בריטית, לאו מפעיל את הקסם שלו. "אני מת על לונדון", הוא אומר. "בדיוק קניתי מדריך מסעדות של לונדון. קראתי אותו וזה עורר בי געגועים".
געגועים ? כמה זמן היית שם?
"התגוררתי שם חצי שנה. למרות שזו היתה רק חצי שנה, הרגשתי כמו בבית. גרנו בבלגרביה (אחד האזורים הטובים ביותר בעיר) וזה היה נפלא. באיטון טראס", מבטא לאו את שם הרחוב באיטיות, כאילו הוא מדבר לנהג מונית זר. "אמרתי לאשתי, 'אם אנחנו הולכים לעשות את זה, נעשה את זה כמו שצריך'. חייתי כמו... מי הבמאי של 'נוטינג היל'?".
ריצ'רד קרטיס?
"בדיוק. חייתי חיים של ריצ'רד קרטיס".
בגיל 45 הוא לובש טי-שירט אפורה שמקושטת בפטריוטיות בפסים וכוכבים, סטייל ברוס ספרינגסטין, ומכנסי ג'ינס דהויים, אפילו טיפה דהויים מדי. על ידיו שלושה צמידים עם חרוזים גדולים שנראים כמו משהו שתרמילאי קנה בשוק בקטמנדו.
אולי זה לא לגמרי מפתיע כשמדובר בשחקן שהוזנק לאור הזרקורים בשנות העשרה שלו, עם תפקידים כמו בילי, המורד נגן הסקסופון בעל השיער הארוך והעגיל בצורת צלב ב"סנט אלמו'ס פייר" (הסרט הופץ בישראל תחת השם "חברים"). עבור רבים מאיתנו, שגדלו בשנות השמונים והאמינו שחותלות הן שיא האופנה, רוב לאו מסמל את הכוב כב העצבני שנראה מצוין, הילד הרע שכל ילדה היתה רוצה לחנך.
במשך חלק ניכר מהקריירה הוגדר לאו על ידי המראה שלו, אך נדמה שהוא מעולם לא הצליח להתאים עצמו לגמרי לתדמית. אין לו את הקסם המאפיר של עמיתו,
תפקידיו המוקדמים - בלהיט ההתבגרות הקלאסי של פרנסיס פורד קופולה "נערי הכרך" (1983) ובקומדיה "אוקספורד בלוז" (1984 )- הפכו אותו לסמל מין. כעבור שנה, ב"חברים", הפך לאו סופית לבחור שכל הבנות מטורפות עליו. הוא שיחק שם לצד דור חדש של כוכבים, בהם דמי מור, אמיליו אסטבז וג'אד נלסון.
לאו הפך לנער הפוסטר של שנות השמונים, כשהוא מבלה עם עמיתיו הכוכבים ומקפיד לצאת עם הבחורות הנכונות, בהן נסטסיה קינסקי והנסיכה סטפני ממונקו. הוא פיתח בעיית שתייה ולפי השמועות גם התמכרות למין שהובילו לטיפולי גמילה. "לא הייתי מאחל תשומת לב כזו לאף אחד", הוא אומר היום. "זה מאוד מבלבל כאשר אתה צעיר ולא ממש יודע מה הזהות שלך".
הכל קרס ב-1988. בזמן הוועידה הדמוקרטית באטלנטה שהכריזה על מועמדותו של מייקל דוקאקיס לנשיאות, אסף לאו שתי מעריצות במועדון לילה ולקח אותן איתו חזרה למלון, שם צילם את שלושתם בפעילות מינית לוהטת. שנה אחר כך, אמה של אחת הנערות (שהיתה רק בת 16, ולפיכך קטינה לפי חוקי מדינת ג'ורג'יה) הגישה נגדו תביעה. מה שמעורר את השאלה הבלתי נמנעת האם היה חוזר על אותן שגיאות, לו היה יכול לחיות שוב את חייו, כשהוא יודע את מה שידוע לו כיום. "הייתי עושה את הכל אותו דבר". רגע ארוך של דממה.
למה?
"אם אתה מנסה ללכת אחורה בזמן כדי לנסות לתקן דברים, אתה עלול בסופו של דבר גם לשנות את העתיד, ואני דווקא מאוד מרוצה מאיפה שאני נמצא היום בחיי. אני אוהב את החיים שלי, אני באמת אסיר תודה על מה שיש לי, ואולי, אם הייתי עושה משהו אחר בעבר, זה לא היה מסתדר כפי שזה עכשיו".
לאו הגיע לפשרה עם אמה של הנערה מחוץ לכותלי בית המשפט, עשה עבודה בשירות הקהילה, וסרט הווידאו ההוא הפך לאחת מקלטות הריאליטי-סקס הראשונות שהופצו ב-40 דולר ליחידה, על ידי ברון הפורנו אל גולדסטין. שלא במפתיע, בעקבות הפרשה, רוב הפסיק לקבל הצעות לככב בסרטי מיינסטרים. הוליווד לא מחלה לו על חטאי הנעורים, ובמשך זמן מה השתתף בסרטים קטנים יותר.
עד שבהופעת אורח ב"סטרדיי נייט לייב" הוא הכיר את הקומיקאי מייק מאיירס. לאחר שנחשף אצלו עוד כישרון לא מנוצל - חוש קומי - הופיע לאו לצד מאיירס ב"עולמו של וויין" (1992) ובהמשך גם בשני סרטים בסדרת "אוסטין פאוורס". היום הוא אומר שהוא גאה בכל הסרטים שהשתתף בהם. "אני חושב שאני מסוגל לנוע בין תפקידים של בחורים רומנטיים לדמויות של אנשים יותר מחוספסים".
אולם היה זה תפקידו כסם סיבורן, סגנו של קצין התקשורת בסדרת הטלוויזיה "הבית הלבן", שקיבע את התדמית של לאו בעידן פוסט סרטי הנעורים של האייטיז. סיבורן האידאליסט חסר התקנה וחד הלשון התגלה כאחת ההצלחות של הסדרה, ששודרה בשנים 1999 עד 2006 וזכתה בשפע של פרסי אמי.
ארון סורקין, יוצר "הבית הלבן", אומר שהאודישן של לאו לתפקיד של סיבורן "הותיר את כולנו בפה פעור". לאו מודה שחלק מהמשיכה שלו לדמות היתה העובדה שמדובר בתפקיד שפחות או יותר מתעלם ממראהו. "סם היה חנון שמעולם לא השיג בחורה. מעולם".
חוץ מאשר בפעם ההיא שבה סיבורן שכב עם בחורה שהתגלתה מאוחר יותר כנערת ליווי?
"כן, בפרק הראשון. אבל אחרי זה, במשך ארבע עונות, נישקתי בחורה פעם אחת".
אחרי ששיחק דמוקרט ב"בית הלבן", גילם תפקיד של סנאטור רפובליקני, רוברט מקליסטר, בסדרה "אחים ואחיות". זה היה מסלול פוליטי ששיקף את מה שעבר עליו במציאות. לאו, פעם בעל כרטיס חבר במפלגה הדמוקרטית, התגייס למסע הבחירות של ארנולד שוורצנגר לתפקיד מושל קליפורניה ב-2003.
"את יודעת, יש פתגם ידוע: 'אם אתה צעיר ואינך ליברל, אין לך לב. אם אתה מבוגר יותר ולא שמרן, אין לך שכל'. בהתחלה הייתי מאוד מאוד דמוקרט ליברלי. אבל זה משתנה ככל שאתה מתבגר, הופך לאבא וצובר יותר ניסיון חיים. היום אני מה שאפשר לכנות מתון עצמאי. אפשר לומר שלא חציתי את הקווים".
יש סיכוי שתרצה ללכת בעקבות שוורצנגר אל העולם הפוליטי האמיתי?
"הגעתי למסקנה שהרבה יותר כיף לגלם פוליטיקאים מאשר ממש להיות אחד מהם. התמזל מזלי לשחק ב'בית הלבן' וב'אחים ואחיות', מה שמאפשר לי לדבר על נושאים שחשובים לי, בלי כל ההכפשות והשיפוט הקפדני של הציבור שיש בפוליטיקה".
בסרטו האחרון, "המצאת השקר", הוא חוזר לקומדיה. הסרט, שכתב וביים הקומיקאי ריקי ג'רווייס, מתרחש בעולם שבו אנשים לא מסוגלים לומר את האמת. לאו מגלם את הטיפוס השטחי והמלא מעצמו שמתחרה עם ג'רווייס על לבה של אנה (ג'ניפר גארנר), אדם שמתגאה בעליונותו הגנטית. "זו פשוט פרשנות אחרת לאבטיפוס הקולנועי של הבן זונה החתיך", הוא מסביר.
נראה שאתה נהנה להתבדח על תדמיתך כשחקן בעל מראה הורס שכבר חרג מכל פרופורציה.
"בקומדיה אתה חייב להיות מוכן לקחת את עצמך לא ברצינות. אני מתייחס לקומדיה ברצינות רבה, ואם אתה מתייחס בקומדיה בצורה כל כך רצינית, אסור לך, אתה ממש לא יכול, להתייחס לעצמך בכובד ראש. אף פעם".
אולם אז נדמה שהוא לא מודע לכך שהוא כן מתייחס לעצמו ברצינות רבה, גם כאשר מדובר בנושא שממש מזמין התבדחות. "ראיתי את המגזין 'פיפל' והיתה שם רשימה של עשרת אלילי הנוער של כל הזמנים. אני מופיע ברשימה הזו לצד אלביס, ג'יימס דין, מייקל ג'קסון", הוא אומר. "אני חייב להודות שזה ממלא אותי גאווה. זה קול". הוא עוצר לרגע, כאילו להעריך את ההישג המונומנטלי הזה. "ויש ברשימה גם כמה חבר'ה חדשים כמו רוברט פטינסון, זאק אפרון. . . החבר'ה האלה ממשיכים את המסורת".
קשה להימלט מהתחושה שהוא כל כך התרגל לשחק את רוב לאו, עד כדי כך שנוצר הרושם שהוא מגלם עכשיו את המתראיין הכריזמטי, זה שמדבר בתערובת של הטפות מוסר מעוגיות מזל סינית ונאומי זכייה של מלכות יופי. "אני טיפוס עממי", הוא אומר בחיוך נוצץ. "אני נהנה לפגוש אנשים, נהנה מהאינטרקציה עם האנושות".
בהמשך, כשאני שואלת אותו אם המוות מפחיד אותו (אמו מתה מסרטן השד לפני חמש שנים), הוא משיב: "אני באמת, באמת, מנסה לחיות את הרגע. לכן אני כל כך אוהב תאטרון. ולכן אני אוהב גולף. זה דורש הרבה משמעת. בגולף, אם אתה לא מתרכז במה שקורה באותו רגע, אתה מפשל. אותו דבר בתאטרון. שנייה אחת אתה לא מרוכז, הלך עליך. זו מטאפורה לחיים. זה גם שריר: אתה צריך להתאמן בלחיות את ההווה".
מעבר לדיבור התרפויטי הזה, לא נראה שהוא ממש יוצר קשר עם בן שיחו, ושבכלל יש לו רצון ליצור קשר כזה. נוצר הרושם שאמרו לו כל כך הרבה פעמים שהוא כריזמטי ומדהים, עד שהוא כבר לא חש שום צורך להתאמץ.
לאו נולד בשרלוטסוויל, וירג'יניה. הוריו - צ'אק, עורך דין, וברברה, מורה בתיכון - נפרדו כשהיה בן ארבע. בגיל הזה צפה לאו בהפקת תאטרון של "אוליבר" והחליט שהוא רוצה להיות "אחד הילדים האלה על הבמה". אמו נישאה בשנית ושוב התגרשה, כאשר לאו היה בן 12. בעלה השלישי היה פסיכיאטר שעבד בלוס אנג'לס, ורוב ואחיו הצעיר צ'אד עברו להתגורר במאליבו. זו היתה חוויה קשה מבחינת לאו, שלא ידע לגלוש ומעולם לא ראה אפילו את האוקיינוס.
"הדבר היחיד שמעניין אותך בגיל הזה זה החברים, וכבר לא היו לי חברים יותר. מבחינתי, לא היתה שום משמעות לכך שזו הוליווד, שהיו עצי דקל ולא היה שלג. זה היה ממש לא אידאלי".
אבל אז הוא גילה שלחיים בקליפורניה היו בכל זאת גם כמה יתרונות. בבית הספר התיכון בסנטה מוניקה למדו כמה שחקנים בני דורו, בהם שון פן, רוברט דאוני ג'וניור והאחים צ'רלי שין ואמיליו אסטבז. אחת מידידותיו הקרובות היתה בתו של קרי גרנט, ג'ניפר. עם אילן יוחסין הוליוודי כל כך מושלם, אך טבעי היה שלאו יהפוך לכוכב (גם אחיו צ'אד זכה לתהילה מסוימת כשחקן טלוויזיה, ובמשך תקופה מסוימת היה נשוי להילרי סוואנק).
לאו היה בן 19 כאשר קופולה ליהק אותו ל"נערי הכרך" לצד טום קרוז ומאט דילון, כך שבעצם כל חייו כמבוגר התנהלו תחת אור הזרקורים. ב-1991 הוא התחתן עם המאפרת שריל ברקוף, שיצאה קודם עם חברו הטוב אמיליו אסטבז - צעד שאפשר לתאר כגילוי עריות הוליוודי. לברקוף היה תפקיד חשוב בגמילה של לאו מסקס ואלכוהול, וכיום הם חיים בחווה במונטסיטו, קליפורניה, עם שני בניהם, מתיו, בן 16, וג'ון אואן בן ה-13.
לא קשה לשריל עם כל תשומת הלב שאתה מקבל מהנשים שעוקבות אחריך?
"לא היינו נמשכים זה לזו אלמלא היא הייתה אישה מבינה עם גישה מדהימה, וכך היא עד היום. היא מאוד בטוחה בעצמה, מה שמקל עליי לצאת ולעשות מה שאני עושה, ונכון, לפעמים אני נדרש במסגרת עבודתי לקפוץ למיטה ולנשק בחורה יפהפייה".
לאו מנענע את הכתפיים באופן שנועד להדגיש שמדובר בבדיחה. העובדה שיש לו ילדים, הוא אומר, הפכה אותו למודע יותר לכך "שהזמן הולך ואוזל, ושלעולם לא איהנה שוב מהרגעים האלה. כי יבוא יום והם לא ירצו להתאבק איתך, להשתולל איתך, אז אני באמת מנסה ליהנות מהדברים האלה כל עוד אני יכול".
ככל הידוע לו אף אחד מבניו לא טרח לצפות בסרטיו הישנים, מה שמעט צורב לו בלב. "אני לא מצליח לעניין אותם בזה. אני אומר, 'חבר'ה, כדאי לכם לראות את זה', אבל הם לא ממש משתכנעים".
כנער לא היתה לך דמות אב קבועה. זה גרם אצלך לחששות לגבי הבאת ילדים לעולם?
"לא, ממש רציתי להפוך לאב. אני רוצה להאמין שאני הורה טוב. אני יודע שאני מאוד מחובר לחיים שלהם עכשיו".
אתה רגשן?
"את יודעת מה אומרים, תגרד אדם ציני ותגלה אדם סנטימנטלי. ואין יותר ציני ממני".
ואולי הציניות הזו נובעת מההתנהגות של האנשים הסובבים אותו. באפריל 2008 הגיש לאו תביעות משפטיות נפרדות נגד שלושה עובדים שהעסיק בעבר, בהם המטפלת של ילדיו, ג'סיקה גיבסון. בכל המקרים הושגה פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט. אפשר לנחש שהחוויה גרמה לו להיות חשדן יותר כלפי אנשים, אבל לאו מכחיש.
"לא", זה כל מה שהוא מסכים לומר בנושא. "אני פשוט ציני לגבי, אה... את יודעת, ראיתי הרבה בחיי הקצרים. אני כמעט יודע לאן הדרך מובילה עוד לפני שהיא מגיעה".
אולי הציניות היא אמצעי להגן על עצמך מפני פגיעה?
"אני חושב שכן. אני לא חושב שאני מודע לכך, אבל מוכן לקנות את ההסבר הזה".
אלא שמהר מאוד מתברר לי שאני לא יכולה להמשיך בכיוון הזה. אשת יחסי ציבור מגיעה אליי ואומרת שלאו צריך לצאת מיד לפרמיירה. אני מוחה על כך שאיש לא אמר לי שהראיון ייקטע בצורה כה דרמטית. לאו שומר על שתיקה.
מאוחר יותר אני מקבלת הודעת אי-מייל שבה מוסבר לי שהראיון הופסק משום שהעליתי את נושא התביעה נגד המטפלת. מתברר שכל הכתבים אמורים היו לקבל רשימה של נושאים שעליהם אסור לדבר - חוץ ממני. וגם אם הוא לא אוהב את השאלה, האם לא מוגזם לצפות שאדם בן 45 יהיה מסוגל להגיד בעצמו שהוא לא מעוניין לענות?
מאז הפגישה שלנו, פטריק סווייזי, שכיכב לצדו ב"נערי הכרך", מת מסרטן הלבלב. "הוא היה ממש כמו אח שלי", הוא אומר. נדמה שמותו של חבר, שחקן בן דורו, גורם לו להיות יותר מהורהר ומוציא ממנו אמירה מעניינת: "אחת המתנות הגדולות שאנו, השחקנים, מקבלים, זו היכולת להמשיך לחיות, קפואים בזמן, לנצח".
אז בגלל זה אתה שחקן?
"כן. כי הרגעים הכי מספקים שלי היו על הבמה. ואם אתה לא יכול לקבל את זה כשחקן, אז לפחות תיהנה מהמתנה הגדולה השנייה, הנצחיות".
יש משהו עצוב במסקנה הזו. כאילו הוא לא ממש השיג את מה שרצה, או לא הצליח להשאיר מאחור את תדמיתו הקפואה בצלולויד בשיא תהילתו, ולהמשיך הלאה. ואולי, בסופו של יום, יש חלק קטן ברוב לאו שלנצח יהיה אליל הנוער, המנגן בסקסופון בג'ינס דהויים ומעיל עור, ממתין שהעתיד הזוהר ייפתח בפניו.
נא להמתין לטעינת התגובות
