מכת האבטלה: על הסרט "אמאדור"
"אמאדור" מנסה להיות דרמה מרגשת על אחווה אנושית, אבל סובל מחוסר מקוריות, מחד-ממדיות ומסיסמאות שמקומן על קירות לשכת הרווחה
''אמאדור'', ספרד 2010, 112 דק'
"ימי שני בשמש", בכיכובו של חאווייר בארדם, עוקב אחר קבוצה של סוורים מובטלים. "נסיכות" נבר בנעשה בעולמן של זונות במדריד, הנאבקות בביזוי המתמיד של הווייתן האנושית ובזיכרונות של ניצול ואונס. כאילו כדי להשלים ולהעמיק את תמונת המצב העגומה בספרד העכשווית מוסיף "אמאדור" תבלין של ניכור אורבני אל מלאי הקללות החברתיות שדה ארנואה מרבה להמטיר על גיבוריו.
נלסון הוא מהגר לא חוקי מדרום אמריקה, המתקיים בדוחק ממכירת פרחים שהוא גונב ממשתלה אזורית. מרסלה, זוגתו לחיים, משלימה הכנסות כשמרטפית לאמאדור - גבר זקן, חולה ומסכן המרותק למיטתו, שבתו זנחה אותו ומעדיפה לשמור על מרחק בטוח ממנו פן תדבק בה אומללותו וצחנת גופו.
צרות הקיום של מרסלה מכתיבות לה מראה חיצוני שכולו אטימות והתכנסות פנימית, אולם היא מסתדרת לגמרי לא רע עם אמאדור הנרגן וחסר האונים. כשהזקן מחזיר יום אחד את נשמתו לבוראו, נקלעת השמרטפית לדילמה של ממש: מצד אחד, אם תגלה לבתו המתנכרת של המנוח את דבר מותו היא תאבד באחת את מקור הכנסתה; מצד אחר, אם תעמיד פנים ותוסיף לתפקד כאילו כלום לא קרה, היא תיאלץ לסבול מסירחון גופו ההולך ונרקב של המנוח.
ידידות מפתיעה שצומחת בין מרסלה ובין זונה מזדקנת (שנהגה לפקוד את יצועו של אמאדור המתפורר פעם בשבוע) מפגישה את השמרטפית עם מושג שכמעט נדחק לגמרי מהרפרטואר האנושי - האחווה ההדדית בין בני אדם. כך קורה שדווקא המוות מצמיח בעקבותיו אפשרות חדשה לכינונו של כבוד עצמי אצל מרסלה, שעד כה הייתה - הן בעיני עצמה והן בעיני המתבונן בה - לא יותר מסחבת אדם.
חולשתו של "אמאדור" מתבטאת בראש ובראשונה במובנות מאליה של העלילה. אין בה שום הפתעה ושום תפנית שיכולות להעיד על חשיבה מקורית
לא רק העלילה מתנהלת במתחם מוגדר ובלתי מחדש, אלא גם אופני הייצוג החזותי שלה. דה ארנואה וצלמו הקבוע רמירו סיביטה שבים וטוחנים על הבד דימויים ויזואליים מוכרים של דלפוניות, הזנחה סביבתית ובעיקר יצורי אנוש אפאתיים, שמכות הגורל דחקו אותם לעמדות מוצא של פאסיביות ופטאליזם מטמטם.
בסופו של דבר, "אמאדור" קם ונופל (בעיקר נופל) על דמותה של מרסלה, שמגלמת מגלי סולייר מפרו. סולייר הובילה לפני שנתיים את עלילת הסרט "חלב הצער", שזכה בפרס הראשי בפסטיבל ברלין של אותה שנה. בסרט ההוא גילמה סולייר אישה צעירה שנפלה קורבן לאונס אלים בילדותה, וכמחאה על קללת חייה היא מגדלת תפוח אדמה ברחמה. הפעם מאפשר לה התסריט לגדל עובר בבטנה, וזה כבר סוג של תפנית אופטימית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם