לומד את הפרנציפ רק אחרי שהוא נופל
אלון אולארצ'יק יצא מהמשחק על קיסריה ויתר מזמן, הצעות לשמש כמפיק מוזיקלי כבר לא מגיעות ובאופן כללי הוא הפך, כהגדרתו, ל"יוצר בוטיק" אבל הוא לא מתגעגע לא לקנאה בדני ובגידי, ולא לתחרותיות של אמנים כמו עפרה חזה ומי שמתגעגע אליו, מוזמן לצפות בדרמה בכיכובו העולה בערוץ 10
כל מי שיקשיב לשיר הזה כמו שצריך יגלה שמדובר באחד הטקסטים הכי אירוניים ועגמומיים שנכתבו על זוגיות, שיר אולארצ'יקי קלאסי, עם חצי חיוך עקום שמתעקל בקצותיו. אבל היי, מתברר שזה לא מפריע למאמי ומאמי לצעוד אל החופה. אומרים שם "אני אוהב אותך ואת אוהבת אותי"? זה כנראה מספיק.
"אין לי מושג", מושך אולארצ'יק בכתפיו באדישות, כשהוא מנסה להסביר איך הפך השיר היפהפה הזה, שהוא בכלל תהייה עצובה על קטנותם של אידיאלים גדולים כמו אהבה ומונוגמיה, להמנון מתגעש שלצליליו צועדים כלות מפודרות בנצנצים וחתנים מיוזעים מדי אל חופתם.
"זה בכלל שיר שמדבר על זה שאנחנו משלים את עצמנו שאנחנו יכולים להיות בעלי בית של מישהו, אבל החיים זה כמו משחק מונופול, הכול מושאל, זה לא באמת, הכול יכול להתהפך בשנייה. זה שיר שאומר 'בואי נעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי להפוך את זה לאמיתי, למרות שאנחנו לא יודעים על המציאות כלום. אם נתייחס לזה כמו משחק, אולי יהיה לנו יותר קל, יותר ברור'. לכן נראה לי מוזר שאנשים מתחתנים עם השיר הזה. הרי כשהם מתחתנים, הם רוויים אמונה, וכל המחשבות החילוניות נכנסות רק אחר כך. אני לא מבין איך הם לא מזהים את הספק שיש בשיר הזה, ואיך זה לא מפריע להם. יכול להיות שזה לא מספיק בוטה".
יש משהו סימבולי באופן שבו התפספס השיר הזה אצל רוב הציבור. הוא לא רק ממחיש את ההאזנה הלא קשובה של אנשים למילים, אלא בעיקר מדגים את האופן שבו הרדאר של אולארצ'יק מכוון - תמיד גבוה או הצדה מדי, ובכל מקרה אף פעם לא ישר בין העיניים. זה לא הסטייל של אולארצ'יק, לירות ישר בין העיניים. יש בו יותר מדי ברק, עצב, אירוניה, ואיזו מרירות מתוקה, בדיוק כמו החיוך המע עוקל הזה, שלפעמים נראה כמלגלג, ולפעע מים נראה כהקדמה לבכי, ובעיקר נדמה כאילו קפא על פניו כשנולד ונשאר שם.
אולי משום שהרדאר הזה מכוון ככה, אולארצ'יק, 59, מתפספס לא פעם אצל אחוז גדול מהמאזינים המקומיים. זה לא קורה תמיד, בכל זאת היו לו הצלחות משמעותיות - האלבומים "אולארצ'יק" (עם "בא לשכונה בחור חדש"), "שעשועי כאילו" ו"אולארצ'יק ג'אז" - אבל יתר אלבומי הסולו שלו לא ממש כיסו את ההוצאות. לפני כשנתיים, למשל, הוציא אלבום כפול בשם "רוק ורוך" שמכר כמה אלפי עותקים. זה בדרך כלל היקף המכירות של אולארצ'יק: בכל פעם כמה אלפים, הנרכשים על ידי מאזינים אדוקים, שגם מגיעים להופעות.
אולארצ'יק, בבירור, הוא מהמוזיקאים המחוננים והמבריקים ביותר שפעלו כאן. לא רק בגלל כוורת או להקת הנח"ל, לא רק כי הפיק בשנות ה-90 כמה מהאלבומים המכוננים ביותר שהוקלטו כאן (אלבומי הבכורה של אתי אנקרי
ככה אתה מרגיש?
"אולי. אני חושב שעדיין לא הבנתי מה אני צריך לעשות בחיים. אני יודע שזה במוזיקה, אבל מה במוזיקה בדיוק אני לא יודע. אני מגיע לזה, אבל עוד לא. אולי באזור גיל 70".
אבל אתה מבין את התחושה הזאת, שיכולת להיות מצליח הרבה יותר.
"כששואלים אותי שאלות כאלה, תמיד בא לי לענות 'תשאלו את הקהל'. למה הוא מתע ע ניין באמן מסוים ולא באחר, או למה הוא מתע עניין, אבל לא יוצא מהבית לראות אותו".
אבל זו סוגיה קלאסית של ביצה ותרנגולת. קח לדוגמה את "רוק ורוך". הוא נגמר ב-20 דקות של ג'אם. זה לא בדיוק אמן שמנסה להגיע לקהל, להיות קומוניקטיבי.
"זה לא מדויק. קיבלתי המון המון תגוע בות על הג'אם הזה. אלה לא הבעיות של האלבום. יש בו 25 שירים, אז אחד מהם הוא ג'אם. אם את רוצה באמת לחקור את'תופעת אולארצ'יק', בעניין של מכירות, את צריכה לשאול אנשי מקצוע. זה כמו השאלות האלה ששואלים רווקות'למה את לא מתחתנת?'"
ניסית פעם לחקור את זה?
"כמשימה - לא. כתהייה ביני לבין עצמי - כל הזמן. אבל כשזה מגיע לשפת המעשה, כשאני עושה דיסק חדש, אז הרצון שלי לעשות שירים מסוימים בצורה מסוימת הוא הרבה יותר דומיננטי מהלחשושים הסטטיסטיים. אני חושב שכנות עובדת, וגם תמצות ודיוק. אני מעדיף להתרכז בשני אלה, כי אם השירים בכל זאת לא מצליחים, אז לפחות אתה לא מרגיש שמכרת את עצמך בשביל איזשהו סגנון שהרגשת שהוא פופולרי ונפלת על הפרצוף סתם".
הרבה פעמים יש תחושה שאתה יכול להיות מסחרי, אבל מעדיף לבעוט לכולם בתחת ולהתרכז באקספרימנטליות שלך בשביל הסבבה.
"תראי, פעם בשבוע, בממוצע, בדרך כלל זה נהגי מוניות, אומרים לי'למה לא שומ? עים אותך, אני אוהב אותך, אתה זמר גדול, אבל מה קורה לך?'. אין לי תשובות טובות לזה. אני מרגיש כאילו אנשים רוצים שאהיה נורא מפורסם, ושקשה להם שאני לא נורא מפורסם בהתאם לאיך שהם רואים אותי בעיני רוחם, והם באים אליי בטענות. ומה זה מעניין בכלל? זה היה פעם מעניין".
מתי?
"היו שנים שלקחתי את זה בתור משימה חד משמעית - להתפרסם ולמלא את קיסריה. הייתי ערוך למבצע הזה. היום, כבר שנים אני לא ערוך למבצע הזה. באיזשהו שלב ראיתי והבנתי מה צריך לעשות, ולא רציתי. זה לא הייתי אני. במיוחד אחרי שראיתי איך עובד אמן שכן חשוב לו העניין הזה, כמו עפרה חזה. אני אתן לך דוגמה: כשכתבתי את 'היא הולכת בדרכים', גרתי בניו יורק אז, ובצלאל אלוני וחזה באו אליי הביתה. הם חיפשו שירים לאלבום שלה והצעתי לה את השיר.
שניהם מאוד אהבו, והלכו והקליטו אותו בקול שלה, אבל היא לא אהבה את איך שהיא נשמעה. לשיר יש מנעד רחב של כמעט שתי אוקטבות, והיא לא אהבה את איך שזה ישב לה על הקול. זה לא ישב מושלם. והיו לה פרינציפים: היא לא עושה מה שהיא אוהבת, היא עושה מה שמתאים לה לקול. זה נימוק של מי? שהי שרוצה שתהיה לה קריירה היסטרית והיא חותכת סיפוקים. כי למרות שהיא נורא אהבה את השיר, היא לא שרה אותו. היא מנעה מעצמה הנאה מוזיקלית כדי שהקול שלה יישמע מוש? לם. לטעמי, זה חישוב ספרטני מאוד".
ואתה לא כזה?
"ממש לא. כשאני נתקל בחישוב כזה, אני חושב'לך תזדיין'. בשבילי זה בכלל לא שיקול. אני עושה דברים שאני אוהב, גם אם זה לא יושב על הקול שלי. אני בכלל לא מתעסק בשאלה אם זה נשמע טוב או לא. אני אומר'נסדר את זה אחר כך איכשהו, נתקן את זה', בגלל זה לפעמים אני לא נשמע בכלל כמו זמר".
למה אתה לא מפיק יותר?
"אני לא מעודכן כבר שנים, אני לא מתע? ניין במה שקורה, לא שומע רדיו, בקושי רואה טלוויזיה. אם אני שומע, זה בעיקר ג'אז. אני נתקל בדברים חדשים בעיקר במקרה. אני מתעניין בעיקר במה שאני עושה. בכלל, הפקה הפסיקה לעניין אותי מזמן, ואני אומר את זה במלוא הכנות ולא כהתחמקות. אם יפנה אליי היום אמן באמת מוכשר ומדליק, אני אפנה אותו למישהו אחר. בגלל זה גם הפסיקו לפנות אליי, כי שידרתי שאני לא רוצה. אני לא אוהב להפיק. זה כאב לב מתמשך".
למה?
"קודם כול, זה לוקח לפחות שנה עד שזה מסתיים, ולפעמים זה יכול לקחת גם חמש שנים. תשואה כספית - אין. הגברת התאילנדית שמנקה לנו את הבית מרוויחה יותר ממני, אם אני מחלק את זה לשעות. יכול להיות שזה קשור לצורה שבה אני עובד, כי אני לא מתקתק אותה, אני נובר ומתלבט וחופר וזה לוקח זמן.
שנית, אני לא אוהב להגיד לאנשים איך הם יישמעו יותר טוב. אני גם אף פעם לא בטוח שמה שאני אומר נכון. גם אין לי את חדוות היצירה של המפיק. ושלישית, המושג 'מפיק מוזיקלי' בארץ הוא לא כזה אמנותי ואקספרימנטלי. זה יותר להלביש את האמן באיזו אדרת שתפאר אותו בעיני הקהל. זה לשים את השירה בפרונט, ואת הכלים מאחור, בתור קצת ליווי.
כשלמעשה, 80 אחוז מהזמן, אתה משקיע בליווי הזה, כמפיק ומעבד, מתעסק בניואנסים של מתי האבוב נכנס. ואחר כך שומעים את האבוב קצת מאחורה, אז בשביל מה התעסקת בזה? בשביל שחברת התקליטים תגיד 'שיתקעו אותו מאחורה?'".
אולארצ'יק אוהב למתוח את גבולותיו, אחרת הוא משתעמם במהירות. מכיוון שהוא אדם מהיר תפיסה, הוא מבקש לאתגר את עצמו בכל פעם מחדש. לפעמים זה קורה בתוך המוזיקה - מכך, למשל, הגיעה הפנייה החדה שלו לעולם הג'אז בשנים האחרונות - ולפעמים זה קורה באמצעות פנייה לעולמות אחרים, כמו משחק. לפני כשלוש שנים שיחק ב"הבורגנים" בתפקיד קטן (אהרל'ה, כמובן), ועכשיו הוא עולה מדרגה לתפקיד ראשי ב"מגדלים באוויר", סדרת הדרמה המצוינת שכתבו מרב נחום ומרב צוראל? שקד וביים ניר ברגמן לערוץ 10.
שלוש אחיות שבות לבית הוריהן, רק כדי לגלות סדרה של סודות משפחתיים שהודחקו במשך שנים. על פניו זה נשמע כמו קלישאה, אבל בפועל, בעזרת טיפול עדין, חכם ומדויק, מתקבל תוצר מפתיע, מצחיק לפרקים ונוגע ללב. אולארצ'יק מגלם שם את אבי המשפחה שהוא, איך לומר, די דומה לאלון אולארצ'יק: עצור, מכונס, עדין, שואף לשלום בית, מעריץ מושבע של מוזיקה.
"הייתי צריך בעיקר לא לשחק", שוב הוא מעקל חיוך. "זה היה קשה, להיות סוג של עצמי. ניר ברגמן פנה אליי כי הוא רצה שאהיה עצמי, שזה היה הכי מסובך בדבר הזה. כי להיות עצמך במצב כזה זה הדבר האחרון שאפשר לעשות, אבל אני מקווה שהצלחתי בסוף".
נעזרת במישהו?
"בטלי שרון, ששיחקה לצדי, ובקואוצ'ר למשחק, ערן פסח. וגם בדיאנה, אשתי, שהיא שחקנית וקואוצ'רית. הם לימדו אותי איך להתחבר רגשית לסצנה. למזלי, ביישנות מצטלמת די נחמד. גם העובדה שאני עצור עברה די טוב. לא הייתי צריך לשנות כלום".
איך אדם ביישן כמוך עולה בכלל על במה?
"זה מביך אותי, עד שיש נקודת שבירה, שני שלישים לפני הסוף. אבל זה נכון שזה לא דבר טבעי לאדם לעמוד על במה מלאת אור, כשכל דבר חשוף, רואים לך כל שערה שיוצאת מהאף, מול אנשים שאתה לא מכיר, שאתה לא רואה אותם כי חושך, שיש סיכוי שחלק שונאים אותך".
למה שישנאו אותך? הם באו לראות אותך.
"איכשהו, יש הרבה בחורות שאוהבות את השירים שלי, כי הם רומנטיים בחלקם. אז היא אומרת לו 'בוא יעקב, בוא, יש אלון אולארצ'יק'. והוא אומר 'לא, אין לי כוח'. אבל היא מתעקשת והוא בא, ובייביסיטר, וחניה, וכסף. ואני מזהה אותם, את הזוגות האלה, שהיא גררה אותו, והוא לא בראש, והוא בא כי הם זוג כזה, שהולכים להופעות. לפחות ההופעות שלי הן קטנות יחסית. בהופעות ענקיות זה ממש משונה".
כוורת בפארק?
"אני זוכר את ההופעה הגדולה הזאת, עם המיליון איש, שהייתי נורא מפוחד. שאלתי את עצמי 'איך הלהקות הגדולות באנגליה, בארצות הברית, נהנות בכלל מהופעה?', זה נראה כל כך מפחיד. המון אנשים שהחליטו לאהוב אותך, אבל באותה מידה הם היו יכולים גם לאכול אותך, ולא היה נשאר ממך כלום, אפילו לא בגדים. יש באהבה הזאת משהו כמעט אלים. תובעני".
גם גידי גוב שותף לתחושה שלך. הוא דיבר לא פעם על חוסר החיבה שלו להופעות.
"זו סיטואציה לא פשוטה בכלל של מלחמה על תשומת לב".
והקנאה מתעוררת? היו רגעים שקינאת בו או בדני סנדרסון?
"מצאתי את עצמי מקנא, כן. יש בעיית אגו חמורה בעבודות שלנו. באיזשהו מקום, כקהל, אתה לא יכול לשים לב ליותר מדבר אחד בו זמנית. ותמיד יהיה לך איזשהו מרכז פוקוס שאתה נמשך אליו. זו בעצם מלחמה על אהבה מצד אנשים. אגו זה די נמוך. כי אם מישהו אחר מצליח יותר ממך זה לא אומר שמערי? כים אותך פחות, אבל זה מגרד".
איפה היו רגעים כאלה?
"לי תמיד היה קשה במסגרת להקה: גם בכוורת וגם הלאה. כשאני חלק מקבוצה קשה לי. אני חי עם זה, ואני מוצא לזה פתרונות. אחד מהם למשל זה למצוא לעצמי איזשהו עניין על הבמה שמניע אותי, ששומר אותי בתוך ההופעה ומונע ממני להתנתק מהקהל ולהיסגר, כי נורא קל לי להיסגר".
אתה מצליח להתפרנס בכבוד?
"כן, בעיקר מהופעות ומאקו"ם. יש סכומים שמגיעים פעמיים בשנה, ויש את ההופעות - "נפגשנו", המופע שלי עם קלפטר ועם אפ ? רים שמיר, וההופעות עם גידי ועם דני. אני כבר לא אהיה עשיר, אלא אם כן אני אחליף מקצוע ואהיה יהלומן או משהו. לא אכפת לי, לא חסר לי כסף לדברים".
מה כן חסר לך?
"פוקוס".
כלומר?
"לפני שלושה שבועות היה לי ריאיון רדיו עם עינב גלילי ועם גורי אלפי, וידעתי שהם ישאלו אותי 'אז מה אתה עושה עכשיו, מה התוכניות שלך?' ואז נפל לי האסימון - אין לי תוכניות. אני קלולס. פעם הייתי עושה תוכניות לשנה הבאה, היה לי מושג של עתיד. היום אני לא אומר שאין לי עתיד, אבל אני מתגלגל. ואני דווקא מרגיש שזו נקודת התחלה נכונה. יש בזה משהו נעים. העתיד שלי לא כזה ביג דיל. אני לא מתכונן לקראתו. כשעליתי על זה, הרגשתי הקלה. אני כבר לא צריך להעמיד פנים שיש לי תוכניות אב גדולות. תמיד הייתי מדחיק את זה ומעמיד פנים שיש לי. שאני הולך להעלות איזה מופע, ליזום כל מיני דברים".
אתה לא חושש להפסיק להיות רלוונטי?
"ממש לא. יש איזו נטייה לשרטט לאנ? שים בגילי אנטומיה של דעיכה מגיל העמידה ואילך. כאילו הם נמצאים אחרי הפסגה של החיים והקריירה. זה סתם מבאס וגם לא בהכרח מדויק".
כי?
"כי אני לא כל כך טיפוסי. יש לי דנ"א חתרני והישרדותי של יצירה וחיים ואופטימיות, למרות שיש לי לא מעט סיבות להיות פסימי. יש לי איזה שיגעון שמחזיק אותי, והוא ממש לא מתחשב בגיל שלי, ועל זה אני דווקא שמח מאוד. אני פוגש אנשים שגדלו איתי, שהם לא בשואו ביזנס, ולפעמים אני נבהל מהמראה שלהם, מרוב שהם נראים מבוגרים".
אתה מרגיש שזה שומר עליך צעיר?
"כן, אבל לא בשביל להיות כוסון, אלא בשביל להיות חי".
הגיל מעסיק אותך?
"יש לי פחד מוות, אבל ככל שאני הולך יותר להלוויות של הורים של חברים שלי, אני מפתח איזה שריון. ביקרתי באיכילוב והיו בפינת עישון הרבה אנשים - חלק עם אינפוזיה, חלק אורחים, חלק חולים, והרגשתי איזו אחדות גורל. כאילו כל האנשים הם איזו שיירה, כמו יציאת מצרים, וכולם הולכים לאותו מקום, אבל הם הולכים, אין להם באמת מושג לאן, ולפעמים, בדרך, אחד מת, אחד נופל, אבל לפחות זה יחד. עשירים, עניים, זה באמת לא משנה - כולם בסוף מתגלגלים בעגלה הזאת של חברה קדישא. ופתאום הרגשתי איזו חברותא כזו, עם המין האנושי, שיש שותפות גורל יפה, לא שמחה במיוחד, אבל גם לא טרגית כל כך. שזה חלק מהחיים".
עצוב.
"לא עצוב כל כך. אמא שלי עבדה כטכנאית רנטגן בבית חולים 25 שנים, והייתי בא אליה בחופש ושנאתי את זה. הפחיד אותי. מי אוהב לבוא לשם? אבל פתאום הבנתי שזה בסדר, שכולנו יחד, ואין מה לפחד".
הזקנה, אני מבינה, גם לא מטרידה אותך.
"אני לא מתעסק בזה. ענייני הגיל, אם הם לא מתעסקים איתי, אז אני לא מתעסק איתם. אני בודק את עצמי פעם בשנה, לראות שאני לא גוסס או משהו, וחוץ מזה לא. חברים שלי, אנשים שאני אוהב להיות איתם ולנגן איתם, הם גם ככה צעירים ממני ב-20 וב-30 שנה. יש לי אנרגיה של אדם הרבה יותר צעיר מגילי".
הוא איש פתלתל ושבלולי, אולארצ'יק. יש לו הומור משובח, שבבסיסו תועפות של עצב. הוא סותר את עצמו לא מעט, לעתים עד כדי סהרוריות. רוב הזמן הוא נראה פזור דעת, אבל בפועל הוא חריף להפתיע, וחשיבתו אנטי ממסדית באופייה, אפילו רדיקלית. בשורה התחתונה, הוא מוזיקאי קלאסי במובן הזה, שאפשר היה להשאיר אותו באולפן עם ארבעה נגנים, לחזור אחרי כמה שנים ולמצוא אותו באותו מקום בדיוק, רק עם שיער ארוך יותר והרבה בדלי סיגריות מסביב.
"היינו במסעדה לא מזמן ופגשתי חבר, מוזיקאי, בגיל שלי. ישבנו עם קבוצה של אנשים, שהם לא מוזיקאים, וארוחה שלמה הוא שתק. ואני דווקא זוכר אותו בתור דברן. וחשבתי לעצמי: כשאתה מוזיקאי, אתה חייב חברה של מוזיקאים כדי לדבר. אתה לא יכול לשבת עם אנשים שאין להם שום גישה לאמנות או למוזיקה. זה נורא. כל השיחות האלה על עסקים, על נדל"ן, על פוליטיקה. מוזיקאים זה עם, יש להם איזה דיבור משלהם. מוזיקאים מזהים זה את זה מרחוק".
בפסטיבל הפסנתר, שיתקיים בעוד כשבועיים, הוא יעלה מופע עם הטריו שלו, בשם "אולארצ'יק סטייל", ובו ישתתפו, בפעם הראשונה, גם שני ילדיו - מקס וטסה. הראשון ינגן בקונטרבס והשנייה תשיר. "כבר פעמיים טסה שרה בהופעה שלי, וכשהיא עלתה לבמה, הקול שלי השתנה לגמרי וגם כל הגישה נהייתה אחרת. פתאום לא יכולתי סתם להופיע. את יודעת, בהופעות תמיד יש איזה עשרה אחוזים של קווץ', בשביל הקהל, ועכשיו הרגשתי שאני לא יכול לפברק, כי יש פה את הילדה, והיא מכירה אותי, אז הכול נראה ונהיה הרבה יותר טוב".
מקס ביקש לנגן איתך?
"אני ביקשתי ממנו. כי אני צריך, והוא מנגן פנטסטי. יש לו סאונד נורא יפה ואנרגיות, וזה נורא נעים. יש בינינו קשר נורא טוב במוזיקה, אנחנו מנגנים בבית מדי פעם. אנחנו לא אומרים: בוא ננגן עכשיו, אלא פשוט מנגנים. יש דיאלוג טבעי, שאחר כך עובר לבמה. זו עוד דרך לתקשר, אני מניח, כי אני גם ככה אבא שלא מדבר הרבה".
איכשהו, זה לא מפתיע אותי.
"אבל תדעי לך שזאת שיטה מעולה, כי כשאני כבר מדבר, הם אשכרה מקשיבים".
נא להמתין לטעינת התגובות
