נקמת הדיקטטור

20 שנה להיווסדה, ונקמת הטרקטור עדיין חיה וחופרת. הסוד, לדעת חבריה, הוא הפקדת המושכות בידי המנהיג הבלעדי, אבי בללי. על הפרק: מופע פיוטים חדש בפסטיבל העוד. השתלבות בטרנד? הצחקתם את מי שניגנו את "אדון הסליחות" עוד בפינגווין

רועי בהריר | 7/11/2009 9:02 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
נקמת הטרקטור הייתה ונשארה אגוז לא מפוצח, אבל דבר אחד אפשר לומר עליה בוודאות: אף אחת מבין הסיבות לכך שהיא חוגגת בימים אלה 20 שנות קיום לא קשורה לחופש בחירה. "אנחנו לא להקה דמוקרטית", מצהיר אבי בללי, מנהיגה הבלתי מעורער, כמה וכמה פעמים במהלך הרב שיח שלנו - הצהרה שאין בה צורך לנוכח ההתרחשויות שקדמו לה.

רביעי, אולפן "החדר השלישי", דרום תל אביב. הלהקה עורכת חזרות לקראת מופע חגיגי שמבוסס על פיוטיו של משורר ימי הביניים משה אבן עזרא, שצפוי לפתוח את פסטיבל העוד הקרוב. הריאיון נקבע לאחרי החזרה, אבל הגיטריסט אופיר ליבוביץ, חברו הטוב של בללי מגיל 15 ושותפו להקמת הלהקה, לא היה חלק ממנו.

למעשה, הוא בכלל לא היה מודע לקיומו, ועזב בטרם היה אמור להתחיל, מכיוון שקבע משהו לאותה שעה עם הילד. ולא רק הוא. גם אביב ברק, מתופף הלהקה, תיאם משהו בדיוק לאותו זמן. וכך גם גליה חי, נגנית הוויולה, שהצטרפה באחרונה להרכב באופן רשמי.

 "טוב", הרים בללי את ידיו נוכח המצב המביך, "אני ממש מצטער. אם רק אופיר היה צריך ללכת, אז בסדר, הייתי מעביר את זה, אבל ככה, כשגם גליה ואביב לא כאן, זה באמת לא ריאיון עם להקה. תראה מה זה, כולם הולכים. קשה להאמין. אני, גם אם הייתי צריך לבטל עכשיו פגישה עם חבר קרוב או עם בן משפחה, הייתי עושה את זה. יודע למה? כי אני טוטאלי. באמת, הייתי נשאר פה אפילו אם הייתי צריך להיות עכשיו בקבר של אבא שלי. הם לא. הם עובדים לפי קבלות, אלה".

יומיים אחר כך, בית קפה ביהודה הלוי. הפעם, כל חבריה הנוכחיים של נקמת הטרקטור - בללי, ליבוביץ, חי, ברק והקלידן רועי ירקוני, שהצטרף ללהקה ממש עכשיו - כבר נוכחים. אבל גם נפקדים. מפעם לפעם, אחד מהם מצליח להגניב חצי משפט בתגומ בה לאחת השאלות, אבל התחושה היא שבעל המנדט לספק פה תשובות הוא אחד: בללי. זה לא שהאחרים שתקנים. דווקא יש להם מה להגיד, אבל בללי מעדיף לענות במקומם.

"עזוב, הם לא יוכלו לענות לך על זה", הוא אומר בתגובה לשאלתי בנוגע לכוונות שהיו, אם היו, לפרק את החבילה. "לאורך השנים ראינו הרבה להקות שמתפרקות סביבנו", הוא אומר, "ותמיד שאלנו את עצמנו 'מה זה מעניין להתפרק?'. מה שמחזיק אותנו יחד זה סקרנות, עניין, חברות ודבקות במשימה. הבעיה כאן, בארץ, היא שיש פה להקות רוק מקרטון, מנייר. נורא מצחיק אותי שזמרים אומרים לי 'עכשיו אני יוצא לסיבוב הופעות'. איזה סיבוב? בתל אביב, ברמת גן? נו, באמת. נקמת הטרקטור, לעומת זאת, היא להקה של משימות, של פרויקטים. אין לנו בשביל מה להתפרק ואין לנו בשביל מה להתאחד".

רגע, שאני אבין, נקמת הטרקטור זו בכלל להקה?
"ברור שאנחנו להקה, אבל הלהקה הזאת לא דמוקרטית. הכול נעשה פה תחת מרותי. אני לא אומר לך את זה מתוך יהירות, אלא ממרום שנותיי. עזוב אותך מאגו, מצניעות ומכל המילים הלאה. בפועל, מה שמחיה את הלהקה הזאת זה שיש לה מנהיג. ניסינו פעם לעבוד בצורה דמוקרטית וזה היה נורא. זה פשוט לא יכול לעבוד".
צילום: יוסי אלוני
נקמת הטרקטור צילום: יוסי אלוני
נחנקו מהנענע

דפוס השלטון בלהקת הטרקטורים ייחודי ומורכב לפחות כמו המוזיקה שלה - כנראה היחידה בארץ שיכולה להתהדר בכינוי "ארט רוק". בסיס הצליל של הטרקטורים, שבא לידי ביטוי בעיקר באלבום הבכורה שלה מ-1990 (שהפיק ברי סחרוף), מתכתב, בהתאם לרוח התקופה ההיא, עם גל חדש ורוק אפלולי, אבל כבר אז היה ברור שלא הכול שם זה רק "משחק של דמעות". עיבוד דאנסי לפיוט "אדון הסליחות", לדוגמה.

זמן קצר אחר כך, כשהטרקטורים החלו לגלגל מהפכה בתחום המחול המודרני בארץ, כשליוו את להקת בת שבע במופע המצליח "קיר", כבר לא היה ספק באשר להיותם משהו שונה לחלוטין. בללי, ליבוביץ, הקלידן אילן גרין והמתופף דני מקוב - ההרכב המקורי של נקמת הטרקטור - אמנם הופיעו אז ברוקסן (למעשה, הם היו להקת הסאונד צ'ק של המועדון, בטרם נפתח), אבל מוניקה סקס, איפה הילד, זקני צפת, ד"ר קספר וכו' ממש לא היו בחבר'ה שלהם.

מי שכן הסתובב איתם פעם בפינגווין, ואחר כך גם ברוקסן ובמדבר, היו פורטיס, סחרוף, שולץ ועוד אושיות אייטיז, אבל גם הם נבדלו מהם בכל הקשור לפתיחות מוזיקלית. "תמיד הרגשנו, לרע ולטוב, שאנחנו קצת חריגים", מסביר בללי. ברק: "יש משהו בנקמת הטרקטור שהוא לא ברור ולא מוגדר,

אבל בעצם יש בנו משהו מאוד מאוד מוגדר. יש קונספט שמוביל את הלהקה הזאת מההתחלה ועד היום. אתה שומע את הצליל שלה בסופו של דבר. אתה יכול לזהות אותו".

בללי: "בוא נגיד ככה: מעולם לא היו שאלות מפגרות של להקות רוק כמו 'מה נעשה עכשיו?'. אנחנו לא עובדים בצורה הזאת. מה שקרה בזמנו זה שעלינו לחמם את פורטיס בקולנוע אלנבי, אף אחד לא ידע מי אנחנו מה אנחנו, נתנו את 'משחק של דמעות' ואת 'עפיפונים', הקהל התחיל לצעוק 'טרק-טור! טרק-טור!', למחרת שמענו שלהקת בת שבע רוצה להיפגש איתנו ואמרנו 'וואי, מחול! זה טוב!', כי מאוד אהבנו מחול מגיל צעיר ותמיד חלמנו להתעסק בזה".

"קיר" היה הצלחה מסחררת שחצתה גבולות, והפכה את הטרקטור לסמן האיכות הרשמי של הרוק הישראלי, אבל משבר האלבום השני ("זכות הצעקה", 1992) לא פסח גם עליה - מה שמחזיר אותנו להתנסות המאכזבת בדמוקרטיה. ליבוביץ מספר לי עליה בפגישה נפרדת, שנערכת כמה ימים אחרי הריאיון המשותף.

"אחרי התקליט הראשון, גרין ואני רצינו לכתוב יותר, ובללי קיבל את זה בעל כורחו", הוא מספר. "התוצאה הייתה שהתקליט השני הצליח הרבה פחות מהראשון, וזו הייתה לגיטימציה בשבילו להגיד 'היי, אני צדקתי'".

לפחות על הנייר, הוא אכן צדק, לא?
"אני לא יודע. תשמע, את 'תמונות', למשל , שאני הלחנתי ומקוב כתב, לא ניגנו מאז בהופעות, אבל עד היום מבקשים מאיתנו לנגן את זה. מצד שני, אני חושב שבסופו של דבר היה חשוב לנו יותר שהיחסים בלהקה יהיו טובים מאשר שנצליח".

וכדי שהיחסים יהיו טובים, המושכות הועברו לבללי באופן בלעדי. שלוש שנים אחר כך, באלבום הבא של הטרקטורים, "ארונות מטבח", כבר היה להם מתופף חדש במקום מקוב (אביב ברק, שהצטרף ללהקה בגיל 17), ובללי היה אחראי לרוב החומרים והפך לסמכות העליונה, והבלעדית, בלהקה. "זה לא שבללי אומר 'מעכשיו אני המנהיג, וזהו'", מסביר ליבוביץ. "זה משהו שהתפתח עם הזמן. בללי, באיזשהו מקום, יש לו איזה קושי לשיר שירים שאחרים מביאים. אני לא חושב שזה בא אצלו ממקום של אגו, עד כמה שזה יישמע לך מוזר. פשוט יש לו אחריות מסוימת על פרויקט, והוא לפעמים לא משחרר".

יחצ
אבי בללי יחצ

לא נראה שזה מפריע מאוד לחברי הלהקה החדשים יותר. "תקשיב", אומר ירקוני הטירון, "אין מה לעשות: ככל שנתנגד פחות לבללי נתקדם יותר". ברק : "בכל קבוצה של אנשים יש מישהו שקובע לאן הולכים. זה משהו מאוד טבעי. גם כאן יש מנהיג ויש חזון".

חי: "עזוב, זה יותר מזה: אם בללי לא היה מביא שירים, לא היו לנו שירים".

בללי: "תראה, מנהיגות זה דבר חשוב, אבל אני לא דיקטטור. אני מוביל דבר. ככה זה: להקה צריכה חזון, ואין מה לעשות - צריך שמישהו ינהל את זה".

להקה, מתברר, צריכה גם עורכי דין. הטרקטורים מצויים בעיצומו של מאבק משפטי בניצן זעירא, בעל חברת נענע, שהחתים אותה אצלו ב-1989. זה החל בתביעה בסך 300 אלף שקל שהגישה נגדו הלהקה במרץ 2006, עקב התחמקותו, לטענתה, מהעברת מלוא הכספים שמגיעים לה ממנו בעבור אלבום הבכורה המצליח, שימוש שעשה זעירא ביצירותיה לטובת אוספים מטעמו (בלי לשלם לה עליהן זכויות יוצרים), וייחוס האלבום "קיר" מ-1992, שהופק על ידי הטרקטורים ועל חשבונם, לעצמו.

בתגובה, זעירא הגיש תביעה נגדית שבה טען, בין היתר, שהלהקה היא זו שחייבת לו כספים, ושהוא אוחז בבעלות על שמה ("נקמת הטרקטור" הוא שיר של רמי פורטיס). ביום שלישי השבוע הגיעו חברי הלהקה בפעם הראשונה לבית המשפט, לשם מתן עדות.

אני מבין שאין לכם סנטימנטים כלפי מי שנתן לכם את הצ'אנס הראשון.
"ברור שלא", עונה ליבוביץ. "אני מאמין שאם יש דבר טוב, הוא מצליח בזכות עצמו. הרי ניצן נתן צ'אנס לעוד הרבה אנשים שלא הצליחו, ואם אתה שואל אותי, אז ברי ופורטיס, למשל, היו מצליחים גם בלעדיו".

הכתבה במלואה מתפרסמת במוסף תרבות מעריב.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים