עומד בפרץ
במופע חדש, מוכיח משה פרץ שיש לו את כל הכלים להפוך לאגדה של ממש: קול, כישרון, יכולת כתיבה וכריזמה. ארנון גל חושב שאחרי ההוכחה שהוא מסוגל למלא את היכל התרבות ולהרים אותו לשמיים, פרץ צריך לנסות לקלף את העטיפה שהלבישו עליו ולחזור לאמת הבסיסית שלו
ואכן, חרף חזותי הלבנבנה והעובדה שכף רגלי מעולם לא פיזזה בפלקה - אני חייב לפרוק את זה מהלב כבר עכשיו: אני אוהב את משה פרץ. אוהב מאוד את משה פרץ. אהבה (חד צדדית, אגב) ממבט ראשון, או נכון יותר לומר - מהאזנה ראשונה ואקראית לחידוש המרטיט שלו ל"דרך ארוכה" ששמעתי לפני כמה שנים.
אפשר להתווכח על איכות הטקסטים של פרץ ואפשר לקונן על כיבושה של המוזיקה הישראלית על ידי הזמר המזרחי עוד שבעה לילות נוספים. אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו - ולא משנה עד כמה חוה אלברשטיין ושלומי ברכה (שבדרך כלל שוחים יותר בכוס התה שלי) ינסו: הוא זמר. זמר ענק מהסוג הנדיר כל כך שגם אם ישיר את קטגוריית השרברבים בדפי זהב יגרום לי להתרגש. ובשונה מזמר צעיר אחר שניחן באותו כישרון, אהוד הרבה יותר על הברנז'ה התל אביבית וחנך, במקרה, אף הוא אתמול בערב מופע חדש (אין צורך בשמות, מספיק שתציצו בערוץ הרכילות שלנו לרמזים נוספים): לפרץ אני מאמין. אין בקול ובהגשה שלו גרם אחד מיותר של זיוף או פוזה.
למעשה מדובר בחזרה גנרלית לפני הכיבוש הרשמי של היכל התרבות בתל אביב, אבל האולם במושב כפר מנחם מלא עד אפס מקום. הקהל גודש את המעברים שבין המושבים ולפני הבמה ומסרב לשבת. הוא כנראה יודע מה מחכה לו בהמשך. הבמה הנרחבת, מסכי הענק, הנגנים וזמרי הליווי הבלתי נגמרים, כמו גם הרקדנים של קלוד דדיה שיצטרפו אליהם עוד מעט, הם תפאורה למסר המרכזי שבמאי המופע הזה, צדי צרפתי, ניסה ככל הנראה להעביר: משה פרץ הוא כבר לא נסיך. הוא מלך של ממש והוא משחק במגרש של הגדולים.
אבל העטיפה המתאמצת הזו היא גם נקודת התורפה העיקרית של המופע: פרץ ממש לא זקוק לה. כבר כשהוא עולה לבמה לראשונה ופותח את הפה, רגע לפני שכל הפירוטכניקה מסביבו מתפרצת, הקהל שלו.
החיוך הנבוך של פרץ, שלא ירד ממנו לאורך כל המופע, מדגיש שהוא לא לגמרי חש בנוח בתוך הטברנה שהתארגנה סביבו. היא אמנם לא חורגת מגבולות הטעם הטוב, אבל מטשטשת אותו. ולפרץ, כך מוכיח הערב הזה מעבר לכל ספק, אין שום בעיה להחזיק את קהל בסדר גודל כזה על הרגליים כל הערב גם אם מאחוריו רק גיטרה, תוף וקלידים. למעשה, גם בלעדיהם הוא יסתדר לא רע.
הליין אפ שלו מעורר קנאה, ולמעריציו אין שום סיבה לדאגה: להיט רודף להיט - החל מ"אש", דרך "אני נשבע לך" ועד ל"עשר דקות", אף אחת מביצי הזהב שפרץ מצליח להטיל בשנים האחרונות, לא חסרה. הקהל אחוז טירוף. לא יושב לרגע ופרץ, כרימזטי כמו שהוא יפה, כמעט ולא מוריד את הרגל מדוושת הגז. שינוחו כבר בבית. לרגעים נדמה שהוא נולד בקיסריה וינק היכלי תרבות עוד מינקות.
אבל הרגעים המרגשים באמת, ולמרבה הצער אין מספיק כאלה במופע החדש, הם דווקא בהפוגות הקצרות שבהם הוא לוקח
היכולות שפרץ הפגין אתמול יעמידו קצת בגיחוך את היומרנות שלי להכתיר אותו כאחת התגליות החשובות ביותר במוזיקה הישראלית בעשור האחרון. הוא לא זקוק לי לשם כך. לילד הפלא הזה יש את כל הכלים להפוך לאגדה של ממש. את מבחן המופע של אתמול הוא צלח בקלות רבה, אבל נדמה לי שהאתגר האמיתי עוד לפניו: עכשיו, אחרי שהוכיח לכולם שהוא מסוגל למלא את היכל התרבות ולהרים אותו לשמיים, יגיע בקרוב הזמן דווקא לקחת צעד אחורה, להשתחרר מהנוסחה המוצלחת אך המוכרת כל כך שחוזרת בטקסטים שלו, ולהעז מעט יותר.
את כל הכלים - קול, כישרון, יכולות כתיבה וכריזמה - כבר יש לו. עכשיו, נותר לקלף את העטיפות שהלבישו עליו בדרך המהירה לתהילה ולחזור מחדש לאותה אמת בסיסית שגרמה לי להתאהב כל כך כששמעתי לראשונה את "דרך ארוכה". הדרך לפסגה תהיה מכאן דווקא קצרה מאוד.
נא להמתין לטעינת התגובות
