בשם האב: איך זה שלא שמעתם על הצייר משה רוזנטליס?
הצייר משה רוזנטליס נחשב לעילוי בליטא, אבל כשעלה לישראל לא זכה להערכת הממסד גם הביקורות המשבחות וההצלחה המסחרית לא הביאו להצגת עבודותיו במוזיאונים הגדולים בנו אבנר, שהקדיש את חייו לקידום יצירותיו של אביו, ממשיך גם עתה - שנה אחרי מות האב - את הקרב על ההכרה התערוכה הנוכחית ומרובת הבאזז שלו ביפו, מוכיחה שהוא עומד לנצח. ואולי להיפטר סוף סוף מרגשות האשם
מהלכו של משה רוזנטליס בעולם האמנות הישראלית הוא תעלומה. הוא הגיע מליטא כעילוי צעיר, בוגר האקדמיה ללימודי אמנות. עשר שנים אחרי שהגיע לארץ (1958), היה נדמה שהוא מתחיל להתערות בתרבות החדשה ויכבוש לו מעמד דומה בארץ. לתערוכה שלו במוזיאון יד לבנים ב-1975 הגיע אביגדור סטימצקי הנערץ, חיים גמזו קנה ממנו שלוש עבודות בשנות ה-70, הוא התיידד עם המשורר אברהם שלונסקי ועם השחקן רפאל קלצ'קין, וכשנחום גוטמן בא לבקר פעם בסטודיו שלו, סיים את הביקור, יצא, ותכף חזר: "אני מוכרח להיות פה עוד". ועם זאת, כמו שאומרים בקלישאית: רוזנטליס לא נכנס לקאנון של האמנות המוערכת על ידי הממסד האמנותי, כלומר, מוזיאון תל אביב ומוזיאון ישראל. שמו אינו נכלל בחלק מספרי ההיסטוריה של האמנות הישראלית, הגלריות הישראליות היותר חשובות אינן מוכרות אותו.
את כל זה מספר לי בנו, אבנר רוזנטליס. לעומת זאת, רוזנטליס נחשב לאמן שהצליח מסחרית, נמכר בחו"ל בעיקר וגם בארץ, ובשנות האלפיים היו לו שתי תערוכות חשובות: במוזיאון חיפה (בשלוחה של המוזיאון הימי) ובתפן. בין תחילת שנות ה-80, שבהן הוצג בגלריה רוזנפלד בתל אביב, ועד תחילת שנות האלפיים, יש חורים של היעלמות בביוגרפיה האמנותית שלו. גלריות בניו ג'רסי ואוהיו, ונקובר ומסצ'וסטס, מאכלסות את הרזומה שלו יותר מאשר גלריות ומוזיאונים בארץ. מי שייצג אותו בארצות האלה, בגלריות מסחריות בדרך כלל, היה אבנר רוזנטליס המגדיר את עצמו כסוכן, דילר והיסטוריון. אבנר מאושר מתגובות אלה הנוהרים היום לתערוכות ביפו, אבל מבקר את עצמו על התנהלותו שגרמה אולי להדחת אביו מהזרם המרכזי של תודעת האמנות בארץ.
"הציור של רוזנטליס", אמר לי אמן מוערך מזרם שונה לחלוטין, "אוהב את הצופה והצופה אוהב אותו". זו הייתה אירוניה, אבל אפשר להפוך אותה על הראש ולגלות משהו אחר: שיש מין שפיעה הדדית בין המצייר למתבונן. ואת זה גם אני מרגישה בהאנגר, למרות ריח הדגים שחודר מהנמל.
רוזנטליס לא חד חידות על העולם או על הציור בעבודותיו. הוא הגיב על הטבע והדומם ועל יופיין של נשים עסיסיות בשילוב בין ציור פיגורטיבי לבין ציור מופשט, וביחד: קרנבל. יש שנזכרים במאטיס, יש בפיקאסו, ומרגישים בבית. כלומר, רוזנטליס נדמה מוכר קצת מפריז למבקרים בתערוכות שלו, ובכל זאת, הוא שלנו ועלינו.
לאוצר היוצר, אומר לי אבנר, אין מקום לבניית פילוסופיה על גבי היצירות של רוזנטליס. "הציור מדבר את עצמו". האוצר המבריק של התערוכה בהאנגר, אורי דסאו, חושב שרונזטליס הוא "צייר שכל ילד אמור להכיר, שיכול ליצור קשר בהיקף רחב עם מניירות מודרניות שלרשותו", ובקיצור , לשמח לב. רוזנטליס, בעיניו, הוא שגריר של "עונג כקטגוריה של ציור".
כולם מתענגים, אבל אבנר רוזנטליס-יוצר המחווה לאביו (שיש לה שלוחה גם בבית האמנים בתל אביב) - נגוע קצת בהרהורי חרטה. "מאז 1984", הוא מסביר, "פשוט לא היינו כאן. אני חושב שלא עשיתי עבודה הכי טובה. נעלמנו וחזרנו בתחילת 90' ושוב נעלמנו, ומתחילת 2000 אנחנו כאן". אולי זו שיבה קצת מאוחרת, אבל אבנר משוכנע שיחזיר את אביו לקאנון ויכניס אותו למוזיאון תל אביב, לתערוכה רטרוספקטיבית. אבנר, אפשר לומר, הוא בהחלט רומנטיקן בכל מה שקשור לאביו. הוא גדל על גזרי עיתונים מהללים מליטא, הביט בהערצה באבא נאבק עם הבדים שהתעקש למתוח בעצמו, ואחר כך מניף יד בתנופה עצומה, ואינו מרפה מהציור. מצייר כשהוא חולה, וחולם בלילה שהוא מצייר. אובססיה של אלף ציורים בשנה. רוזנטליס צייר כמו שאחרים נושמים. בלי תאריך יעד לתערוכות. תנועת חיים אינסופית. נע בין הסטודיו בצפת מול הר מירון לסטודיו ביפו.
אל אבא שלו הצליח אבנר להתקרב ממש רק דרך הציור, נדמה לי. בשנות ה-20 לחייו, במקום ללמוד ארכיטקטורה יצא אבנר לעולם הגדול למכור את רוזנטליס. אז לא נסעו כמו היום. זו הייתה הרפתקה נפלאה בעיניו. עם השנים הפכו המסעות למין מלכודת של בדידות. אבל קשה היה להפסיק. אבנר רוזנטליס למד פסנתר ושח בילדותו, היה גאון במתמטיקה וציפו מהילד לייצר פלא. אבל הילד היה פראי, חסר שקט, משחק כדורגל בלי סוף, ומאוחר יותר כשהתקבל ללימודי ארכיטקטורה בטכניון העדיף להישאר בתל אביב, לבלות, לשתות, לעשות סקס. ממש כך, לא עוזב את תל אביב בגלל ההדוניזם. בגיל 43 גילה שהוא זקוק לריטלין.
אולי הגבלת את אבא שלך כשיצאת למכור אותו והכתבת לו קו מסחרי בטעות?
"לא. נתתי לו את החופש שכל אמן היה רוצה. הוא עירב אותי מאוד והעריך את דעתי. הוא מאוד רצה תערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון תל אביב ואני חושב שתהיה לו".
ואתה , לא החמצת משהו בחייך?
"לא, זה הייעוד שלי, רוזנטליס. אבל הייתי צריך לשאוף מהתחלה לתת לגלריות מקצועיות לייצג אותו. חשבתי שאעשה את זה הכי טוב. אבל עובדה היא שלא פניתי לגלריות מובילות. התביישתי. כמו אבא. עצם העובדה שהתעסקתי עם התמונות אולי הרתיעה גלריסטים רציניים שידעו שהם לא עובדים מול הצייר אלא מול הבן. עד היום אני מוכן לסגור עם גלריה שתעשה את העבודה במקומי. אני אהיה ההיסטוריון, אני אקטלג. יש הרבה עבודה".
לפני מותו, כששכב בבית חולים באי ספיקת כליות, אמר רוזנטליס אבא לאבנר שהוא שלם עם דרכו. "ידעתי שהוא סומך עליי. אם הוא מסתכל עלינו עכשיו, הוא לא מופתע".
סיפורו של משה רוזנטליס הוא דרמה של מהגר שמגיע לארץ ב-1958 אחרי האקסטזה של הקמת המדינה וההתפכחות ממנה, שהייתה לא פחות משמעותית בעולם האמנות. רוזנטליס אינו חלק מההוויה המאחדת את המקום. ומה שקשה מכול הוא הלם התרבות. בליטא התמחה רוזנטליס והצטיין בריאליזם סוציאליסטי: מיני פורטרטים, תמונות מאדירות את השלטון ובהן רואים את הסובייטי העז, פניו מביעים חוסן ותקווה ודוק חלומי נסוך
"הרגשתי כזה קטן", סיפר רוזנטליס לאלי כהן שעשה עליו סרט ב-2006. רוזנטליס מספר בסרט איך הלך להתייעץ עם הצייר הגורו הבצלאלי, מרדכי ארדון, שאמר לו שייקח לו עשר שנים למצוא את סגנונו. רוזנטליס אמר לעצמו שיעשה את זה בשלוש שנים, ובסופו של דבר זה לקח, הוא אומר בסרט, 17 שנים. ואם היה זה מאבק, להיפרד מהישן ולמצוא סינתזה בין ישן וחדש, המאבק לא נפסק מעולם. רוזנטליס לא נח. הפיגורטיבי המשיך לרדוף אחריו, הוא אומר בסרט. ובסרט רואים את אבנר אומר לאבא: "יש לו שריטה אחת, לרוזנטליס, שהמושג פיגורטיבי מאוד שלילי כשזה קשור אליו".
אבנר מגונן על אבא? מנחם אותו? מה יש כאן בעצם? אבנר לא יספק לי את שכבות העומק של הסימביוזה. אולי אינו יודע עליהן בכלל. בכל אופן, רוזנטליס לא ויתר על הפיגורטיבי ויצר שילוב ביניהם, אפשר לזהות אובייקטים בתוך עולם מופשט. או להפך.
אבנר רוזנטליס חושב שהטעות הגורלית של רוזנטליס הייתה כשסירב להציג תערוכה של מיטב יצירותיו בגלריה גורדון, בשנות ה-80, הצעה שעלתה בשיחה עם שעייה יריב. לפי אבנר, אבא שלו סירב, כי זה קרה שנה אחרי התערוכה הרטרוספקטיבית במוזיאון הרצליה, והוא חשב שצריך לחכות שנתיים ולהציג עבודות חדשות. בינתיים, העניין התמסמס. "אם היינו מתחילים לעבוד עם גלריה גורדון ברצף והיו רואים אותו בכל שנתיים שלוש, הייתה התייחסות אחרת לחלוטין ברמה של הממסד ושל עולם האמנות ומוזיאונים בתל אביב ובירושלים".
אבנר בן משה רוזנטליס מענה את עצמו בהחמצה הזאת. אבל מה שמעסיק אחד, נשכח אצל השני. שעייה יריב אינו זוכר את הדיאלוג הזה ביניהם.
ובינתיים נעשה רוזנטליס איש אמיד בעל נכסים, ובנו הוציא לו אלבום מפואר ב-1984, בהוצאת כתר, שניקר קצת עיניים. "עולם האמנות הגיב אולי למסחור כפי שהגיב", משערת דניאלה טלמור, האוצרת הראשית לשעבר של מוזיאון חיפה, שאצרה את תערוכת רוזנטליס.
לרוזנטליס לא היו כנראה כישורים חברתיים פוליטיים, או ששנא לבזבז זמן על יחסים לשם אינטרס. הוא לא השתייך לקבוצה אופנתית מרכזית. בשביל אנשי "אופקים חדשים", אלופי הכתמים, הוא היה פיגורטיבי מדי. בשביל דלי החומר, המינימליסטים, הוא היה עמוס מדי, בשביל המושגיים, הוא לא אמר משהו אינטלקטואלי על ציור. וכמו שכתב אדם ברוך: "ישראל חברת תרבות קטנה, קשוחה ואינטנסיבית. היא חיה את הביוגרפיה הפוליטית שלה. הציור הישראלי מחובר, עדיין מחובר, לביוגרפיה הפוליטית הישראלית".
הציור של רוזנטליס, כתב ברוך בתחילת שנות ה-90, הוא "אקדמי ומסורתי ומעוט לה במיוחד". ברוך ניסה אז להתנבא שהתרבות שעסקה במאבק ובסער תבדוק את עצמה ותחזור אל הציור הנקי "שאינו תוצאה מיידית של הפוליטיקה והביוגרפיה שלנו". זה לא קרה. התחושה הייתה שהמוזיאונים בארץ אינם מזמינים את רוזנטליס והיו אוצרים, כמו דניאלה טלמור, שהרגישו שהם מושיעים אותו: "אני הראשונה שנתנה לו במה, העליתי אותו לאור זרקורים כי אני חושבת שהוא נפלא". זה היה במוזיאון הימי הלאומי בחיפה ב-2002. "אחרים", היא אומרת, "לא נתנו לו". טלמור משוכנעת שמגיע לו מקום מרכזי בסצנה של האמנות. בעקבות התערוכה בחיפה נפתחה התערוכה במוזיאון תפן (2004). שתיהן לדברי אבנר, ביוזמתו. האוצרת רותי אופק הרגישה מין תחושת תחייה: "עלו לרגל לתערוכה הזאת אוצרים, מנהלי מוזיאונים. לרוזנטליס יש קהל מעריצים גדול שנוהה אחריו".
מה אמר רוזנטליס לעצמו על כל זה? האם המשיך להרגיש קטן ביחס לעברו? ואולי נשא בתוכו את גאוות הכוכב הליטאי? בכל אופן, לא היה נרגז או נרגן, אלא "אוהב להתלהב", כמו שאבנר אומר. בשנות ה-70 לימד לפרנסתו בתיכון ויצו בתל אביב ופיליפ רנצר שחושב אותו לצייר נהדר, זוכר מה שזוכרים כל תלמידיו, במדרשה לאמנות ובסטודיו שלו: "מורה מקסים, מוערך ואהוב. קשוב, אמפטי, מעודד חשיבה עצמית, הולך עם כל אדם על פי דרכו. נורא חברמן. צובט לך בכתף והולך לצד שני שתחשוב שמישהו אחר צבט אותך. הוא היה חלק מאיתנו, עממי במובן הטוב של המילה". בכיתות שלו נשמעו צחוקים. פעם הכניס גפרורים לתפוח של הצייר שמואל טפלר, אהב להחליף בין תיקים, שתל אבן במזוודה של חבר שלא הבין למה היא כבדה כל כך. הוא היה מספר סיפור לכלב שלו כדי שיאכל. אבנר זוכר אותו כאב נהדר לו ולאחיו הבוגר ממנו רפאל (שנפטר בשנות ה-40 לחייו), מטייל איתם ומצחיק אותם. שמעתי צייר אחד אומר על רוזנטליס שהיה חסר בו רוע, ציוד נדרש לאמן: "הוא נשאר צייר תמים. תמימות זה אסון. הוא תמים ואוהב בריות. שלא כמו זריצקי למשל".
אוצר התערוכה, אורי דסאו, חושב אחרת כמובן. לטעמו, לרוזנטליס בהחלט מגיעה תערוכה במוזיאון תל אביב. "הוא מקרה מעניין ולא אופייני לקאנון הישראלי", הוא מנמק. "מאיזושהי נקודה, בקווים גסים, האמנות הפסיקה לעסוק בצדדים המענגים של החיים, פרמטרים שאפיינו את שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. ייצוג החיים הטובים. יש בזה משהו מאוד מיושן, ממד של נאיביות מהותית שכרוכה בהפניית עורף לפצצת האטום, השואה והבעיה היהודית. רוזנטליס ממחיש סוג של זיקה מיידית בין בד, צבע ובד. נקודת מבט של היום, שפירקה הרבה מההתניות הקשוחות של פעם, יכולה לאפשר כאן חוויה מרנינה".
איך היית מאפיין את מקרה רוזנטליס?
"דווקא רוזנטליס שנמצא מחוץ לשדה האמנותי הוא מקרה מבחן שלא צריך לבחון אותו רק בשדה האמנותי, אלא בסיפור חיים שלם. ככזה, יש בו עניין. אולי בהקשר זה, אבנר נלחם מלחמה שאינה נמצאת בציור עצמו".
נא להמתין לטעינת התגובות
