סול יכול
הראפר סול וויליאמס בהופעת "ספוקן וורד" חשופה ומרגשת שנערכה אתמול בתל אביב, הצליח למגנט אליו את תשומת הלב, למלא את הקהל בהשראה ולהעניק במילותיו תחושה נבואית
הרושם הוא שגם לאחר פריצתו בסוף שנות ה-90, עם האלבומים שהוציא ושיתופי הפעולה הרבים עם אמנים מהשורה הראשונה, וויליאמס הוא בראש ובראשונה משורר אותנטי שצמח מרחובות הגטו - בדיוק כמו הדמות האוטוביוגרפית שגילם בסרט "סלאם" בו נחשף לראשונה - ונותר נאמן למקום הפנימי שהוביל אותו לכתוב את שורתו הראשונה.
כשהוא עמד על הבמה אמש במופע ה"ספוקן וורד" שלו בקומפורט 13 בתל-אביב, במסגרת חגיגות שלוש שנים לחבורה המוזיקלית TABAC, כשאף צליל לא עוטף את קולו, לא ניתן היה להוריד ממנו את העיניים - או את האוזניים. לעיתים זה לא היה קל, וזו גם הייתה הכוונה, אך קשה עוד יותר להסביר מדוע. אנסה בכל זאת.
מופע "ספוקן וורד", שהתפתח כז'אנר בארצות הברית של שנות ה-80 וה-90 כהמשך לשירת הסלאם שנועדה מלכתחילה להיקרא על במה, מטבעו לא מעניק לקהל אפשרות לברוח. לטוב ולרע - זה רק הו והאמן, המיקרופון וכמויות בלתי נדלות של מילים מתגלגלות. אם באופן כללי קשה להגדיר ולפענח את המתרחש על במת ה"ספוקן וורד", שבמידה רבה בא לנתץ את המודלים המוכרים היטב לאוזן האנושית ולאתגר אותה בדרכים מוזיקליות חדשות, אז במקרה של וויליאמס - שבאלבומיו זכה למעטפת מוזיקלית משומנת - הופך העניין למורכב עוד יותר.
הפער שבין ההפקה המוקפדת שהעצימה באלבומיו את מילותיו המצליפות בכנותן (המפיק האגדי ניק רובין עומד מאחורי אלבום הבכורה שלו מ-2001 "Amethyst Rock Star" וטרנט רזנור מניין אינצ' ניילז
יוצא מן הכלל היה הביצוע ל-"1987", מאלבום הבכורה שלו, בו שמר וויליאמס על הביט המקורי והקהל האוהד הגיב ברקיעות רגליים ובתזוזות גוף, שהיה קפוא לאורך רוב ההופעה והתמקד בעיקר בהקשבה דרוכה. כמו כן, הירבה וויליאמס לתקשר עם הקהל, חיבר את קטעי המעבר הרבים לשיריו, ואף קשר בין הצהרותיו האנטי-מלחמתיות הנוגעות לארה"ב לבין המתרחש בישראל. גם על כך הוא זכה לתשואות.
שיא ההופעה נרשם בקטע האחרון "Coded Language" מאלבום הבכורה שלו, בו פוצח וויליאמס במניפסט מהפכני מלא זעם ואהבה על הקיום האנושי (וכולל את השורה היפה: "Let your children name themselves and claim themselves").
באמצע המניפסט פותח וויליאמס ברשימה מסחררת של עשרות שמות הוגי רוח מהפכניים, מנהיגים ואמנים משפיעים - טריק שתמיד עובד טוב בהופעות "ספוקן וורד" - אך במהלך הרשימה הארוכה נגמר לוויליאמס האוויר והוא ירד מהמיקרופון והמשיך בהקראת השמות תוך שהוא זועק אותם לעבר הקהל בהתרגשות רבה וללא כל עזרה טכנית.
המעין "אקפלה על אקפלה" (שירה ללא ליווי כלי) יחד עם סערת רגשותיו שניכרה בקטע זה בחוזקה, העצימו את ההתרגשות בקרב הקהל. אך לא רק עמידתו החשופה של וויליאמס מיגנטה אליה את תשומת הלב. היו אלה בעיקר המילים וכישרון המשחק הדרמטי בעזרתו הוא מצליח להמחיז את הטקסטים הנוקבים, למלא את הקהל בהשראה ולהעניק במילותיו את התחושה הנבואית שהנה הוא מצייר את שהיה ואת שיהיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
