ורנר בראדרס
הם היו שניים. היה לילה. ירון ברובינסקי, שחקן בתאוצה. רועי ורנר, במאי בנסיקה. כמעט לבד לגמרי, עם קצת עזרה מכמה חברים טובים, הם מרימים בימים אלה את "שניים בלילה", סרט ישראלי חדש העוקב אחר בחור ובחורה שמחפשים חניה בתל אביב. היה טירוף. יהיה אקשן
1. אני משוחדת.
2
. אני לגמרי יודעת על מה אני מדברת.
כן, ילדים וילדות, זהו גילוי נאות. הבמאי רועי ורנר נמנה עם מעגל חבריי הקרובים זה שנים. אכלנו כמה דברים טובים, שתינו כמה דברים טובים. על הרעיון המופרע שלו - לכתוב, לביים ולהפיק סרט קולנוע עצמאי באורך מלא - שמעתי ממנו בפברואר. הוא חזר בדיוק מחופשה בהודו, וכמה ימים אחר כך צלל לנבכי העשייה עם בן זוגו לפשע, ירון ברובינסקי, ונעלם מהרדאר החברתי.
לפני כשבועיים הוא הפציע לפתע. נדרשנו להקריב עצמנו על מזבח היצירה לטובת תפקיד חיינו כסטטיסטים בצילומי הסצנה הראשונה ב"שניים בלילה", הפיצ'ר הקולנועי הראשון של ורנר וברובינסקי, העוקב אחר בחור ובחורה שמנסים למצוא מקום חניה פנוי בתל אביב. נושא כאוב לכל הדעות. מי אמר שלא עושים כאן קולנוע חברתי בועט.
אם השם של ורנר נשמע לכם מוכר, אולי זה משום שמדובר באחד מבמאי הקליפים העסוקים בארץ בשנים האחרונות. אביב גפן, אריק ברמן, עברי לידר ואחרים כבר זכו לקבל את טביעת אצבעו הייחודית, שהפכה את הקליפים שלהם ליצירה אסתטית בעלת אופי סינמטי (דוגמה מוצלחת במיוחד לכך אפשר לאתר בקליפ שביים ל"אלוף עולם" של לידר, במחווה עברית גאה ל"מועדון קרב").
אל זירת המסך הישראלי הגיע ורנר אחרי שנים של עבודה בשואוביז האמריקאי. החלום האמריקאי, קלישאי ככל שיהיה, מספק אפשרות למרחב פעולה בשוק כלכלי שונה לחלוטין מארץ ישראל הישנה והלא תמיד טובה. כך חשב גם ורנר, כשחתך לתפוח הגדול ב-96'. ובמקרה שלו החלום התגשם. במשך שמונה שנות עבודה פוריות הוא עסק בעיצוב מסך ואפקטים עבור כל גוף מדיה אמריקאי אפשרי (ABC, CNN, HBO, MTV, VH1, NBC, ESPN ואחרים) ואף גרף פרסים חשובים (כמו ה-Telly Award, הפרומקס וה-BDA) על עבודותיו. בשנת 2004 נמאס
בינתיים, במזרח התיכון, דשדש ירון ברובינסקי כמה שנים בשולי הכוכבנות המקומית, מנצנץ פה ושם בתפקיד דרמטי זכור לטוב ב"אולי הפעם" ובכמה הבלחות טירוף (פינת החזאי ב"היום שהיה" והלייט נייט תאב המצלצלים "לילה לבן" בערוץ 2). בחודשים האחרונים הוא הופך בהדרגה לאחד התפודים הלוהטים של התעשייה.
בימים אלה הוא משחק בשתי הצגות תיאטרון ("מי מפחד מוירג'יניה וולף" ו"כסף עובר ושווא"), מתכונן לסחרור נערות ישראל בתפקידו הראשי החדש בדרמה היומית "15 דקות" (שמצטלמת בימים אלה ל-yes בניצוחה של טדי הפקות), ועד לפני רגע נחשב כאופציה מובילה לרשת את מקומם של גיא פינס ואביעד קיסוס. מעל הכל, כאמור, בוהק התפקיד הראשי ב"שניים בלילה" לצדה של קרן ברגר. הבחור פופולרי. ורגע לפני שקטינות מצווחות מתחילות להטריד את מנוחתו, יש לו סרט שלם לצלם. אקשן.
פיצ'ר ישראלי חדש יוצא לדרך. התרגשות גדולה. אפילו רחובות תל אביב המטונפים נראים כאילו דבק בהם קצת גלאם קולנועי. יותר מ-20 אנשי צוות, שחקנים וניצבים נמצאים במאהל המאולתר במגרש החניה ברחוב קרליבך, מחכים לבמאי שיורה על האקשן הראשון. בינתיים אנשי התאורה והסאונד עמלים על אבזור הלוקיישן, במקרה הזה בר-מועדון תל אביבי ממוצע שבו נפתח הסרט.
עוברי אורח תמימים (נו, פחות או יותר) נעצרים ונפעמים מגודל המעמד שנפל בחלקם, מנסים לתפוס הצצה ולהבין מי אלה הסלבז שמצולמים לנגד עיניהם. כן, ילדים, אלה הם קרן ברגר הזכה ואותו הברובינסקי, שמשחקים בתפקידים הראשיים במסע הלילי הרומנטי שיעברו בתל אביב בחיפושם הסיזיפי אחר חניה. עד שזה יקרה צריך לצלם את סצנת המוצא. בסיפור שלנו זהו רגע היציאה מהמועדון. עוד כמה כוונונים אחרונים ואנחנו יוצאים לדרך. "אקשן!", רועם קולו המהדהד של ורנר, ומיד לאחריו קול נפץ של זכוכית. שיהיה, ככה, בשביל המזל.
בתפקיד הסלקטור נמצא, איך לא, חברנו הטוב עומר גרשון, נסיך חיי הלילה של תל אביב. את תפקיד הכלבות שנדחפות לתחילת התור ונכנסות לפני כולם כי הן מכירות את הסלקטור קיבלנו אני ועוד שתי חברות (מה שמגיע מגיע). עוד כמה חברים עם קצת פחות מזל היו אלה שחיכו לסלקטור הפשיסט שיעשה להם טובה. זה לא ממש קרה. ככה זה כשעושים סרט ריאליסטי. אחרי כמה שעות של קיפאון מתקדם כולם משוחררים לדרכם. זהו. סצנת החוץ הגדולה של הסרט תסתיים הלילה. מחר לילה חדש.
והנה זה מתחיל שוב. פחות מ-24 שעות חלפו, ואנחנו מתקבצים בגינה שכונתית בתל אביב. "בדיוק סיימנו לצלם את סצנת החרמונים והיא יצאה מהממת", מקדם ורנר את פנינו בהתרגשות. על הסט אפשר עדיין לראות את ברגר גוהרת מעל ברובינסקי במה שנראה כמו סצנה מוכרת מחיי הלילה של העיר. אל הסט הסתנן גם עומר ברנע בתפקיד משנה מצוין, מפגין תצוגת משחק מרשימה במיוחד ומזגזג על מכשיר סגוויי לכל עבר. קרן מור תגיע עוד מעט להצטלם אף היא לתפקיד המשנה שלה.
ורנר בפוקוס על המוניטור. ממש אמריקה, יאמר לעצמו המשקיף מהצד עד שיבחין בכך שבמקום על כיסא הבמאי ההוליוודי המסורתי, ורנר יושב על כיסא פלסטיק ישראלי, מסורתי לא פחות. ככה זה באינדי. האווירה על הסט מתהדרת במתיחות נינוחה, כולם עוזרים לכולם, והכל נעשה בשקט ובנימוס מקסימלי. "מוכנים לצלם, הר דירקטור?", פונה אליו חיים אסיאס, הצלם הראשי. "יאללה, עוד שוט", מפטיר ורנר, והסט חוזר למשמעת הברזל.
עוברת אורח שנקלעת למקום מתנחלת בפאתי הסט ומתחילה בחקירה צולבת.
"מה מצלמים?".
"סרט", עונה לה אסיאס הצלם.
"על מה?", היא ממשיכה.
"על זוג שמנסה למצוא חניה בתל אביב", הוא יורה.
"שעה וחצי על חניה? מה זה? אתם מביאים משהו לתודעת הציבור? לתודעת העירייה?".
"לא, זה סיפור אהבה", מסביר לה אסיאס בסבלנות. "וחוץ מזה, יצא לך לחפש חניה בתל אביב? שעה ומשהו זה ממוצע סביר". הוא חותם את הדיון וניגש לעמדה. "איזו עבודה קשה", היא מסיימת לאבחן וממשיכה לבהות במתרחש בחזרה הלא מצולמת עם ברגר וברנע שמתנגחים בהתלהבות וכישרון.
הצילומים נמשכים, כנהוג בסרטים. בין שוט לשוט מתייעצים השחקנים עם הבמאי לגבי המוטיבציה של הדמות, זוויות הצילום, הטקסט המדויק וסתם כדי לקבל חיזוק חיובי או ליטוף על הראש מהאיש הגדול הזה (כמעט שני מטרים גובהו) שהחליט לעשות סרט קולנוע באורך מלא ללא תקצוב מאף קרן תומכת. זה המקום לציין שבשל הקושי הבלתי סביר בהשגת מימון ליצירה הקולנועית בישראל והבירוקרטיה הכרוכה בכך בשנים האחרונות, חלק מהיוצרים הצעירים משיגים תקציבים ממקורות שאינם גופים ממשלתיים או קרנות. יפה להם.
לא מזמן עשה זאת הבמאי עידו פלוק, שביקש תרומות מאנשים פרטיים עבור סרט הביכורים שלו באמצעות פייסבוק. ורנר וברובינסקי החליטו אף הם שאין טעם לחכות לקרן שתעשה להם טובה ומצאו דרך מקורית לפצח חלק מהמימון הראשוני: רכישת כרטיסים מראש להקרנת הבכורה - מחיר הכרטיס הגבוה יחסית (50 שקלים) נובע מכך שהכרטיסים צולמו במיוחד על ידי הצלם זיו קורן ועוצבו על ידי עדי גרשון, כך שהם סוג של יצירת אמנות במהדורה מוגבלת.
"כשסיימנו לכתוב את התסריט באפריל, הגשנו אותו לקרן לפיתוח", נזכר ורנר, "לקח להם שלושה חודשים לענות ובזמן הזה הבנתי שאני לא מוכן לחכות אפילו יום נוסף ולעבור את משוכות הבירוקרטיה האינסופיות, שיכולות לקחת חודשים ואפילו שנים", הוא שוטח את הסיבה העיקרית לעובדה שהסרט ממומן מכיסו הפרטי ומכיסם של עוד כמה מלאכים קרובים. "אמרתי לעצמי שאין לי ילד והוא לא הולך כרגע לאוניברסיטה, ולכן לקחתי את הכסף שיש לי ושמתי אותו על מה שחשוב לי".
פתאום נופל החשמל ברחוב, מה שמאפשר לנוכחים לפנות רגע לעצמם. ירון ועומר דופקים חיבוק חברי חם, שלאחריו פונה ברובינסקי לפטפט עם כמה מאנשי הצוות הטכני, בודק את מיקום הפריים במצלמה, מעביר כמה מילים עם ורנר ואומר בקול רם "יהיה נחמד אם נתקן את בעיית החשמל הקופץ, נגיד". במשך לילות הצילום הוא שומר על ריכוז מקסימלי בעבודה, עד כדי כך שכמעט טעיתי וחשבתי אותו לבחור ביישן ושקט.
"ממש לא. הוא פשוט מאוד מקצועי. הוא אחד האנשים הכי מצחיקים שפגשתי", בא ורנר להגנת חברו. "הוא קורע אותי. הוא שנון ומגניב ובפנים יש בו משהו גם מאוד אמיתי". השניים הכירו ב-2007, במסגרת התחרות הבינלאומית "48 שעות", שבמהלכה נדרשות קבוצות יוצרים להפיק סרט ב-48 שעות בלבד. "זו הייתה הפעם הראשונה שעבדנו יחד והיה ממש כיף", משחזר ורנר את תחילתה של הידידות המופלאה.
"כשהתחלתי לגלגל את הרעיון של הסרט חשבתי על שותפים פוטנציאליים לכתיבה מכיוון שמעולם לא כתבתי תסריט, וירון היה אחד הראשונים שעלו לי בראש. גם כי חשבתי שהוא יכול לשחק את התפקיד הראשי וגם כי אני מעדיף לעבוד עם בנאדם שמצחיק אותי".
ספרו לי קצת על מערכת היחסים ביניכם. זה ברומאנס?
ברובינסקי: "אנחנו בול אותו ראש, ממש השלמנו אחד את השני לאורך כל הדרך".
ורנר: "אנחנו ממש טלפתיים. אנחנו משלימים זה את זה כל הזמן".
ברובינסקי: "אנחנו באמת טלפתיים, אבל לצד זה אני יכול להגיד שלמרות שאנחנו נורא דומים, והדמות הראשית שכתבנו היא שילוב של שנינו, הרבה פעמים בכתיבה ובטקסט אני הבאתי משהו יותר ציני, סרקסטי ושחור ורועי הביא את הצד הרגיש והנאיבי".
וזה לא התנגש?
"ממש לא, למרות שהייתי כותב טקסט אובר סופיסטיקייטד והוא היה נותן את הדבר הכי סטרייט ונאיבי. בהתחלה זה היה זר ומוזר, אבל מהר מאוד הבנו שאנחנו אומרים את אותו דבר מזווית שונה. עכשיו, אחרי כל כך הרבה חודשים של עבודה צמודה, דווקא יש לו יציאות שאני שומע בהן את עצמי ולהפך. מתברר שאנחנו מאוד דומים".
ורנר: "זה היה מטורף. היינו סגורים שלושה חודשים יחד ולא רבנו או התווכחנו פעם אחת, צחקנו ונהנינו בטירוף. באותה תקופה לשנינו לא הייתה עבודה ולא היה לנו גרוש על התחת. הטלפון לא מצלצל. ואנחנו אומרים לעצמנו: 'איזה מזל שהחיים מאפשרים לנו לעבוד ככה'".
כולם אמרו להם שזה לא יעבוד. כל מכריהם בתעשייה טענו שלהחזיק שעה וחצי על סיפור חניה זו משימה בלתי אפשרית. חוץ מאחד, תסריטאי בשם עמית גור, שהעמיד את עצמו לרשותם בכל בעיה שבה ייתקלו. מה שצרי המוחין האחרים לא השכילו להבין היה שסיוט החניה התל אביבית, מהמכות הכאובות של העיר, הוא אנלוגיה פשוטה לבעיית האישיות הגבולית של בני הדור שלנו, שלא מוצא חניה דווקא לעצמו - לא מבחינה רומנטית ולא מבחינה מקצועית. אאוץ'.
"זה סרט עלינו, על החיים שלנו ושל החבר'ה שלנו", מסביר ורנר. "כל הסרט מבוסס על אירועים שקרו לנו ולחברים שלנו בחיים האורבניים שאנחנו חיים".
בקיצור, זה סרט על דור האיקס המזדקן.
"אני קורא לנו דווקא דור ה־ , כי הכל אצלנו זה למה ולמה. אנחנו כבר דור זקן, אבל של המון רווקים. וזה ככה בברלין, בברצלונה ובניו יורק. אנשים שלא מוצאים, מסתובבים ומה שמחזיק אותם זה התקווה. לא נשלם כסף בחניון. נמשיך להסתובב לחפש חניה כי אנחנו בטוחים שבסיבוב הבא נמצא. הבעיה היא שאפילו כשזה כבר בא, ונותנים לך, רק תיקח, אז אתה נלחץ ומוצא סיבה אחרת למה לא".
רגע, אנחנו דור מזוין?
"אנחנו דור שכל הזמן רודף אחרי הדבר הבא, אין לנו מנוחה ואנחנו לא מוצאים מקום אחד שבו אנחנו רוצים להישאר, אם זה בזוגיות ואם זה בעבודה. תמיד יהיה משהו שייראה לנו יותר טוב ממה שיש לנו עכשיו".
ברובינסקי: "אנחנו דור האיקס המקורי. לדעתי זה דווקא נפלא שאנשים מעל גיל 30 עדיין מתנהגים כמו ילדים ומסתובבים ברחבי העולם כאילו כלום. גם אנשים מהדור שלנו שעשו משפחה והתמסדו עדיין ממש אינפנטיליים וזה מקסים. אתה מסתובב בתל אביב ושואל את עצמך במה הם עובדים האנשים האלה, כל היום הם מסתובבים. צורת החיים הזאת שבה אתה יכול לעשות מה שבא לך מתי שבא לך מתאימה לנו. אין מה לעשות".
אז מה בעצם הבעיה שלנו?
ורנר: הבעיה שלנו היא שאנחנו דור הוליוודי. גדלנו על סרטים, סקס-סמים-רוקנ'רול, ואנחנו רוצים חיים כמו בסרטים, עם הפי אנד, גליץ אנד גליטר, ושאם נשתה דיאט קולה אז יהיו לנו ריבועים בבטן. ואנחנו באמת מאמינים בזה. בדיוק כמו שאנחנו מאמינים שאהבה זה דבר מקסים. אנחנו שבויים בפנטזיה שגורמת לנו להרגיש שאנחנו כל הזמן מתפשרים בחיים. צריך להבין שאהבה זה דבר נפלא, אבל אולי העבודה הכי קשה בעולם. מערכת יחסים זה שני אנשים שעובדים נון סטופ. זה אף פעם לא נגמר".
וכמו במערכות היחסים בחיים האמיתיים, גם בסרטים העבודה לא נגמרת. בעוד ימים אחדים יסתיימו הצילומים, אחריהם תגיע עבודת העריכה המתישה, ולאחריה יעמדו השניים במבחן האמיתי מול הצופים בבתי הקולנוע. "אנחנו הכי רוצים שהסרט יצליח", מסכם ורנר, "אבל גם אם לא נחזיר את ההשקעה אני לא מתחרט על זה. לא הייתי מחליף את החוויה הזאת עבור שום דבר".
נא להמתין לטעינת התגובות
