רוברט דאוני הולמס
רוברט דאוני ג'וניור הוא לא השרלוק הולמס שהכרנו, אבל כשהתוצאה פיקחית ואטרקטיבית כל כך אנו בהחלט עלולים להתרגל
פרשנות הומוסקסואלית? ווטסון והולמס צילום: אי-פי
הוא רץ, הוא מנתר. הוא קופץ מחלונות ומחליק על מרזבים. הוא מתחזק בטן מרובעת. הוא לובש תחפושות. הוא יורה באקדח. האם גאי ריצ'י מנסה להוכיח ששרלוק הולמס הוא בעצם אביו מולידו של הנודע שבסוכני הממלכה הבריטית, ג'יימס בונד?
התשובה, במידה מסוימת, היא כן, ואפילו בצדק. בעידן שבו כל גיבורי העל, מבונד עד באטמן, חוזרים למקורות ועולים מחדש בדמות רעננה ומורכבת, גם לשרלוק הולמס, ראש וראשון לבלשים הספרותיים (גם אם לא היה הבלש הראשון), מגיע טיפול דומה. ובצדק, מכיוון שהולמס ממילא זכה כבר לאינספור עיבודים (אפילו בשעה זו נרקם עיבוד נוסף, בכיכובם של סשה ברון כהן וויל פארל). האם לא עדיפה גרסה חדשה ולא קונבנציונלית לעלילותיו מאשר עוד אדפטציה קלאסית שמרנית?
המבחן הוא מבחן התוצאה, וכאן "שרלוק הולמס", שמנסה להיות מותחן פעולה קליל ואטרקטיבי אך לשמור על כבודו של הבלש האלמותי, עומד בהצלחה. גם אם הולמס של ריצ'י הוא בחור קטן ובנוי היטב (וללא המגבעת המפורסמת שהפכה את צלליתו לאייקון), ולרגעים ווטסון והוא נראים פחות כמו צוות בילוש בריטי עתיר גינונים ויותר כמו הנוכלים בלום.
הסיפור נפתח דווקא בסיומה של חקירה, כשהולמס מביא למאסרו של לורד בלקווד (מארק סטרונג, שממשיך להתפתח כאנדי גרסיה חדש), הנבל התורן, בשל עיסוק במאגיה שחורה. אלא שימים אחדים לאחר הוצאתו להורג, מתברר שבלקווד קם לתחייה ועזב את קברו. וזו משימה לג'יימס בונד. זאת אומרת, לשרלוק הולמס.
התעלומה מסתעפת, ולא קל לעקוב אחר פיתוליה - ואני בספק אם זאת משום שהיא מסובכת או מקמצת בפרטים, ולא מכיוון שריצ'י מעדיף להסיט את תשומת לבנו לזיקים ולניצוצות שהוא מבעיר ברחובות לונדון הוויקטוריאנית. ניחא, גם שרלוק הולמס של קונן דויל מעולם לא ביקש לתת לקוראיו את הסיפוק שבפתרון התעלומה שלפניו. הקורא רוצה להיות הולמס, אבל מוצא את עצמו בווטסון-צופה בהולמס בהערצה, זורק ניחושים שגויים לרוב, ולבסוף נפעם מניתוחו הגאוני של הבלש.
המוקד נמצא, אם כן, בסדרת ההרפתקות שעוברות על ווטסון והולמס בסמטאות מטילות המורא של לונדון, ומותחן אקשן משעשע שכזה, שראשו בשנות האלפיים אך רגליו באנגליה של סוף המאה ה-19, מתגלה כעונג נטול יומרות, גם אם לא מבריק.
זיקים וניצוצות ברחובות לונדון.
מתוך ''שרלוק הולמס''
מוקד נוסף טמון ביחסים בין הולמס לווטסון. ריצ'י קורץ לצופי הסרט ולפרשניו, מזמין אותם לתהות על קנקנם של היחסים בין השניים ומפזר רמזים הומוסקסואליים בדרכו. הסרט נפתח כשדרכם של השניים עומדת להיפרד, כאשר אישה מאיימת לחצוץ ביניהם. מי שירצה למצוא את הפרשנות ההומוסקסואלית בהמשך הסיפור, לא יתקשה לעשות כן. אם באטמן ורובין בסצנה, אז למה לא ווטסון והולמס?
ואפשר גם להביט על ההתפתחות המוצעת כאן ביחסיהם של השניים, כאשר ווטסון - הביוגרף של הולמס, שעיקר תרומתו הייתה בהאדרת פועלו-הופך למשענת השפיות
של הולמס. בלעדיו עשוי המוח המבריק לשרוף את עצמו בניסויי זבובים וכינורות בדירתו המבולגנת.
כך או כך, אפשר להתמוגג מעוד הופעה מצוינת של רוברט דאוני ג'וניור, שבונה כאמור דמות הולמס שונה בתכלית מקודמותיה, אך מרתקת בפני עצמה. כזו שיכולה להחזיק סרטי המשך רבים. דאוני, ששוב מוצא את עצמו בנעלי גיבור?על עם בעיות התמכרות (אחרי "איירון מן"), עושה הולמס משעשע ומקסים, שמוכן להילחם בפשע בלשונו המצליפה ובאגרופיו הקפוצים לא פחות מאשר בשכלו החריף. זה לא ההולמס שהכרנו, אבל אפשר להתרגל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם