ביג בן: עם הספר
בתור אדם שרואה עצמו כדתי במובן הרוחני, אני ממש לא מבין איך עדנה וגואל יכולים להביא תנ"ך לבית "האח הגדול". מה, עדנה לא יודעת שישראל היא הארץ המובטחת, וגואל לא יודע שהתנ"ך מתעב הומוסקסואליות? וגם: דוד אבידן וקובי פרץ. מנחם בן עם תובנות השבוע
השבועיים האחרונים שלי, מאז כתבתי את הכתבה על יחסיי עם אבידן, לפני 40 שנה, לבקשת העורך שלי (שי להב במקרה זה), היו מן המיוסרים בחיי בשנים האחרונות. שנאתי את עצמי בזמן הכתיבה, במהלך ההמתנה הדאוגה לפרסומה, בזמן פרסומה, ומאז פרסומה. מה שלא אומר בהכרח שלא הייתי כותב אותה מחדש שוב. אולי בעצם לא.
- למדור הספרות של מנחם בן
למה אני עושה את זה תמיד לעצמי ולמשפחתי ולכל מי שמזוהה איתי? למה אני מזיק לעצמי בצורה העקרבית הזו? על כך הרי כתב המשורר הנפלא אברהם בן שמואל, בן המאה העשירית בספרד, את השורות המדהימות הבאות על מהות השנאה העצמית, שאין נכונות מהן מבחינתי בימים אלה: "אל מי מגואלי דם אצעק
לפני ימים אחדים ראיתי את עדנה בבית "האח הגדול" מסבירה לגואל ש"מנחם בן פתח לך את הדרך. הוא הוכיח שאפשר לאהוב תנ"ך בלי להיות דתי". אז יורשה לי לתקן קלות: אמנם אינני דתי במובן האורתודוקסי. להפך: אני שונא את הרבנות ואת ההלכות האפלות ואת דרך החיים האורתודוקסית, אבל אני בהחלט רואה את עצמי כדתי במובן הרוחני, ואני ממש לא מבין איך עדנה למשל יכולה להביא תנ"ך לבית "האח הגדול" ולטעון שהאדמה שאנחנו דורכים עליה ביהודה ושומרון היא פלסטין.
מה, היא לא קראה תנ"ך? היא לא יודעת שארץ ישראל היא הארץ המובטחת על ידי אלוהים לעם ישראל באינספור אזכורים והבטחות? הרי גם הקוראן חוזר על ההבטחה האלוהית לתת את ארץ ישראל לעם ישראל. ומה? גואל לא יודע שהתנ"ך מתעב הומוסקסואליות? אז יופי ששניהם אוהבים תנ"ך, וששניהם ללא ספק אנשים אינטליגנטיים מאוד, אבל דחילק, התנ"ך מחייב משהו. למשל, אהבת ארץ ישראל. למשל, איסור משכב זכר. אגב, בוויכוח על חוק החמץ, אני לגמרי בעד העמדה הדתית: אני בעד איסור חמץ בפסח בכל רחבי ארץ ישראל. גם בעד איסור מאכלי חזיר. גם את זה התנ"ך מתעב.
לבי לגמרי עם קובי פרץ התם והתמים מול המשפחה המעפנית שהגישה נגדו תביעה מעפנית לבית המשפט על השימוש במילה "שלוכים" כביכול, בשעה שקובי פרץ השתמש בכלל במילה "שלופים", כפי שכולנו שמענו וזיהינו בהקלטה (ולא חשוב מה אומרת "המעבדה לזיהוי קול" ששכרה המשפחה).
אז או-קיי, "שלופים". אבל מה זה "שלופים"? ממש לא ברור. רוביק רוזנטל אמנם הזכיר לנו את המילה היידישאית "שלופן" שפירושה "לישון", ומכאן ש"שלופים" זה אולי "ישנוניים". אבל למה לא להסתכל במוצאה העברי של המילה? והרי "שלופים", אמנם בהגיה מילרעית, ולא מילעלית כמו בפיו של קובי פרץ, היא מילה שיכולה להשתמע כמילת כבוד וזוהר: אנשים שנשלפו מהיומיום הרדום שלהם, מהקונכייה שלהם, ובאו למסיבה בה בה, כאילו נשלפו מנדנם ובאו לשמוח. יופי של מילה.
מדי שישי בערב אנחנו יכולים לראות בשבועות האחרונים בטלוויזיה באותה שעה עצמה את השף חיים כהן הבינוני, האפור והמשעמם מבשל לנו את המוח בשני ערוצים במקביל, שאוחזים בו משום מה כאילו מצאו שלל רב: ערוץ 2 (באדיבות קשת) וערוץ 1 (באדיבות שקלאר). אני לא מבין איך כל אחד משני הערוצים לא מתבייש בעצמו. מה עם "קצרים", שהבליח לרגע בקסמיו? רק אוכל?! ורק עם חיים כהן?!
אין זיווג גרוע יותר, מאוס יותר, משמים יותר, מראש, ממחזה של חנוך לוין שהועבר לז'אנר האופראי, בהלחנתו וביוזמתו של גיל שוחט הבלתי נלאה. לוין היה בדיוק ההפך מכל האופראיות הזאת: ההפך מן ההתנפחות, ההפך מן ההתלקקות המסוגננת, ההפך מן האירופאיות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם