העיקר היציבות
למרות הציניות, חייבים להוריד את הכובע בפני כח ההישרדות של הסיטקום "החיים זה לא הכל". נכון, הבדיחות לפעמים עבשות, אבל כשמעל הכל מרחפת אהבה, אנחנו נוטים להיות סלחניים. ביקורת
''החיים זה לא הכל'', ראשון, 22:35, ערוץ 2
עם השנים נעלמה התמימות שלי יחד עם התמימות של כל צופי הטלוויזיה בישראל ואותן סדרות שהעבירו לי פעם את הזמן בכיף הפסיקו להיות מעניינות. פתאום טוני דאנזה נראה לי הרבה פחות מגניב ממה שחשבתי ואפילו אל באנדי (ויסלחו לי כל המעריצים שלו) הפסיק להצחיק אותי עם השורה הקבועה שלו על אותה אישה שמנה שנכנסה לחנות הנעליים בה עבד.
צפויים, וטוב שכך. "החיים זה לא הכל" יח''צ
אין ספק שכל התוכניות שציינתי היו תוכניות טובות. הסיטקום המשפחתי האמריקאי שרד בגבורה כמה וכמה עונות בפריים טיים בארה"ב וידע בדיוק כיצד לספק את הסחורה של רגעים קומיים רבים, לצד רגעים משפחתיים מרגשים (אהההה), גם אם הם לא תמיד היטיבו לשקף את המציאות אחד לאחד.
באותה תקופה, "קרובים קרובים" הייתה רק זיכרון רחוק כאן. היום, כשחל שיפור מסוים בתוצרת המקומית, אפשר עדיין לספור את כל סדרות הסיטקום הישראליות על יד אחת. מתוך כל הסדרות האלה, יש רק תוכנית אחת שבאמת שרדה את מבחן הזמן - "החיים זה לא הכל".
"החיים זה לא הכל"היא היחידה שהצליחה לעשות זאת ואמש (א') היא פתחה את העונה השמינית (!) שלה ברשת ועל זה - יש כבוד. אתחיל בוידוי: מעולם לא צפיתי באופן קבוע בסיטקום הישראלי, אך מידי פעם יצא לי לזפזפ ולהישאר בבהייה על התוכנית מסיבות שמעולם לא היו ממש ברורות לי. אמש הבנתי חלקית את אותן הסיבות.
יש שיאמרו שגם בין גדי למיקי יש משיכה בלתי ממומשת. ''החיים זה לא הכל''
יח''צ
העיקרון החשוב ביותר בכתיבת סיטקום הוא השמירה על כך שהסיטואציה הבסיסית תישאר תמיד אותו הדבר. כאן גם השוני הראשי בין קומדיית מצבים לדרמה קומית (דוגמת "הכל דבש") בה הדמויות והעלילה משתנות בהתאם לנסיבות.
לפעמים, כמו במקרה של סדרות המשפחה שציינתי מקודם, אין ברירה וחלק מהדמויות גדלות (כמו די ג'יי ב"צער גידול בנות"). מידי פעם כן מתרחשים שינויים בסיטקום, כמו במקרי הגירושים והנישואים ב"החיים זה לא הכל" אבל משהו תמיד נשאר אותו הדבר בבסיס.
הרי "החיים זה לא הכל" לא תוכל להמשיך לרוץ בלי אותה משיכה לא מובנת בין דפנה וגדי ומיקי ואורלי (ויש שיאמרו שגם בין גדי למיקי יש משיכה בלתי ממומשת).
הגרעין משובח. צוות השחקנים יוסי צבקר
זהו גם ככל הנראה הסוד של הסדרה: היציבות. יציבות שמתבטאת בתסריט מהודק לכל פרק, ברעיונות שחוזרים על עצמם לאורך כל העונות ובדמויות הנוירוטיות שעדיין מפתיעות אותנו, למרות שבעצם, תמיד ידענו שככה הם יגיבו. גם צוות השחקנים המצוין וביניהם הגרעין המצומצם של עידן אלתרמן, יעל לבנטל, ענת וקסמן ואבי קושניר תורמים לאווירה זו.
לצד היציבות, אפשר למצוא בין קטעי תסריט בנאליים ולעוסים שלמדנו להכיר עוד בשנות השמונים, כמה פניני חוכמה של הדמויות והתנהגות לבבית שאולי לא גורמת לנו להתפקע מצחוק אבל היא אכן מעלה חיוך קטן בזווית של הפה. אתמול לדוגמא גילינו שלאורלי ומיקי נולד תינוק ושהם עדיין מתלבטים בנוגע לשם.
"מה דעתך על שם מהתנ"ך? אני גם יודעת איזה... אלוהים" נותנת אורלי שם לתינוק.
בנוסף לזה, נאלץ גדי להתמודד
עם העובדה שהחתונה שלו התבטלה, אבל שהוא עדיין צריך לשלם על החגיגה. סביב ענייני צ'קים וברית מילה דאגו כל הדמויות לשמור על אותו הדבר הבסיסי הזה שקושר ביניהם (סליחה על הקיטש, אבל אני מדברת על אהבה) ובמדינה כמו ישראל, כנראה שיש מקום, ואפילו צורך, בביטחון הזה.
אז נכון שהצחוקים המוקלטים הם נוראיים ועוד מישהו דאג אתמול להוסיף שמן למדורה כשהכניס אותם פעם אחת בטיימינג מחורבן, רגע לפני שורת הפאנץ'. ונכון, שלפעמים הכתיבה חוטאת בבולשיט יתר כמו במקרה של מיקי שמסתבר שמעולם לא היה מודע לזה שהוא לא נימול (נו באמת).
וזה גם לא "סיינפלד", כי "סיינפלד" יש רק אחד. אבל, כשיש סדרת סיטקום מקורית שמצליחה לשמור על יציבות שמוצאת חן בעיני הקהל הישראלי במשך כל כך הרבה שנים בטלוויזיה, כנראה שמישהו עושה שם משהו נכון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם