הגיעו מים עד נפש: על "שאטר איילנד"
עם כל הכבוד למסעם הנפתל של לאונרדו דיקפריו ומרק רופאלו אל תוך נבכי נפשם המסוכסכת ב-"שאטר איילנד", אולי הגיע הזמן שהברנש המתחזה לבמאי מרטין סקורסזה יתחיל לחקור קצת בנפשו שלו
ההיעלמות המסתורית של החולה שעליה נאמר כי הטביעה את שלושת ילדיה אירעה במקום מטיל אימה. זהו מבצר נטוש מימי מלחמת האזרחים האמריקנית שהוסב לבית משוגעים. מיקומו החריג של המבצר/בית מחסה הזה על אי מבודד, מסולע ובלתי נגיש לבני אדם משרה אי נוחות נוספת על גבי האימה הגותית השוררת דרך קבע במקום.
אם נוסיף לכל זה את ההתנהגות הביזארית של בן קינגסלי ומקס פון סידוב - שני הרופאים המנהלים את המקום - וכן סופת הוריקן המאיימת לעקור את גגות המבצר מעובה הקירות, מובן מאליו שדיקפריו ורופאלו אינם עומדים לעבור חוויה מרנינה במהלך משימת התחקור שלהם, שהיא בסיס הסיפור ב"שאטר איילנד", סרטו העלילתי ה-22 במספר של מרטין סקורסזה.
"שאטר איילנד" נפתח בהקאה. החוקר דיקפריו חוטף מחלת ים. הוא מצוי על סיפונה של מעבורת המוליכה אותו ואת הפרטנר שלו אל אי הטרשים והאימה הממוקם מול העיר בוסטון. ההקאה הזאת, כך מתברר חיש קל, איננה רק התהפכות הבטן הפרטית של החוקר אלא בעיקר מטאפורה על תמונת העולם שתתגלה בעוד זמן קצר לעיניו ולעיני שותפו, שבסך הכול באו לפתור תעמולה בלשית והנה הם נקלעים לעולם של תעתועים ולדיונים עקרוניים הקשורים לשאלת הזהות העצמית.
כמקובל בסרטים אפלים, וסקורסזה בהחלט מתייחס ב"שאטר איילנד" למסורת המפוארת של הפילם נואר שפרח בשנות ה-40, הבלש הנובר בתעלומה חוקר לא רק את מה שהתחולל בזירת הפשע אלא בעיקר את עיקולי ונפתולי נפשו שלו.
כך זה היה כשהמפרי בוגרט, או אלן לאד, או דיינה אנדריוס, צללו לעלילות כמו "השינה הגדולה", "הדליה הכחולה" או "לאורה" וכך גם כשג'ק ניקולסון ("צ'יינהטאון" ), דונלד סאתרלנד ("קלוט") וג'ין הקמן ("חקירה באפלה") סייעו בהחייאת הז'אנר בשנות ה-70.
נאמן לתפיסה זו מעמיס סקורסזה על מוחו של החוקר דיקפריו את זיכרונות הזוועה של מחנה ההשמדה דכאו. עלילת "שאטר איילנד" מתרחשת ב-1954. תשע שנים מוקדם יותר שהה דיקפריו באירופה עם הכוח הלוחם האמריקני ששחרר את דכאו ונחשף לתעשיית המוות הנאצית. הזיכרונות מאז, שאינם מרפים
העובדה שהסרט טוען כי הוא מתחולל בשנת 54' יש לה משמעות פוליטית מכרעת כשבאים לנתח את עיקרי הנתונים שכאילו אינם נתונים פה במחלוקת. השנה ההיא היתה שנת השיא בפאניקה האנטי-קומוניסטית שפקדה את אמריקה והניבה את המקרתיזם המגונה.
בשנה זו, כך פורסם במחקרים רבים שנערכו בעשור האחרון, החלו ארגונים חשאיים מסוגם של הסי.איי.איי ודומיו לממן ניסויים בבני אדם בעיצוב מחודש ומניפולטיבי של אישיותם, תוך שימוש בסמי הזיה מסוג אל.אס.די ופי.סי.פי ותוך הטלתם של בריאים בנפשם לתוך משטר כפוי של שוקים חשמליים והתעללויות אחרות.
בספרה האחרון, "דוקטרינת ההלם", מגוללת נעמי קליין, ממתנגדות הדיקטטורה הקפיטליסטית בארה"ב, את עוללותיו של ד"ר יואן קמרון, ששימש בין היתר כנשיא האגודה הפסיכיאטרית העולמית. במימון סוכנות הביון המרכזית כלא אז קמרון חולי נפש רבים והפעיל עליהם שיטות למחיקת הזיכרון שהפכו אותם לזומבים.
קליין חושפת ממצאים אלה משום שהיא לוחמת נחושה כנגד קיומם העכשווי של מחנות הבידוד והחקירה שהסי.איי.איי הפעיל אחרונה בבסיס גוואנטמו שבקובה ובכלא אבו גרייב בעיראק.
על אף ש"שאטר איילנד" מתעלם מההיבט הפוליטי העדכני, ניתן להבחין במהלכו בכמה ביטויים לפאניקה האנטי-קומוניסטית שפותחה בעבר בעקבות הופעתם של שבויים אמריקנים שחזרו בשנת 1954 ממלחמת קוריאה כשהם שטופי מוח.
מי שמכיר את גרסת המקור של "השליח ממנצ'וריה" (משנת 1962) יודע בוודאי במה הדברים אמורים. גם "פלישת חוטפי הגופות" המהולל נוגע בנושא הזה וכך גם "מסדרון ההלם" של סמואל פולר. אצל סקורסזה הדוקטורים פון סידוב וקינגסלי כמו משלימים מידע על אודות ד"ר קמרון.
בעבור "שאטר איילנד" הכין ריצ'רדסון מגוון של תאורות בנוסח אקספרסיוניסטי האמורות לשקף את המצב הנפשי שבו שרויים מצולמיו. תאורות מעיקות אלה, בצירוף מצלמה הנעה לעתים קרובות בקצב המקביל לסערות הפוקדות את העלילה - הוריקן מבחוץ והתמוטטויות נפשיות מבפנים - הן סיבה מספקת לצפות בסרט זה. ואם לנסח זאת באופן פחות חיובי אלה הן הסיבות היחידות לצפייה ב"שאטר איילנד".
יש עוד סיבה שמביני דבר קראו לה פעם ברנרד הרמן - המלחין שנודע בשיתוף הפעולה שלו עם אלפרד היצ'קוק (המאוחר) ואורסון וולס (המוקדם). סקורסזה עוד הספיק לעבוד עם הרמן ב"נהג מונית" שהופק לפני 35 שנים בשנה שבה המלחין הלך לעולמו. והנה מגיעות סצנות הפתיחה של "שאטר איילנד" והרמן כמו קם לתחייה. אך אל דאגה לא בנסים דתיים אנו מתעסקים כאן אלא ביכולת התאמה של הבמאי שידע למצוא קטעי מוזיקה שנכתבו במאה ה-20 ולארוג אותם ביעילות היצ'קוקיאנית אל תוך סצנות האימה.
לא נעים לשוב ולכתוב זאת, אך המתחזה לבמאי סקורסזה אינו מרפה. "שאטר איילנד" הוא סרטו השביעי מאז 1995, מאז שהסרט הגרוע "קזינו" ראה אור וממשיך בכך את תהליך כרסום המוניטין הרחבים שיצאו למי שעשה בעבר הרחוק את "רחובות זועמים", "נהג מונית" ו"השור הזועם".
אומרים שזהו אותו סקורסזה ומעולם לא היו שניים כאלה. אך דומה שאין קשר בין המתחזה, שביים למשל את "השתולים" המביך, לבין האיש האנרגטי וממוקד המטרה שעשה ב-1990 את "החבר'ה הטובים".
הכשל של המתחזה לסקורסזה בולט כשבוחנים את עבודת המשחק החיצונית וגדושת הג'סטות הראוותניות של מרבית הצוות ב"שאטר איילנד". ממוכי מניירה כמו קינגסלי ופון סידוב אין לצפות להרבה וכך גם ממרק רופאלו החלש כמו תמיד.
שחקניות כמישל וויליאמס, אמילי מורטימר ופטרישיה קלארקסון שאיכשהו (ואסור להרחיב בנדון) חולקות ביניהן את אותה הדמות נדחקות לפינות היסטריות לא נעימות. על דיקפריו בתפקיד הראשי ניתן להעיד שהוא העמיס על פניו זוג לחיים בשרניות. בטח השמין מנחת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם