לא עומד במבחן המציאות: מאיר שניצר על "פובידליה"
משחקם המלאכותי של עפר שכטר ואפרת בוימולד הוא רק חלק ממה שהופך את "פובידיליה" של האחים פז לסרט חובבני
פובידיליה, ישראל, 2009
פובידיליה יח''צ: בירן תקשורת
המשותף לשני הסרטים הם גיבוריו - גיקים בני 30 בערך, עם מיפתח מכנסיים פתוח, המתיישבים מול מחשב ויאללה, לבילויים. לעומת זאת, בנות, כאלה עם בשר ודם ושערות, רוצות גם רגש - ואת זה הרשת אינה מסוגלת לספק. בהחלט בעיה שלהן. בעיקר משום שהסרטים בארץ נוצרים בידי בנים.
האחים לבית פז, שהתעסקו עד כה בבימוי קליפים ותשדירי פרומו, מציבים במרכז סרטם הראשון את עפר שכטר, המגלם טיפוס שמתבצר בביתו, ומוצא את סיפוקיו בהצצה מתמדת לשידורי טלוויזיה ובצ'אטים מיניים במחשב.
אל עולמו המאורגן היטב חודרים שני פולשים. האחד הוא מתווך נדל"ן ניצול שואה (שלמה בר שביט), שבשם בעל הבית דורש את פינוייה לאלתר של הדירה. האחרת היא אפרת בוימולד, פוקדת מטעם חברה המודדת רייטינג טלוויזיוני, שמתעקשת להתאהב בסוציומט. העניינים מתגלגלים כך שהמציאות (המציאותית) מתחילה לבלוע את המציאות (הווירטואלית), ובהתאם לכך צצות גם הצרות בצרורות.
פובידיליה
צילום: יח''צ
האחים פז ביססו את התסריט שלהם על מקור ספרותי מאת יזהר הרלב, וקשה לומר כי ההעברה מדפי ספר אל המדיום החזותי עושה טוב לעלילה. אם בשל בוסריותם של הבמאים, ואם בגלל חוסר החדות של הדיון הבסיסי בסרט - הפער בין הנראה לניתן למישוש - התוצאות על הבד הינן חובבניות לגמרי, והגדרה זו כוללת את העסקה הפילמאית במלואה: צילום, עיצוב, עריכה ומשחק.
בראשיתה של הצפייה ב"פובידיליה" (אולם 4 בקולנוע
רב-חן אופרה בתל אביב) התגנב החשד שמדובר בהקרנת די.וי.די. זאת, בשל רזולוציה בלתי מספקת, מריחות צבע, ותחושה של תמונה שטוחה ונטולת עומק. הצצה אל תא ההקרנה העלתה שבכל זאת מדובר בפילם. מכאן, ששורש הבעיה, ככל הנראה, הוא ביכולת הצילום של ניתאי נצר.
משחקם המלאכותי של שכטר ובוימולד אינו מוסיף אף הוא חדווה לצפייה, ודומה שרק בר שביט הוותיק מביא עמו לבד מטען רגשי בעל עניין כלשהו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם