יוליוס קיסריה: על ההסתבכות של קובי פרץ

ישי ויסמן חושב שהחגיגה ההמונית על הדם של קובי פרץ, בעקבות פרשיית העלמת המס, היא ביטוי לכך שפרץ היה יהיר מדי, מוקדם מדי. במחיר הזללנות הוא יצא שלוּף

ישי ויסמן | 17/3/2010 11:00

לסיפור סינדרלה טוב חייבים להיות התחלה, אמצע וסוף, עם עדיפות לסיום טראגי ופומפוזי. סוף מסעיר שכזה, שישאיר את כולם פעורי פה והמומים. הסיפור של קובי פרץ, שמסתחרר עכשיו בקול תרועה במדורי החדשות והרכילות, נראה כמו משהו שיכול להתאים לתבנית.

עוד על ההסתבכות של קובי פרץ

ההתחלה של קובי פרץ הייתה לא פשוטה. מדובר בנער משכונת עוני בדרום תל-אביב שטיפס לאט לאט לצמרת הז'אנר הים-תיכוני. פרץ שר כבר משנת 1992 במועדונים, מאז שהיה בן 17.

למרות זאת, הפריצה למיינסטרים הגיעה רק עשר שנים מאוחר יותר עם "בלבלי אותו". לא מעט היו מתייאשים בדרך, אבל האמונה והכישרון הענק של פרץ הניעו אותו קדימה בכח אדיר.

בלע את התהילה בהתקף רעב מטורף. פרץ שלומי מזרחי

שלב הביניים של המסלסל שבלבל את המדינה, היה כבר פחות רומנטי מראשית הדרך. לצד להיטים גדולים ("כל הכוח", "יחד", "האחת של חיי" ועוד), פרץ הוביל את המגלומניה הים-תיכונית באופן הכי נוברישי שאפשר. במין בולמוס בלתי נשלט הוא קיפץ משער מגזין למשנהו, מקיסריה להיכל נוקיה, ולבסוף הכריז כי יופיע 18 פעם בהיכל נוקיה. הוא בלע את התהילה בהתקף רעב מטורף, כאילו ידע שעוד שנייה הכל הולך להתפוצץ לו בפנים.

אני לא אומר שהקריירה של פרץ נגמרה, אבל לאחרונה, אחרי שנים של יוהרה מרגישים את החריקות. זה התחיל בקטן, בשערוריית ה"שלוּפים", שהשאירה למעריציו טעם רע בפה, אבל לא מנעה מהם לגדוש את היכל נוקיה פעמיים. ובצדק, כי קובי פרץ הוא הרי זמר נהדר עם להיטים נפלאים.

אבל, עכשיו יש משהו בחשדות להצטרפותו לספורט הלאומי (העלמת מס), שמדיף ריח לא נעים. לכן, לא יתפלא הזמיר שעבר דרך כל כך יפה לעבר התהילה שמאות טוקבקיסטים חוגגים על דמו.

כידוע, הטוקבקים

הם הברומטר של רחשי הציבור וגם סוג של כיכר עיר אלימה במיוחד. לכן, העניין הציבורי בפרשיית העלמת מס, שאמורה לעניין בעיקר את מדורי הכלכלה במוספים השונים, חוצה גבולות פרופרציונאלים והופך לשיחת הברזיות של היום.

בארה"ב זה נהוג. זמרים ואמנים מצליחים, שנהנים מפירות עצמם, אוהבים להראות את התכשיטים, היהלומים, המכונית והבלינג. אבל מה ששם נחשב כביטוי הצלחה, פה נתפס כחטא ההיבריס. גאוותנות לא מתרגמת יפה לעברית, והתוצאה היא שכשמישהו מצליח מראה סימני חולשה, מיד רבים מזנקים לחגוג את נפילתו.

אין ספק שהשמחה לאיד מגעילה (ויש המון שמחה לאיד בסיפור הזה, לצערי), אולם לא קשה לנחש מה גורם לה. ימשיכו להגיד במחנה פרץ כי "רודפים אותו" ו"מחפשים פרסום על הגב שלו", אך זה מחיר "הזללנות". כולנו הרי בשר ודם. כשיגיע היום, בל נתפלא שבמרום הפסגה לא יחכה לנו כתר זהב, או פרס ישראל, אלא רואה חשבון מעונב עם פרצוף חמור סבר, מאגף ב' במס- הכנסה.