צל כבד: ביקורת על "סופר הצללים"
העלילה הפשטנית והדמויות הפלקטיות ב"סופר הצללים" לא עושות חסד עם יכולתו הגאונית של הבמאי רומן פולנסקי לעורר פרנויה ואימה
''סופר הצללים'', צרפת/גרמניה, 2010
פולנסקי, כיום בן 77 ומסובך עמוק בתוך צרור של צרות משפטיות, עלול שלא לשוב עוד לזירת הבימוי. במקרה מכאיב שכזה ייוותר "סופר הצללים" כסרטו האחרון, ויהיה בכך משום חטא כלפי הזיכרון הנפלא שהותירו אחריהן יצירות המופת שלו - "מבוי סתום", "תינוקה של רוזמרי", "צ'יינהטאון" ו"הדייר".
כך או אחרת, "סופר הצללים" הוא כרגע אחרון הפרויקטים הפילמאים של פולנסקי, שאת שלביו האחרונים ערך וסיים בעודו כלוא בבית סוהר בשווייץ. מובן שמתקיימת אירוניה רבה בעצם העובדה שהוא שוהה בכלא, ושני גיבוריה המרכזיים של עלילת "סופר הצללים" שרויים גם הם בסוג של מעצר ובידוד.
סופר נטול שם וזהות משלו (יואן מקגרגור) נשכר לשכתב את זיכרונותיו של ראש ממשלת בריטניה לשעבר (פירס ברוסנן). הפוליטיקאי הבכיר גולה מארצו, משום שבית המשפט הבינלאומי בהאג עומד להעמידו לדין בגין תמיכתו במדיניות העינויים של הממשל האמריקאי ותרומתו לביצועם של פשעי מלחמה. הסופר, שלאורך העלילה כולה קרוי "רוח רפאים", הוא אכן כזה - שכן הוא זכה במשרתו לאחר שקודמו לתפקיד נמצא מת על חוף אחד האיים הסמוכים לבוסטון.
הסרט, שמבוסס על רב מכר מאת רוברט האריס - לשעבר הכתב הפוליטי של רשת בי-בי-סי - עושה מאמצים מגושמים למדי להשוות בין
למרבה הצער נדחף פולנסקי לביים סרט בעל תסריט לקוי ופשטני, הדש בתעלומה כה "סודית", עד שדי בשיטוט מהיר בכמה אתרי גוגל כדי למצוא את פתרונה. וזה אכן מה שעושה אותו סופר רפאים בדרך אל הפתרון הגואל. איפה זה, ואיפה האתיקה של השירותים החשאיים כפי שנוסחה בספריו של ג'ון לה קארה.
הליקויים אינם רק בכיוון שאליו מתגלגלת העלילה, אלא בעיקר באופן שבו מעוצבות הדמויות השונות, ששוחות באותו ים סוער האמור להכיל את הפוליטיקה הבינלאומית, תככי הסי-אי-איי, חמדנותם של החברות לייצור נשק וכדומה. כולן כאן לא יותר מדמויות עשויות קרטון, שמתפקדות כמו קוף-צעצוע בעל מנגנון מכני המופעל על ידי מפתח הקבוע בגבו.
למרבה המזל, פולנסקי לא תמיד נכנע לתסריט הירוד, ומעת לעת מרימה ראש איזושהי סצנה מבוימת היטב, שמדיפה אותם ניחוחות מסתורין סהרוריים המוכרים מסרטי הרדיפה והפרנויה שבהם התמחה הקולנוען הדגול. לפעמים זוהי סצנה בת כמה שניות המטילה מורא פתאומי, ולפעמים אלה סצנות ארוכות ומפורטות, שבהן נותן פולנסקי את רשות הדיבור העיקרית למזג האוויר האפור והמאיים שבתוכו כלואה העלילה. הצלם הפולני פאבל אדלמן ("הפסנתרן", "ריי", "אוליבר טוויסט") מסייע רבות לפולנסקי במשימה זו.
מרבית השחקנים מבצעים עבודה קורקטית, כראוי לסרט השואף לכונן על הבד סוג של עולם המוכר מסרטי היצ'קוק. שני שחקני משנה - טום וילקינסון ואיליי ואלאך - חורגים מקו זה אל הכיוון הקינקי, בעיקר משום שפולנסקי הפקיד בידיהם את גילום המימד הסוריאליסטי בעל הערך המוסף.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם