מה ישראלי בעיניך: ראיון עם ארז ישראלי
ארז ישראלי הוא האמן הכי מדובר של הרגע. בשבוע הבא, אם לא תירשם הפתעה, הוא גם יקטוף את פרס גוטסדינר היוקרתי. אבל לא כולם יחגגו. השימוש האינטנסיבי שלו במוטיבים של שואה ושכול (כמו הטלאי הצהוב שתפר לחזהו), הקימו לישראלי מבקרים רבים, שהאשימו אותו בציניות ובמסחור. אחד מהם, יניב יהודה אייגר, זרק לו כפפה והציע ריאיון. ישראלי הרים אותה (ואז תפר אותה לפיו, או משהו בסגנון)
או חולף על פני הבניין המהפנט הזה שברחוב סלמה, שמהחזית שלו מציץ רק חלון אחד קטן; צוהר בממדים של חרך ירייה. הוא מסתכל עליך/מסתכל עליו, חלון חרך מוקף עיגול כהה גדול שנוצר באמצעות רולר ארוך שנשלח מתוך המבנה, מה שיוצר סביבו מין הילה אפלה.
טבעת שהופכת אותו לחור שחור במרחב העירוני, לשריר רקטאלי עצום ממדים, לשמש שחורה. למעין אישון הצופה בלי למצמץ על כשל חברתי, ארכיטקטוני, מוסרי, ברוטלי, מתמשך; העין שעושה בעבורנו את העבודה המלוכלכת - לראות את האנשים השקופים.
לעין הכול רואה הזאת אחראית סיגלית לנדאו, מסיפורי ההצלחה הסנסציוניים ביותר בתולדות האמנות הישראלית, אשר יצרה/ציירה את העיגול השחור שמסביב לחרך במסגרת עבודת וידאו שלה. יצירה שמתומחרת, מן הסתם, בכמה עשרות אלפי דולרים.
אם הכול יקרה בהתאם לתחזיות, ביום שלישי הקרוב ארז ישראלי יחבור אל לנדאו לאותה קבוצת עילית של האמנות הישראלית באופן רשמי. אם אכן הוא יוכרז אז, זאת אומרת, בתור הזוכה ה-14 בפרס גוטסדינר, חמש שנים אחרי לנדאו, ושום הפתעה לא תירשם בדמות נירה פרג או נעמה צבר שמתמודדות לצדו.
כלומר, זה לא שישראלי הוא לא סיפור הצלחה מטאורי כבר עכשיו. אולי ראיתם אותו באחת מעבודותיו מכוסה בנוצות שאמא שלו מורטת ממנו - יצירה שמתכתבת עם סצנת הפייטה המפורסמת שבה ישו נח מחורר בזרועות מריה; או שצפיתם באחת אחרת שלו, במרכזה פסל בדמות ילד מחופש לאפרוח שנשפך לרצפה - אבל ישראלי הוא לא אפרוח. מדובר באמן נוסק, יליד באר שבע (1974) בעל תואר ראשון מהמדרשה בבית ברל (2003) ושני מבצלאל (2006) שכבר הציג במוזיאונים המרכזיים, קטף חמישה פרסים יוקרתיים שונים וזכה בכמה מלגות הצטיינות.
אלא שהפעם, כאמור, זהו הגוטסדינר שעל הפרק - פרס המחולק מאז 1995 לאמנים בני פחות מ-40, שיותר משהוא מזכה את זוכיו ב-10,000 דולר ובתערוכת יחיד פלוס קטלוג במוזיאון תל אביב, הוא כנראה המקבילה הקרובה ביותר באמנות המקומית להגעה לירח לפני גיל 21.
כמו במקרה לנדאו, גם ההצלחה של ישראלי לא מגיעה ללא ליווי קולי של צקצוקים. ובשני המקרים, הקולות נשמעים דומה. טוענים שישראלי הוא מיינסטרים, שהוא מנייריסט, שהעשייה שלו מעושה, שהא אמנות שלו לא אמינה (או כפי שניסחה זאת מבקרת בעיתון מתחרה, שמדובר ב"שבלול אסתטי ריק").
כך או כך, עם העובדות קשה להתווכח: הכריס מרטין של האמנות הישראלית או לאו, מאז לנדאו עוד לא הפציע פה אמן צעיר שבכל כך מעט זמן הצליח להחדיר כל כך הרבה עבודות לסל הדימויים הקולקטיבי שלנו. זר של פרחי זיכרון שיצק בבטון, שדה הפרחים ששזר מחרוזים, הרגליים הקטומות במגפיים הצבאיים, הפסלים הגדולים שלו בדמות ראשי מחבלים רעולי הפנים - כולם אייקונים מקומיים שישראלי חתום עליהם.
אפשר לומר שעבודותיו פלשו אל פני השטח כמו הסיכות שמככבות בכמה מהן. סיכות שישראלי החדיר לעור הפנים שלו, ליצירת דיוקן עצמי כצבר פצוע עשוי בשר ודם, וששימשו אותו, למשל, בתפירת זר פרחים לחזהו.
אני חייב להודות שאצלי, הסיכות של ישראלי הצטיירו עד היום בעיקר כמו ניסיון מאומץ מאוד ודי עקר להוכיח משהו. כשראיתי אותן, התקשיתי שלא להיזכר
הוא עשה זאת במהלך ריאיון, בתגובה לשאלות שפקפקו באותנטיות שלו כרוקר. על התחושות הללו גם כתבתי בדיוק לפני שנה, במילים שונות, כאשר ישראלי הציג בגלריה גבעון בתל אביב תערוכת יחיד בשם "ליל שישי". התערוכה עסקה בשו א אה ובמסחור שלה, וכללה וידאו שבו הדא גים כיצד לזייף טלאי צהוב (אותו, כמובן, דאג לתפור לחזהו).
עוד נראו שם כיסוי רופס של ספר תורה שנוצק בבא טון והונח על הרצפה, שולא חן נטוש עם צלחות מרק צהבהב שרכבת צעצוע נאצית נסעה על שוליו, ואוסף של פריטים שונים שישראלי דג ברשת כגון חולצות טי עם הדפס טלאי, מזכרות כביא כול מהגטו וכולי. כותרת הביקורת שפרסמתי-לא ממפגני הפרגון הגדולים שלי-הייתה "שואה שואו: אמנות כצאן לרווח", ואת המתח שנוצר בינינו בעקבותיה ניתן להרגיש מהשנייה הראשונה בסטודיו המאובק.
"אף פעם בחיים שלי לא הייתי כל כך לחוץ", הוא אומר, ואני, בהיעדר תגובה אינטליגנטית יותר לשלוף, בוחר להיתמם.
למה?
"אל"ף, הביקורת לא הייתה מחמיאה במיוחד. ככה שזה כמו לדבר עם האויב, למרות שזה דבר קיצוני להגיד. זאת לכאורה הביקורת הכי לא טובה שקיבלתי, אבל בסך הכול אני גם חושב שאין ביקורת שלילית. עצם זה שמגיא בים זה כבר חיובי. ואני רגיל. העבודות שלי תמיד מעוררות מחלוקת. חוץ מזה, זאת תקופה מאוד רגישה. זאת הייתה מהשנים הקשות שלי מבחינת העשייה.
התערוכה בגבעון הייתה בעצם תערוכת היחיד הראשונה שלי. הייתה בהרצליה תערוכה שהצגתי מיד אחרי הלימודים, אבל לא בניתי שם מערך שלם כמו בגבא עון. ואז, איך שסיימתי, הגיעה לתערוכה הווא עדה שהחליטה שאני בגמר. ותוך פחות משנה נדרשתי להרים עוד תערוכת יחיד, הפעם מוא זיאלית. עכשיו תוסיף את הלחץ של התחרות, הפוליטיקה, הבחישה-פשוט נוראי. כתבת שאני נמצא במצב מאוד נוח בעולם האמנות-אני לא מרגיש ככה. הרגשתי שהפרס הוא הזדמנות לעשות מהלך, והלחיץ אותי שמה שאני אעשה לא יהיה מספיק.
אז אחרי תקופה של התמודדות טכנית, מנטלית, פוליטית והכול, מלחיץ להיפגש עם מישהו כשהתחרות עדיין פתוחה וכולם מתעסקים בה. ואני אומר לך שהדבר האחרון שאתה רוצה במצב כזה זאת כתבה בעייתית. מצד שני, זה מאתגר, זה לא מקצועי לסרב לריאיון ואני גם לא חושב שיש לי בעיה לעמוד מול הטענות ולבדוק אותן".
אז בוא נבדוק. כי לי, באופן אישי, ההתמודדות עם העשייה שלך נעשתה מורכבת יותר בזמן שעבר. אני חושב שהשאלה הכי גדולה, וקרה שהגענו אליה מוקדם, היא איפה הציניות? מי פה הציניקן האמיתי? אתה, שמזייף טלאי, או אני, שנותר אדיש כשאתה תופר אותו לחזה?
"לא כל המהלך שלי הוא ציני. הרבה פעמים יש את הצד הזה, אבל אני לא חושב שאני פועל משם. לדעתי אתה מייצג גישה שמאוד פוחדת להתקרב, שהיא תוצר של הסצנה המקומית. עוד בשנה ב' במדרשה עמדתי מול זה. כשאמרתי שאני מטפל בנושא הזה של חיילים, באו ואמרו לי 'לא, לא נוגעים בחיילים. לא נוגעים בדימויים האלה, זה יכול להפוך לפלקט'. עכשיו , ברור שזה יכול להפוך לפלקט, אני מודע לזה. ואני חושב שדווקא בגלל שאמרו לי שאסור, שצריך לעשות אמנות בינלאומית-החלטתי לעשות ההפך. כלומר, להתמודד עם הדברים לטוב ולרע ולקחת סיכון.
ואני לוקח את זה ברצינות. אני לא אומר 'וואלה, זה נחמד, זה יעבוד טוב או יימכר'. זה נשמע הרואי, אבל אנחנו בישראל, לא בברלין, ואני מנסה להתמודד עם מה שיש פה. אותי אישית מעניינים המקומות האלו של המוות והזיכרון וההנצחה. ואני מנסה לבדוק למה".
איך בכל זאת אתה מסביר את זה שעל אף שהלכת כביכול נגד הזרם, במקום לרצות את המרצים שלך, זכית להכרה ולהוקרה ולא להוקעה או להתעלמות?
"קח למשל את הזר. הייתה הרבה ביקורת עליו. ואני חזרתי אליו שוב ושוב עד שמיציתי אותו, כשתפרתי את הפרחים לגוף. אני לא יודע אם אי פעם תפרת משהו לחזה - זה די כואב, אני יכול להגיד לך. ככה שאני פשוט חוזר על אותו דימוי עד שאני מרגיש אותו עד הסוף. לא כמחזור - כלמידה של נקודות מבט שונות. וכנראה בסופו של דבר יש הערכה על ההתעמקות וההתעקשות שלי למרות הביקורת".
כשהיה בן שש הוריו של ישראלי התגרשו. בכיתות ה'או', אי אז באמצע ה-80, בזמן שאחיו הבכור התגורר עם אביהם בדרום, ישראלי ואמו התגוררו בקסטל. הוא זוכר כיצד נהג לתור שם, באובססיביות, את התעלות והמערות, במשך שעות, בחיפוש עצמות של לוחמים.
או איך שהיה חוזר מטקסי יום הזיכרון ומטיולים במוזיאוני ההנצחה כשהוא ספוג השראה, ולאחריהם הפך את החדר שלו לאתרי מורשת קטנים. אפשר לומר שגם אחרי כל המסלול שעשה - הכולל, בין השאר, לימוד והוראה במושבת האמנים במצפה רמון ושירות בהנדסה קרבית - ישראלי נותר אותו ילד ששר שירי מולדת עם אמא שמלווה בפסנתר. כל חלל תצוגה שלו עדיין מהווה סוג של גלאעד, גרסה עדכנית לחדר הישן; כל יצירה חדשה היא המשך הסריקות אחרי חיילים מתים; החומרים שמהם עשויים מיתוסים וטראומות.
דוגמה נוספת לכך ניתנה לפני כמה חודשים, בתערוכת מחווה קבוצתית שעלתה בגלריה שלוש התל אביבית במלאות שנה למותו של גדעון גכטמן, מי שהיה לישראלי הרבה יותר ממורה במדרשה. "נחשפתי לסרטי הנצחה", מספר ישראלי, "ושמתי לב שלרבים מהחיילים קראו ארז. ואף פעם לא מציינים שמות משפחה. זה תמיד'ארז עשה ככה', ' הייתי הולך אחרי ארז'. . . וזה היה מאוד מפתה לקחת את הסרטים ולגנוב את התהילה מאותם חיילים שמתו שם באמצעות עריכה. התחלתי לעבוד על הדבר הזה, וגדעון מאוד אהב את הרעיון, אבל זה היה קשה מדי. יש בעיה אתית עם לקחת סרטים בלי לבקש רשות, אז פשוט שחזרתי. צילמתי את האחיין שלי מצביע על תמונות שלי כחייל מת ואומר דברים, ואיכשהו זה התפוגג, לא יודע למה.
החומרים כבר היו על המחשב, אבל הרגשתי שלא הגיע הזמן. ובתערוכה לזכרו של גכטמן החלטתי לחזור אליהם וליצור את הסרט, להא גיש לו את התרגיל שמעולם לא הוגש. הסרט למעשה משתמש במבנה ובעיקרון של הסרטים שראיתי, רק עם קריינים במקום המשא פחות עצמן, ומשתמש בכל הקלישאות".
גכטמן גם כן עסק במהלך קריירה שלמה במוות, רק שאצלו זה גם נבע מהביוגרפיה שלו, כאדם חולה שהמוות ריחף מעליו וכאב ששכל בן. ייתכן שהסיבה שבגללה להרבה אנשים קשה איתך היא שלא ברור איפה בדיוק הקשר שלך לנושא. זה בכלל קשור אליך מבחינה ביוגרפית?
"לא. תמיד שואלים אותי 'מה הסיפור, אתה ממשפחה שכולה?', תמיד משייכים אותך לדור שני-שלישי-רביעי. אני חושב שאני מייצג משהו שכבר מנותק מזה. דור שכבר לא מרגיש מחויב לסיפור מהבית. אני חושב שלו היה כזה, לא הייתי יכול לטפל בנושאים האלה. כולנו הרי בתוך הסיפור הזה. אין אחד שלא מכיר מישהו שמת או נפגע בצבא ושאין לו קשר לשואה, אבל זה לא בא אצלי מהמקום הזה. נגיד עכשיו, בתערוכה במוזיאון תל אביב, לא התחברתי לאיזה צד יהודי שבי. זה רומן שהתחיל ממקום פורמליסטי, של צורה ונפח ויחסים צורניים.
או הפרחים, הזר הצה"לי - עוד לפני שהוא ריתק אותי כדימוי, ריתק אותי האתגר הפיסולי של לצקת פרחים בבטון. רק אחר כך אתה חוקר מאיפה זה בא ומנסה להבין. אצלי העיסוק בשוא אה התחיל בתגובה להרבה תערוכות שואה סביבי. והשאלה היא לא מה מותר או אסור לעשות אמנות, אלא מה עושים. לי יש בעיה עם אמנות שנורא מתאמצת להיות מתוחכמת ואינטליגנטית. זה פחות מעניין אותי".
מאז 2006 פועל הגוטסדינר במכונת דומה לזו של פרס טרנר הבריטי. שלושת המועמדים הסופיים מציגים תערוכות זה לצד זה, וכחודש מהפתיחה מכריזים השופטים - מתוחזקים בשופט חיצוני מתחלף - על האמן המנצח.
לתערוכה שאיתה מתמודד ישראלי קוראים "אשפרה" והיא מתקיימת בשני חללים. בראשון ישנו פסל דמוי פייטה נוסף מתוצרתו, ובו מופיעות ארנבת מפוחלצת שמערסלת בגפיה בובה מיניאטורית בדמות האמן הגרמני המנוח ג'וזף בויס. בחלל השני מוצבות עשרות יציקות של ספרי תורה שמעליהם מרחפים דגמי בתים.
"עשיתי המון ניסיונות, כמו שאתה יכול לראות", אומר ישראלי. "היה שלב שהספרים מאוד הזכירו מצבות שרופות, פוגרום. ופתאום עניין אותי לחזור לטקסים של בויס שעסקו בניסיון להתמודד דרך חומרים עם קטסטרופה. בעבודה שלי נוצר היפוך של מיצג מאוד מפורסם שלו, שבו הוא מסביר יצירות לארנבת מתה. המרפא הגדול שמת בחיקה של הארנבת בעצם מצביע על אי יכולת לתקן. מצד שני, זאת גם עבודה עם הרבה הומור וציניות, שאומרת שמי שנשארה ללמד אותנו על אמנות ולהציל אותנו היא הארנבת".
במערך הייתה אמורה להשתלב עבודה שישראלי נמנע לבסוף מלהציג. "קורה שאני עובד על משהו ופתאום מרגיש שאני מתרחק ממנו", הוא אומר. "אני לא יודע להסביר את זה".
ספר עליה, על היצירה שלא נכנסה.
"כשספרי התורה נכנסו ליצירה שלי, החלטתי שאני רוצה לראות איך זה נראה, ספר שעולה באש. אף פעם לא ראינו את זה במו עינינו וזה תמיד עניין אותי. יצרתי וידאו שבו אני בעצם מחזיק ספר תורה כמו בבר מצווה, קרוב לגוף, בזמן שהוא בוער. סוג של התאבדות.
התייעצתי עם חברים והם ביקשו שאחכה שיבואו לסטודיו עם מטף, ואני, כמו תמיד, לא יכולתי לחכות ועשיתי את זה. השתמשתי באחד המעילים של ספרי התורה שהיו לי, במחשבה שאם כבר נוצר לי אתר זיכרון, אז שתהיה גם אבוקה כמו אש התמיד ביד ושם. יצא וידאו מאוד חזק בעיניי.
גם המצלמה לקתה בהלם. פשוט שמתי אותה ממול והיא חטפה שוק מהאור. כששלחתי את הדימויים לחבר שלי, נדב, חוזר בשאלה שכתב לי את הטקסט לקטלוג הגוטסדינר, הדבר הראשון שהוא אמר זה 'מה עשית?! אלוהים אדירים! מה עשית?!'. גם כי הצטלמתי בלי חולצה בגלל שפחדתי לעלות באש.
אח שלי, לעומת זאת, שהוא בכלל מנהל בנק, ושתמיד יש לו מה להגיד, דווקא אמר שנראה כאילו הוצאתי את הספר מהלהבות, שחילצתי אותו באמצע הלילה בלי שהספקתי לשים חולצה. הראיתי גם לאלן גינתון (אוצרת תערוכות הגוטסדינר - יי"א) שגם לא חוותה את זה כפרובוקציה. אני לא חושש מהדברים האלה, אבל הרגשתי שבתערוכה הספציפית הזאת, במוזיאון תל אביב, היו יכולים לקחת את הדיון למקום מאוד לא ענייני. אני מניח שמתישהו אני אציג את זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם