מציצים: על "זו אותה האהבה"
התגעגענו לאריק איינשטיין. שמחנו שאמש הוא סוף סוף יצא מהמחבוא ב"זו אותה האהבה", שיחה מצולמת עם מוני מושונוב וצבי שיסל לצורך קידום ההוצאה המחודשת של הסרט "כבלים". ציפינו שייחשפו, שייגעו, שיירגשו ובמקום, קיבלנו שיחת סלון עם פיצוחים, זכרונות ובדיחות מילואים. בשביל זה הוצאתם אותו מהבית?
''זו אותה האהבה'', שישי, 22:00, ערוץ 2
אתמול בערב התרגשתי כפליים כי ציפיתי להפוך את תחושותיי הריקות לכדי אמת צרופה. וכי מה יותר נוסטלגי וקדוש מהשלישייה שעשתה בתחילת שנות התשעים את "כבלים" – הסרט ההומוריסטי שיצא בעקבות הרעש האחרון בחיינו דאז – היכולת לזפזפ בין ערוצים מחו"ל, ספורט, פורנו גרמני, סרטי המערב הפרוע וחדשות מהעולם.
הקומיקאי גורי אלפי נפגש לשיחת סלון עם אריק אינשטיין, מוני מושונוב וצבי שיסל, לקראת הפצה מחודשת של הסרט על גבי די.וי.די, במטרה לדבר על סצנות מפעם, על יצירה, על המוסיקה ועל חברות שהייתה ועודנה.
בהחלט ניתן לומר שמדובר באירוע מרגש (בעודי, כאמור, חובבת מושבעת של נוסטלגיה) אבל הסיבה האמיתית שלשמה כינסו את גדולי הפנתיאון רחוקה כמו שאורי זהר נמצא הרחק בירושלים.
אין ספק ש"כבלים" חי ובועט על צורותיו המודרניות כאייפון, אייפד וממיר בעל יכולת הקלטה, ויכול היה לשמש בסיס להשוואה – הכל השתנה ולמעשה כלום. אולם נראה כי לא לצורך הזה הושיבו את השלושה מסביב לבקבוקי יין, קפה ופיצוחים.
אריק אינשטיין, הזמר הדגול שכמוהו עוד אין, כבר הרבה שנים לא התראיין ולא הופיע על במות. ספקולציות ושמועות רק הופכות את סימני השאלה לגדולים יותר: כיצד הפך האליל המזוקן,
המרדן, הכובש, זה שהכל עובר מעליו – לאיש נחבא שאוהב לשבת בכורסתו ולשתות תה בלימון?
ממה הוא מפחד וכיצד זנח את המעריצים? – תשובות לשאלות האלו ולעוד רבות אחרות, ציפיתי.
פחות עניינו סיפורים נקודתיים על זיכרונות משותפים פרטיים של השלושה כמו סיפורי טיסה, כדורגל וטיולים לצפון. היה נחמד לראות קטעי וידאו, כפי שעוד לא נראו על המסך, שצילם סישל שאוהב כל כך לתעד, אבל את זה אפשר היה לשמור למסיבות פרטיות של החבר'ה ההם.
גורי אלפי התאמץ – אך לא הצליח. הוא זע בכיסאו, שאל שאלות, ניסה לסחוט
אלפי: "זה רק עם הגיל כל עניין הפחדים והחרדות?"
אינשטיין: "כן, ואני לא היחידי, יש שחקן כדורגל, ברגקאמפ..."
אלפי: "שום תחרותיות לא הפריעה לך בחיים? למשל כשהשיר 'פראג' הפסיד בתחרות הזמר"?
אינשטיין: "האמת, אהבתי את השיר..."
שיסל עובר לספר על אירוע שעשו בחוף מציצים לציון שנה לכיבוש פראג.
"היו בו עשרות אלפי אנשים, אריק שר את פראג, אירוע מרגש".
אלפי: "אחרי הפסטיבל אמרת שלא תעשה יותר פסטיבלים".
אינשטיין: "בטח שלא".
אלפי: "אתה מעדיף את חוסר התחרות?"
אינשטיין: "כן, אבל זה אלמנטרי, זה לא עולה במחשבה".
אלפי הוסיף ושאל על הראייה שהידרדרה, על פסטיבל ה-70, על הסמל בדמות אינשטיין, על נוסטלגיה ואהבת הקהל. "אנשים אוהבים לשמוע אותך אריק, מותר לך להגיד את זה", אמר אלפי, כמעט נזעק. אבל אינשטיין בשלו – חבוי, מבויש, ענו – "אל תיכנס לזה עכשיו", "זה מביך נורא", "יש אפשרות לעבור לשאלה אחרת?"
אינשטיין יושב בכורסתו, לא חושב על הסמל שבו. אבל חבריו שעל הספה לידו דוחקים בו, מביטים בו בערגה, נותנים לו את זכות הדיבור הראשית, צוחקים מדבריו – אנשי כבוד לאדם שגידל אותם.
הפגישה המחודשת העלתה בי נועם ועניין מה, וגם רגשות עמומים של עצב על הזמן שהותיר את הזמר האהוב בדמותו של קשיש מעט עייף, אולם נראה כי לא לשם כך כינסו אותם לפריים-טיים של ערוץ 2 בשישי בערב. שיחות סלון יש בכל בית. ציפו שייחשפו, שייגעו בנו עמוק, שיירגשו – אך כמעט מאום.
נכון שהקהל חיכה, יותר מהכל, לראות את אינשטיין – הוא בסדר? איך הוא מרגיש? התגעגענו – ואת זה בהחלט קיבלנו. ראינו אותו. אומנם הוא נראה קצת עצוב, ואולי קצת נרגן לעיתים, וכובע המצחייה שחבש שיווה לו מראה של ספק ילד, ספק ביישן, אבל הנה הוא. וזה היה חשוב, אבל השאר הלך לאיבוד. את "כבלים" ראינו, על "מציצים" חרשנו, מזל שאת השירים אפשר לשמוע שוב ושוב.
הזמן, הם מסכימים ביניהם, היה פעם יותר איטי. היום הכל יותר מהיר. ונראה שהם צודקים, ומשום כך יש לו, לזמן, תפקיד מרכזי בזיכרון. היום גם שוכחים מהר יותר, כי יש הרבה יותר – ומכל וכל. אני מקווה שבמרוצת הזמן תיצרב בתודעת הציבור דמותם של שלושה גיבורי תרבות, של אינשטיין כזמר ויוצר אדיר, ולא דמותו החתומה כמעט, הנעולה על בריח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם