ראשי » רייטינג » אמנות ובמה » אמנות

הרשות הפלסטלינית: הכירו את רוני אורן

הוא יצר מאות סרטוני אנימציה, ניהל מחלקה בבצלאל, היה המאייר של תוכנית הילדים "ריצ'רץ'" והמציא את התוכי של בזק. אבל רק עכשיו, בגיל 57, עם שלושה ספרי ילדים חדשים, רוני אורן קוטף את פירות היצירה. ואפילו עושה מזה קצת כסף. ראיון עם האיש שבטוח שבפיל שמנמן אחד מפלסטלינה יש הרבה יותר נשמה מאשר בכל תעשיית הפרסום

בדרך מתחנת הרכבת של בנימינה אל ביתו של רוני אורן, נותרו מעט ראיות למקום המיוחד שתופסת המושבה בדמיון הישראלי, כסמל לארץ ישראל של פעם. כתף הכרמל עדיין שולטת בנוף מצפון, אבל ברחוב המייסדים הישן, בין הדקלים שמיתמרים משני צדדיו, ישנו בית קפה צרפתי עם קרואסונים תוצרת בית. בשעת צהריים של ראשית האביב הזמן זורם די לאט והשמש לא ממהר, אבל בערב יפלטו רכבות עמוסות ציבור של עובדי היי-טק, שבנו וילות על שדות התות וכרמי הגפנים של פעם.

במקום הזה, בנימינה שהנציח אהוד מנור, מתגורר רוני אורן עם משפחתו - אישה וארבע בנות בגילאים חמש עד 25 - ומכאן הוא משגר את דמויות הפלסטלינה שלו אל רחבי העולם כולו. אורן (57), לשעבר ראש המחלקה לאנימציה בבצלאל, יצר סדרות בפלסטלינה לילדים שנמכרו לרשתות טלוויזיה בינלאומיות, אייר יותר מ-25 ספרי ילדים והזין בדמויותיו גם את תעשיית הפרסום (הידועה ביותר היא התוכי הערס של בזק, בדיבובו של שלום אסייג). לפני חודש יצאו שלושה ספרים חדשים שלו בהוצאת דניאלה די-נור - "חיות הבית והגינה", "שלושה דינוזאורים" ו"חיות הבר" - שמכרו יחד כבר קרוב ל-200 אלף עותקים (!).

"גבר עבדקן עם ג'יפ גדול", תיאר את עצמו בטלפון. עכשיו, בבנימינה, אורן שמח לעשות סיור בחצר שסביב הבית. "כאן עצי הפירות ופה גינת התבלינים ושם ערוגת הפרחים", הוא מסביר, נצמד בגאווה לשרידי הכפריות שהצליח לשמר. שני מכלי ענק מלאים במי גשמים ניצבים קרוב לסטודיו שהקים סמוך לבית. "אני מנצל את המים בשביל להשקות את הסחלבים שלי. הם מאוד אוהבים מי גשם.
"קשה לי לחיות בלי פיסת אדמה שצומחים בה עצי פרי, פרחים. אני מחובר לאדמה. גם פלסטלינה היא חומר. כבר 25 שנים אני לא גר בעיר כלשהי, וכבר 18 שנים בבנימינה. עיר זה לא בשבילי. לא יכול לחיות בעיר. חייב את הכפר. את הפירות, הירקות, הפרחים, העשבים לתה. מוכרח להיות בתוך טבע".

את החיבור השורשי לטבע מאזנות הגיחות לעיר (בארץ ובעולם) שהולכות ומתרבות לאחרונה. בסינמטק בחולון ערכו לו לא מזמן מחווה כפולה. לפני סרטי הקולנוע הוקרנו סרטי אנימציה קצרים שיצר אורן במשך יותר מ-30 שנות קריירה, ובמוזיאון הקומיקס והקריקטורה הוצגו סטים של תפאורות ודמויות מסרטיו. אורן עצמו העביר סדנה במוזיאון הקומיקס שבמקום, בה סיפר על עבודתו עם פלסטלינה ולימד כיצד ליצור דמויות. כך נחנך, למעשה, ה"אנימטק", מסגרת ראשונה מסוגה בישראל שתעניק חשיפה קבועה לאמנות האנימציה על המסך הגדול של הסינמטק.

"בעולם יש עכשיו ביקוש עצום לאנימציה", מסביר אורן, "התחום נמצא בהתעוררות בלתי נתפסת". אורי שנער, מנכ"ל קשת לשעבר וכיום מנכ"ל חברת Aniboom, פלטפורמה אינטרנטית ליצירת אנימציה, נותן מספרים: "עד לפני שלוש שנים, הסכום הכולל שהושקע באנימציה בעולם היה מאה מיליארד דולר. היום אנחנו כבר מדברים על מספר בלתי נתפס של 180 מיליארד דולר!".

"ההשקעות עולות בטור הנדסי", אומר אורן, "אנימציה היא אמנות שחוצה גבולות, גילים, מינים, מדברת לכל אחד, מיועדת לכל אחד. היא רב שכבתית, בניגוד לאמנויות אחרות, שהן ספציפיות ופונות לחתך מסוים. לפני עשר שנים מוניתי לתפקיד מנהל המחלקה לאנימציה בבצלאל. נשיא בצלאל ביקש ממני אז להכפיל את מספר הסטודנטים, והייתה המון התנגדות. שאלו אותי: 'אתה תכשיר אנשים, ומה בדיוק הם יעשו אחר כך?'. עכשיו כולם אוכלים את הכובע".

ומי שמובילים היום את החגיגה הזו הם בכלל האולפנים במזרח. חלק גדול מהאנימציה מגיע משם.
"ברור, כי יש הרבה כוח עבודה זול, והמון אנשים שניתן להעסיק במעט כסף. יש אולפנים חדשים ענקיים בסין וגם בהודו. עכשיו המוני הודים מתמחים באנימציה. בדרום הודו, בעיר טריואנדראם, יש סטודיו עם 600 אנימטורים. הביקוש גדל ולכן יש היצע".

זו מגמה חדשה יחסית. בעבר האנמיציה הגיעה בעיקר במזרח אירופה.
"כן, אבל כשנפל מסך הברזל, תעשיית האנימציה של מזרח אירופה התרסקה מיד. כל עוד הקומוניזם שלט, אמנות האנימציה סובסדה ברוחב לב על ידי הממשלות הקומוניסטיות. אבל בן לילה זה נכחד. ברגע שנפלה החומה, הכל אבד. זה מכאיב. הייתה שם תעשייה עם מסורת מדהימה, שנשענה על תאטרון בובות ומעשיות עממיות. עכשיו מנסים לשקם אותה, אבל זה כבר לא יחזור. כל כך הרבה כסף עולה להפיק סרט או סדרת אנימציה שזהו, אי אפשר יהיה לשחזר את מה שהיה".

דווקא על רקע פריחת האנימציה בטלוויזיה ובקולנוע ותקציבי הענק שמופנים לתחום, החליט אורן להעביר את הפוקוס היצירתי שלו לתחום ספרות הילדים. לא מזמן חזר מביקור ביריד ספרי הילדים בבולוניה. "האטרקציה הגדולה ביותר הייתה ביתן הפלסטלינה", הוא מחייך בגאווה, "הדינוזאורים, הפרות ושאר דמויות הפלסטלינה משכו המון תשומת לב. הפלסטלינה פשוט זינקה החוצה". בהתאם הסתערו על אורן מו"לים מכל העולם שביקשו לשתף פעולה. "מטורקיה, מרוקו, יוון, איטליה - מאיפה לא קיבלנו חוזים והצעות?".

אז בעצם הפסקת לעשות סרטים.
"נכון".

למה?
"כי זה יקר ומסובך, ומאז שאני עובד עם דניאלה די-נור בתחום הספרים, אני מרוויח טוב. זו הפעם הראשונה שאני רואה את הכסף. אחרי הרבה שנים והמון ספרים, סוף סוף יש ביטוי לעבודה שלי בחשבון הבנק".

נוסע מתמיד, רוני אורן. מדלג בחודשים האחרונים בין כיתות אמן בבלגרד לאקדמיה לאמנויות יפות בבולוניה; מתארח באקדמיה לעיצוב במילאנו וקופץ להרצאה במחלקה לאנימציה בבית הספר הלאומי לקולנוע בטורינו. "רוב העבודה שלי עכשיו היא בעולם", הוא אומר. "אנימציה, ועוד בפלסטלינה, היא משהו בינלאומי. בשנה שעברה עשיתי 26 סדנאות בגרמניה. אני עסוק ללא הרף, אבל נהנה מכל רגע".

 
קצת מוזר לחשוב שהקריירה הבינלאומית הענפה הזו החלה במקרה, ועוד בגלל מחלה. "בזמן השירות הצבאי, ב-1972, חטפתי צהבת קשה", מספר אורן. "שכבתי בבית חולים והמפלט מהמציאות המרה במחלקה, עם כל הגניחות והצעקות של הפצועים והחולים, היה הציור. ציירתי המון באותם ימים. אהוד אורן, אחי הגדול, למד אז בבצלאל, והוא שהביא את הציורים שלי למורה שלו לאנימציה. המורה, יצחק יורש, התלהב ואמר לאהוד, 'כשאחיך יבריא, אני מזמין אותו לבוא לעבוד פה'.

"קיבלתי חופשת החלמה ארוכה מהצבא, עליתי לירושלים וגרתי אצל אחי. ביליתי יום ולילה ביחידה לאנימציה, עם הציוד של בצלאל, ולימדתי את עצמי שם איך לאייר. באופן כלשהו המצאתי את הגלגל של האנימציה. כשחזרתי לצבא לסיים את השירות פרצה מלחמת יום כיפור, ונשלחתי לתעלה מול הארמיה השלישית, בגדוד של יוצאי סיירות. אז כבר לא היה זמן לציור ולאמנות".

עם תום המלחמה השתחרר אורן ונסע לעבוד במאפייה בהולנד בתור "פועל זוטר שצובע את החלמונים על העוגות ומשבץ את התפוזים המסוכרים. המלחמה הייתה זוועתית. טראומה. ואני רציתי להתרחק מהארץ. אחרי שנרגעתי, חזרתי לישראל והתקבלתי לבצלאל. למדתי שלושה שבועות במחלקה לגרפיקה ועוד שלושה שבועות במחלקה לצילום, ועזבתי".

למה כל כך מהר?
"הספיק לי".

את מרבית הזמן שהתפנה העביר אורן בסינמטק הירושלמי בבית אגרון. "למעשה, התפקיד ההיסטורי הגדול שלי היה הסדרן הראשון בסינמטק. ראיתי אז עשרות סרטים בשבוע. הכל. חייתי את הקולנוע במיטבו. זה היה בית הספר הכי טוב שיש". חברה טובה שעבדה בטלוויזיה פנתה אליו יום אחד עם הצעה מאתגרת. "היא אמרה לי, 'רוני, צריכים למחר 20 איורים לתוכנית כלבוטק'. אנחנו מדברים על 1975. הייתי צעיר ולא היה לי מה להפסיד.

"עבדתי כל הלילה. למחרת זה צולם ושודר. שבועיים אחר כך הגיע דודו גבע לסינמטק ושינה את חיי. הוא אמר לי שמחפשים מאייר לתוכנית חדשה בשם 'ריצ'רץ', ושאל אם אני יודע לעשות אנימציה. אמרתי לו שכן. הוא הפגיש אותי עם צלילה רוז, המפיקה המיתולוגית שהייתה ראש מחלקת הילדים והנוער. היא ביקשה ממני: 'תעשה לי מזה וזה...', אחר כך בדקה את העבודה שלי והודיעה: 'התקבלת'".

"ריצ'רץ'" הפכה כמעט מיד למיתולוגיה. תוכנית הטלוויזיה בשחור-לבן, ששודרה בין 1976 ל-1980, כבשה את לבם של ילדים והורים כאחד, הרבה בזכות העובדה שהייתה התוכנית הישראלית הראשונה שכוכביה הם בגיל של צופיה. "חידונים, ציורים, מכתבים ושירים, שכתבנו לבד ונגיש פה מיד", הבטיחה חבורת הילדים הירושלמים בשיר הפתיחה הבלתי נשכח. לצד המערכונים והשירים, הגישו רמי הג'ינג'י ושות' פינות במגוון נושאים, כשברקע מציצים איוריו של אורן.

"ב'ריצ'רץ'' הייתה עבודה מאומצת ומדהימה", הוא מספר. "כל שבועיים נאלצתי להפיק אנימציה. והרי לא ידעתי כלום, למדתי בתנועה. תוך כדי פרפור במים הקרים והעמוקים. כמו שעון, כל שבועיים נתנו לי שיר, וביקשו אנימציה. אחרי שנה היו לי המון אנימציות בטכניקות שונות. ככה למדתי".

ההצלחה של "ריצ'רץ'" הקנתה לו את כרטיס הכניסה ל"טלפלא", תוכנית סיפורים ושירים בכיכובה של בובה בצורת תולעת, אשר כללה גם סרטוני אנימציה קצרים של אורן דוגמת "יוסי בארץ ציורי הגיר". בנוסף הוא עבד גם ב"עלם ועלמה" (שהגיש דן כנר) וב"כמעט חצות", תוכניתו של יצחק רועה, שבה אייר אורן אנימציות פוליטיות. "הטלוויזיה הישראלית שימשה אז מקור בלתי פוסק להשראה וליצירה. אפשרו לך לעשות המון דברים, בתחומים שונים, והיה לזה גם אימפקט, כי לכל תוכנית היו מאה אחוז רייטינג".

את הסטודיו העצמאי שלו הקים אורן בירושלים. שם יצר פרסומות (בנק הפועלים), תשדירי שירות וגם 86 סרטים קצרים ל"רחוב סומסום", עם גיל אלקבץ ונועם נדב.

כמה זמן לוקח ליצור סרט כזה?
"בין שנייה לשלוש שניות ביום, זה מה שאפשר לצלם מיום עבודה בפלסטלינה. בסדרות אנימציה בטלוויזיה זה פחות מהוקצע ולכן הם מצליחים לצלם 15 שניות ביום. וזה אחרי שהכל גמור. עיצוב הטקסט, התסריט, הפסקול".

ממש עבודת פרך.
"מה חשבת? אתה יודע שעל 'מרד התרנגולים' של ניק פארק עבדו עשרות אנשים במשך שנתיים, במקביל, יום-יום. זה לא ייאמן. אם לא הייתי אוהב את זה מאוד, הייתי משתגע. הייתי יורה בעצמי. זו פשוט עבודת פרך שקשה לתאר. עבודת חמורים".

מיהם היום השמות הגדולים בעולם בתחום הזה?
"יש כמה. ניק פארק שעשה את 'וואלאס וגרומיט', ויל וינטון האמריקאי ויש כמובן את היוצר שעובד עם טים ברטון ועשה את 'הסיוט שלפני חג המולד', שהיה פריצת דרך בתחום. וגם פרנצ'סקו מיסרי האיטלקי שעשה את 'האדום והכחול', וסדרות מדהימות מינימליסטיות בפלסטלינה".

את המשך הכתבה ניתן לקרוא ב"סופשבוע" החדש

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...