להתראות, יח"צנים
התלות של מבקרי הספרים בהוצאות היא זו שמאפשרת ל"כנרת זמורה-ביתן" לסתום פיות. אז תעשו טובה, אל תשלחו לי יותר ספרים
אבל לא בזה העניין. הרשו לי להיעלב באופן אישי בשמו של גלסנר, יורם מלצר, אמנון נבות, אורציון ברתנא, מנחם בן, גיורא לשם וכל מבקרי הספרות לדורותיהם של עיתון מעריב. איזה מין ז' דנוביזם מכוער הוא זה, לא לשלוח ספרים בשל סגנון המבקר? זו צנזורה כוחנית ותו לא. ומה על כל אותם ספרים של כנרת זמורה ביתן שאריק גלסנר שיבח, ארבעה מהם הופיעו אפילו ברשימת הספרים הטובים של העשור בעיניו שפרסם לא מזמן: "שואה שלנו" של אמיר גוטפרוינד, "אותה האהבה כמעט" של מירי רוזובסקי, "והזעם לא נדם" של אהרן אפלפלד הוותיק ו"אש בבית" של איריס לעאל, אשר בכותבו עליו יצא מגדרו.
לפי הפרמטר הזה, מבקר כמו מנחם בן למשל, לא היה צריך לקבל בדל דף מודפס מן ההוצאות מזה עשור ויותר, כי גלסנר לעומתו הוא נופת צופים. אבל בן הוא סלב מעבר לגבולות המילייה בגלל "האח הגדול" ומסיבות נוספות, והרי איתו לא כדאי להתעסק פן יבולע.
אתה מבקר ספרות? לך אנחנו לא מוכרים
הצרה היא שלאסקלציה התרבותית הזאת אין גבול. זה כדור שלג של סתימת פיות שלא נעצר כאן, בשלב הזה. אני כבר רואה במו עיניי מה יהיה השלב הבא: אנו המבקרים ניכנס לרשת "סטימצקי" או ל"צומת ספרים" ויסרבו למכור לנו את הספרים בשם הדיקטטורה הקפיטליסטית של העדינות והנחמדות? "רגע, אתה מבקר ספרות, לא? מצטערים,
לך אנחנו לא מוכרים". נו טוב, אז נשלח את אמא, אבא, אח, זוגתנו שתחייה כדי לקנות בעבורנו. "רגע רגע, את אשת מבקר הספרות ההוא? כן? מצטערים, לך אנחנו לא מוכרים".
לכן באתי לידי מסקנה שמהיום ואילך אקנה במיטב כספי הדל את הספרים שאותם אני מבקר ועליהם בחרתי לכתוב. אני, כמבקר במוסף "תרבות" ובאתר nrg מעריב, מבקש לא לשלוח לי יותר ספרים.
שלום ליח"צנים, שלום שרה ברהום (כנרת זמורה-ביתן), שלום מיכל פייקין-ברנס (ידיעות ספרים) שלום עינת ניב (כתר), שלום עירית אלקבץ (עם עובד), סיגל זלאיט (הקיבוץ המאוחד), הדס שפירא (כרמל), שלום גם לציפי לוין (יח"צנית עצמאית ונודעת) היה נחמד לעבוד אתכם, אינסוף התכתבויות באימייל, סחיבת ספרים במסדרונות, פתיחת מעטפות, אני נוסע הלאה מהיום, רשת "צומת ספרים" כבר מחכה לי, מקווה שגם ב"סטימצקי" לא אהיה לבד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם