אחאים ואחאות: על הסרט "ילדי בנק הזרע"
אין ספק שבגרסתו הפשוטה והמיידית, הסרט "ילדי בנק הזרע" ששודר אמש עוסק בנושא מרתק של ילדים שנולדו מתרומת זרע ומחפשים את אביהם הביולוגי. בעוד שההתמקדות היא על הפער שנוצר בחיי הילדים, נדמה שאין מספיק התייחסות לתופעה של נשים שיוצרות משפחה באמצעות טופס דרישות
ילדי בנק הזרע, ראשון, 21:00, ערוץ 2
במדינת ישראל, תרומת זרע היא אנונימית. מעולם לא נפתח דיון בנושא כפי שקרה במדינות אחרות בעולם בהן יש תרומות חצי אנונימיות שמאפשרות את החשיפה של האב לאחר גיל 18.
"ילדי בנק הזרע" מנסה להראות את הבעייתיות שנוצרת בעקבות התרומה האנונימית כשבוגרי בנק הזרע, כמו ליאור מילוא בת ה-23, מבקשים למצוא את אביהם הביולוגי ואינם יכולים לעשות זאת.
במקביל, עוקב הסרט אחרי יהונתן פרנס בן ה-14 שבמקום להתעקש על לחפש את אבא, בונה אתר ישראלי, בהשראת אתר דומה מארה"ב, שמאפשר לאחאים ואחאות למצוא זה את זו.
לבצלאל, נעמה ואביחי יש קצת יותר מזל. אימם דבורי, שהשתמשה בתרומת זרע מארה"ב, הצליחה כבר למצוא מעל ל-80 אחאים לילדיה והסרט עוקב גם אחרי המפגש בין ארבע עשרה האחאים בניו ג'רזי, שם פוגשים שלושת ילדיה אחד עשרה ילדים שנושאים חצי מהמטען הגנטי שלהם.
כשאל שלושת הסיפורים האלו מוסיפים נתונים שמעידים על כך ש-9% מהמשפחות בישראל הן משפחות חד הוריות עם ילדים מתרומת זרע (באמת?) ומספרים על גן ילדים בתל אביב שבו שישה מתוך שמונה עשרה ילדים הם ילדי מבחנה, לא ניתן להימנע ממחשבות על תרחישים שונים של גילוי עריות.
הסרט לא פוסח על התעכבות קלה בנושא ותוהה בקול רם מה יהיה כשאותם ילדי הגן יגדלו. מעבר למעקב אחרי מה שיכול לקרות, רביב רייז מתייחסת לשאלת זכות הילד לדעת מי הוא אביו לעומת זכות התורם לשמור על זהותו בסוד. הילדים מחפשים אבא, בעוד התורם רחוק מאוד מלראות את עצמו ככזה.
כן, אבא הוא למעשה דגימת זרע משובחת, מצרך נדיר ויקר. פרופ' איתן פרידמן מספר בעצמו שבשנות השבעים התרומה השבועית שלו לבנק הזרע עזרה לו לקנות את המכונית החדשה שלו.
גם תורם אנונימי שמגיע היום לבנק מודה בפה מלא שמדובר בכסף קל ומהנה. האם זהו האבא שליאור כל כך מבקשת למצוא? כנראה שכן. בכל זאת, לא מדובר בסתם מישהו אלא באדם נאה ומצליח.
אין ספק שגם בגרסתו הפשוטה והמיידית נושא ילדי בנק הזרע הוא נושא מרתק שטופל באופן מעניין בסרטה של רביב רייז. אך נדמה שמעבר לתוספת של עריכה מוזיקלית מגמתית מאוד, כמו השמעת מוזיקת מתח עתידנית בפתיחת הסרט ושימוש ציני בשיר "my playground love" כשהצעירה ליאור בוכה על כך שמי שתרם את הזרע שיצר אותה מתכחש בכלל לאותו האקט, הייתה חסרה התייחסות אמיתית, מעבר לשאלת גילוי העריות, לדור שעומד להיווצר פה בעוד כמה שנים.
דור של נשים
בעידן בו יותר ויותר רווקות בוחרות בסופו של דבר להביא ילד לעולם מזרע המגיע מגבר גבוה, נאה, מסתורי ומבריק, השאלה שאותי באמת מעניינת היא לא שאלת המוסריות לגבי אנונימיות התרומה או המשקל שיש למשפחה החדשה הזו על פיתוח וגיבוש הזהות של הילד אלא, האם לא עדיף לנשים לפסוח על הדרכים הרגילות בהן ניתן להיכנס להריון ולעבור הזרעה מלאכותית? רק כך הרי נוכל ליצור עולם חדש של בני אדם שהם כולם "מעבר למצופה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם