מסע אל הכלום: על "מונית הכסף"
עידו רוזנבלום, מנחה "מונית הכסף", הוא שגרירנו בארץ הטמטום. כלפי חוץ הוא משדר מגניבות וסחבקיות. בפנים, גישתו כלפי אורחיו מייצגת את תמצית הישראליות שלא סיפרו לכם: השמחה לאיד על טמטום האחר, ביטוי לתשוקה לרמוס אנשים, האפשרות להרגיש טוב רק כשאנחנו מעליהם. אלון הדר לא מפעיל מונה
''מונית הכסף'', יום שישי, ערוץ 2
עידו רוזנבלום הוא נער האמצע של ישראל. מושא התשוקה מספר 1. הפרצוף שלו מגלם בבואה של דור שלם. אבטיח עם קליפה חלקה, המשדרת איכות, חן ומגניבות.
אבל בפנים הבשר חיוור, תפל וקצת מצחין. בדיוק כמו בכל סיפור עם אייקון: צריך לקלף את העטיפה כדי להבין מה יש לו להציע - אם בכלל - לעולם.
ההסרה יכולה לייצר שתי תגובות שונות: כעס על המניירה המפוארת/זולה שלו, או הערצה לאיש שמצליח לתפעל אותה בדייקנות כה רבה.
כמו קוסם על במה, רוזנבלום יעשה הכל כדי שלא תחשוף את סודותיו שיציגו אותו במערומיו: עלוב ככל האדם. כל עוד הוא מצליח להישאר בכסות שלו, מובטח הסטטוס שלו. חתול במגפיים.
זו לא משימה קלה: האיש מבריק. מלך התעתועים, אשף הטשטושים. מי לא נפל לפחות פעם אחת בחייו ברשתם של הרוזנבלומים, הצברים החדשים. כובשים בהומור הנהדר שלהם, מהפנטים במקסימות ובביטחון העצמי. ה-coolness שנותן לך להרגיש, אפילו לרגע אחד, בעל ערך. בן שבט האדם. רלוונטי.
זו בדיוק המניפולציה שרוזנבלום עושה לכל אדם שנקלע למונית שלו. הבדיקה אם גם היום הייתי נופל בפח היא הדבר היחידי שמעניין אותי בנסיעות במונית הדיסקו-טיל שלו.
זה מסע אל הכלום, שכולו השפלה. אתה עולה על רכב השירות בלילה - קצת שיכור, קצת מתרגש, קצת מתלהב - אבל בעיקר מובך. מי מצפה שידוגו אותו משום מקום, ממעמקי האנונימיות. הפרטנר/ית שלצדך נמצאים באותו מצב. הלימבו הזה גורם לך לשתף פעולה עם הפתיין/תליין. ליישר קו באופן אוטומטי עם מה שמצופה ממך, להיות במשחק.
מהרגע הראשון רוזנבלום מזמין אותך לחשוב כאילו הוא באמת מתעניין בך. כשאתה שופך את לבך, גם בפרטי הטריוויה על חייך - הוא לועג לך. מתפנן על חשבונך, בלי שמץ של אירוניה עצמית הדרושה לקומיקאי ראוי או במטרה לפוצץ לך בפנים בלון של בלוף אוניברסלי. כל ביטוי של אמת, שלא לדבר על רגש, נתפס כחולשה. זה מיליטריזם בזוי. נקמת ילד כאפות.
האימאג' הנכון של רוזנבלום רק מסמא את הצופה. נותן לו את הרישיון להרוג. הוא שגרירנו בארץ הטמטום. לו מותר: בנו של אחד האנשים הכי משפיעים בתרבות הישראלית של מעלה ובן זוגה של המגישה הכי נכונה בטלוויזיה.
אפשר היה לפתור את זה בגיהוק אלגנטי, אבל גישת העולם הזו טומנת בתוכה אלמנט מטריד. זו תמצית הישראליות שלא סיפרו לכם. השמחה לאיד על טמטום האחר. ביטוי לתשוקה לרמוס אנשים, להרגיש טוב רק כשאנחנו מעליהם. סרט בורקס בלי העומק הערכי/מחאתי שלו.
כמו שזה נראה: הטלוויזיה המסחרית בישראל על חוזי הטאלנט שלה איבדה כל אחריות לשידור איכותי. שלוש תוכניות בידור רצופות ("מה זה השטויות האלה?", "מונית הכסף" ו"אל תשאל") - מייצרות את יום השישי החדש שלכם.
כל כך פאסה. יאמרו, זה בידור במיטבו. מצטלם טוב, ערוך נהדר, מגובה במוזיקה קצבית. יוסיפו: אתנחתה קומית שבנויה להרפות את השישי-משפחתי הכבד. חטיף קיץ, ארטיק שוקו-בננה. אז למה להסתפק בגרסת הלייט, בואו נדהר על הדבר האמיתי: סאדו-מאזו כחול-לבן. תת-ההכרה הלאומית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם