הארד קורניק: ראיון עם אבי קורניק
סצנות הומוסקסואליות זה כבר מאסט ברזומה של כל שחקן. גם סתם עירום הולך. אבל בינתיים אבי קורניק מסתפק ב"חצויה", גם זה דיל לא רע. הוא רק לא מוכן להתייפייף: טלוויזיה מעוררת תסביכים, מעריצים מבהילים אותו, ולא תמיד כזה כיף לגור עם אבא. אבי קורניק מגלה את האמת. ספוילר: אין בעולם ערפדים, וזה סבבה
הבעות הפנים של קורניק הן בהחלט חגיגה. הבנאדם שחקן והוא משתמש בכל מה שיש לו. רגע אחד הוא מבזיק חיוך ממזרי (קצת כמו של גיא רוזן, דמותו ב”חצויה”), ורגע אחר הוא מקופל, מיוסר ורציני (יותר כמו דני, הצעיר החרדי שגילם ב”אולי הפעם”). המעבר בין פרצופים, דמויות ואישיויות טבעי לו, רק שהילדים שהוא משחק באופן קבוע הופכים קצת קטנים עליו. אחרי אינספור תפקידי טינאייג’רים, קורניק, בן 27 שסיים את ניסן נתיב לפני שנתיים, רוצה לגדול קצת.
“אחרי שלוש עונות של ‘השמיניה’ ושתי עונות של ‘חצויה’ זה מתחיל להיות קשה”, הוא מספר. “זה עדיין אמין, אבל בעונה הזאת הרגשתי שזה קצת לא נוח. יש פער מאוד גדול בין מקומות שאני נמצא בהם ובין דברים שהייתי רוצה לעשות”.
מה היית רוצה לעשות?
“אני מאחל לעצמי לשחק בסרט קולנוע בשנה הקרובה. בעירום”.
אני יכולה סתם לצלם אותך ככה.
“זה יהיה סרט?”.
אפשר להעלות אותו ליוטיוב.
“יופי. באמת תודה. לא, אם אני הולך על כל הקופה, אני רוצה לעשות את זה באיזו סצנה מורכבת שיש בה השקעה במבע הקולנועי. אני חושב, למשל, שסצנות הומוסקסואליות הן מאסט ברזומה של כל שחקן. הרבה פעמים סרטי קולנוע שיש בהם סצנות הומולסביות הם נורא איכותיים ומלמדים אותנו על עצמנו כבני אדם וכחברה”.
ראית איזה סרט איכותי לאחרונה?
“לאחרונה קשה לי לראות סרטים או סדרות. כל מה שאני רואה אני מעביר בהילוך מהיר”.
“עספור”?
“וואו, כולם רואים ‘עספור’! זו ממש תופעה. אני צריך לקחת קצת זמן כדי לראות את זה. אני זוכר שבתקופה שיצא הספר ‘רודף העפיפונים’ הייתי עם המשפחה בבית מלון וכולם החזיקו את זה בדרך לבריכה, ולא הייתי מסוגל לראות את הסרט בגלל זה. אעשה השלמה של הסדרה כשיעלו כל הפרקים. אני כנראה צריך להתנתק מהעכשוויות של הדבר עצמו כדי להסתכל עליו באמת”.
בכיתה א’ הכריחו את קורניק ללמוד פסנתר. הוא הגיע עם הוריו לשיעור הראשון והאזין להסברים עם כל ילדי הכיתה. בסיומם שאלה המורה למי יש שאלות. קורניק היה היחיד שהצביע, וכשקיבל רשות לדבר, סיפר שהיה לו דג זהב שהאכיל וטיפל בו יפה אבל הוא מת. “אני לא מבין למה הדג זהב שלי מת”, אמר קורניק ברצינות. כל הכיתה התפוצצה מצחוק והוא לא הבין למה, אבל הסיפור הזה הוא אחד הדברים שקורניק הכי גאה בהם. “האפיזודה הזו היא מפתח בשבילי”, הוא מספר. “משהו שקורה לך ועוזר לך לא ללכת לאיבוד. לדעת שיש בי את המקום הזה שבו תמיד אהיה אני מול עצמי”.
היית ילד מוזר?
“אני לא יודע אם מוזר זו ההגדרה, אבל לא היו לי הרבה חברים. הייתי פילוסוף כזה ואסטרונאוט ומתעניין באנשים מבוגרים יותר. הייתי ילד ניהיליסט”.
ואיך הפכת מניהיליסט לשחקן?
“עבדתי בספריית וידיאו אחרי בית הספר. הם אימצו אותי. ויום אחד נכנסה מישהי שסיפרה שהיא במאית של סרטים דוקומנטריים והייתה לי חוצפה של ילד שגרמה לי לקחת את המחירון ולכתוב מאחוריו ‘אבי קורניק שחקן מוכשר ואינטליגנטי’. אני לא מבין מאיפה הייתה לי החוצפה הזאת, ועוד לבמאית של סרטים דוקומנטריים, שזה לא קשור בכלל למה שרציתי לעשות. אחרי תקופה קצרה קראו לי לאודישן בחינוכית ל’חדש בעיניים’ וקיבלתי פינת חדשות אזוטריות.
"הייתי גם ב’שכנים של צ’יץ’’, אבל לא בתקופה של יעל בר זוהר ויהודה לוי אלא בתקופת הגסיסה של הלהקה. הייתי בין השכנים מלמטה. משם הלכתי לאודישנים וקיבלתי תפקידי אורח בסדרות. במשך שנתיים הייתי גם מבקר קולנוע בתוכנית טלוויזיה, ופעם אפילו ביקרתי סרט שלא ראיתי. זו הייתה תקופה לחוצה. יש לי פריבילגיה שאני לא עיתונאי ולא צריכה להיות לי אתיקה עיתונאית. אני שחקן. מבחינתי המצלמה צריכה להיות דלוקה כל הזמן”.
נשמע שמבחינתך אם אתה לא מפורסם אתה לא קיים.
“אני כרגע בתקופה בחיים שלי שבה חשוב לי לפתח בעצמי דברים, אם זה הקשר שמתפתח עם מרווה, הבחורה שאני יוצא איתה, או אודישנים שאני הולך אליהם. זה לא אם אני מפורסם, אלא ההרגשה שאם אני לא עושה - אני לא קיים. לא משנה אם בתיאטרון או בתחום של כתיבה. תיאטרון מבחינתי הרבה יותר קשה ומרתק מטלוויזיה, הוא מזמין אותך לחפור משהו בעצמך. יש לך אחריות על כל סצנה, אין לך עורכים. בתיאטרון אתה עירום לגמרי ויש בזה משהו מרטיט. אני מאחל לעצמי בשנה הקרובה להיכנס לתיאטרון. סליחה על הפלצנות, אבל שם השורשים שלי והאהבה הגדולה”.
השורשים האלה הן שלוש שנים שבהן שיחק בהבימה, בהצגה “קופסה שחורה” המבוססת על ספרו של עמוס עוז. הוא היה צריך לעלות 14 קילו בשביל לשחק את בועז, צעיר שאינו זוכה להכרה מצד אביו וגדל כאנרכיסט. אביו של קורניק במציאות מוגדר אצלו כ”האדמה שעליה אני דורך”. “אפשר להוציא חומר לספר שלם מהיחסים עם אבא שלי”, הוא מספר. “אבות ובנים, זה תמיד מאוד מורכב. הוא אחת הסיבות שאני מאוד רוצה לעזוב את הבית, כי אני מרגיש שזה חשוב להתפתחות שלי. מה שהיה תמיכה הפך לחיסרון בשלב כלשהו”.
נראה לך שאתה לא מצליח להתפתח כי אתה גר בבית?
“כן, חד משמעית. היחסים שלי איתו נהדרים, הבית מרווח, יש לי ספייס משלי ולא מתקרבים לחדר שלי, אבל מבחינתי עדיף שתהיה לי דירת חדר מצ’וקמקת כדי שאני אוכל להגיד שהרווחתי את המקום שלי. אני גם מתנייד באוטובוסים, וזו בעיה, כי הרבה פעמים מתחשק לתיכוניסטיות לעשות לי פפראצי עם הסלולרי שלהן. אבל יש לי את הקפוצ’ון הנפלא הזה, אני שם את הכובע על הראש והוא מכסה אותי לגמרי, ואני עושה את עצמי מדבר בטלפון וככה לא שמים לב אליי. אני מפחד ממצב מביך כזה של ‘אה, אבי, לא מרוויחים כסף בטלוויזיה אז אתה נוסע באוטובוסים?’. אבל אני נהנה מכך שאני מרוויח את מקומי בעולם, גם אם זה דורש ישיבה באוטובוס. ואם קשה לי עכשיו להתפרנס, אולי המעבר ידחף אותי לעשות דברים שעכשיו אני מתעצל לעשות או מרגיש שלא נאה לי ולא יאה לי. מין סטירת התעוררות שכזאת”.
האמת שזה די מובן למה מבאס לגור עם ההורים.
“נכון, אפילו ברמה שאם אני יוצא עם מישהי אני מתבאס להביא אותה הביתה. אני רוצה לשים בבית איזו מוזיקה שבא לי וללכת עירום ולהרגיש שאני הגבר בבית”.
אחת הסיבות שקשה לקורניק לעזוב את הבית שבו גדל 27 שנים היא ששם מתה אמו כשהיה בן 19. שנה לאחר גילוי של סרטן הקיבה נפטרה האם והשאירה את קורניק מבולבל. “אני עדיין בתהליכים של התמודדות עם כל העניין”, הוא מחייך בעצב, “ואני מנסה למצוא את המקומות שזה עוזר לי בהם. עכשיו נגמרו הצילומים של ‘חצויה’ והגיע היום האחרון שבו כולם אומרים כמה עצוב, ומה יהיה, ומתי ניפגש שוב, ואני אומר ‘נו, בסדר’. יש לי ניסיון באובדן, אז אני משתדל לקחת הכל בפרופורציה. אני מקווה שבמהלך החיים יהיה לי איזשהו יחס למוות שלה, כי אני מרגיש מטומטם לגבי זה, כאילו הכל הזוי לגמרי. אבל זה המוות, יותר גדול מאיתנו. למרות שהיינו קשורים כל כך, כמה שאני לא חושב על הזיכרונות, הם מתחילים להתעמעם. אני מנסה לזכור את הריח שלה”.
הערצה ואלימות זה דומה המשחק בסדרות נעורים מעמיס על כתפיו של קורניק גם ממלכתיות, זהירות ופוליטיקלי קורקטיות שלא תמיד באה לו בקלות. כשאתה מזוהה עם סדרות נוער מצליחות כמו “השמיניה” ו”חצויה” אתה לא תמיד יכול לפתוח את הפה ולהגיד מה שבא לך. “קשה לי עם זה שאני לא יכול לפרסם כל סטטוס שאני רוצה בפייסבוק, למשל”, הוא מפרט, “כי יש שם הרבה צופים של ‘חצויה’ שאישרתי כחברים. או כשאני צריך להיות ייצוגי ולא להגיד את כל מה שאני חושב”.
אתה מדבר על מקרה ספציפי?
“אני מדבר באופן כללי, אבל הנה לך מקרה ספציפי: יצא לא מזמן ספר על ‘חצויה’ וכל אחד מהשחקנים היה צריך לענות על שאלות, בהן השאלה איך ‘חצויה’ שינתה את החיים שלנו. חשבתי לעצמי, מה זה הדבר הזה, שינתה את החיים? עברתי כל כך הרבה דברים בחיים האישיים והמקצועיים, מה העניין הזה של האדרת הסדרה והשאלה איך היא שינתה את חיי? ‘חצויה’ היא אחלה ג’וב ויש בה אחלה אנשים, אבל לשאול איך היא שינתה את החיים שלי?!”.
קורים לך הרבה פעמים מקרים כאלה?
“קשה לי גם עם זה שבראיון יחצנות שואלים אותי ‘אז אבי, יש ערפדים בעולם או אין?’, כי אם אתה אומר שאין ערפדים אז יצאת מעפן כי אתה משחק בסדרה כזאת, ואם אתה אומר שכן - אולי צריכים לאשפז אותך. אני מאוד אוהב תשומת לב, אבל קשה לי עם ההערצה וההאדרה של הנושא הזה. יש בי פחד שהערצה ואלימות הם דברים נורא חופפים. מצד שני, אני לא רוצה להיות פלצן”.
איך פלצן?
“באה אליי ילדה ואמרה לי ‘אבי, אני נורא אוהבת אותך’. זה היה אחרי ‘השמיניה’. אמרתי לה ‘גם אני אוהב אותך, אבל אהבה של טלוויזיה’. נורא קיוויתי שהיא לא תיפגע, אבל עדיף לי לא להעמיד פנים ושיהיה ברור שזו טלוויזיה ושלא אצטרך להעמיד פנים מול ילדים שאוהבים אותי מ’חצויה’ שהחיים נפלאים וכיפיים ושאם אני מצליח בטלוויזיה הכל טוב. אני חושב שטלוויזיה גם ככה מעוררת המון תסביכים בקרב הקהל, ונורא חשוב לי שלא יהיה לי חלק בזה. משחק הוא מקצוע נורא בודד. אתה מחליף קאסט מהפקה להפקה, ופה ושם אתה פוגש בנאדם שנוצר לך קשר איתו. אי אפשר לאלץ את זה. תמיד שאלו אותנו על הקאסט של ‘השמיניה’ - אתם מסתובבים יחד? אתם חברים? ויש לאנשים הבעה מאוכזבת כשעונים להם שלא. וזה לא כי לא אוהבים, זה פשוט לא. אני לא אצור בכוח אשליה שאני חבר של אנשים מסוימים. אף פעם לא אפתח דימוי של מישהו נורא זוהר. כשאני פוגש מעריצים של הסדרה אני מגייס הומור עצמי ויורד על עצמי כדי להיות קצת יותר קרוב”.
נראית קצת מבוהל מכמות המעריצים בהקרנת הבכורה של “חצויה”.
“זה היה מוזר, אני אף פעם לא אתרגל לזה, וכשזה ייעלם זה לא יחסר לי. במפגש מעריצים של הסדרה באתי עם חולצת ‘הגיהינום הוא הזולת’. אני מרגיש שבאירועים כאלה אתה מפרסם משהו, אתה לובש חולצה שמודפסת עליה תמונה של מדונה, או מייקל ג’קסון, או קוקה קולה, וקרו כל כך הרבה דברים נוראים בארץ באותו שבוע, אז החלטתי ללכת עם המשפט הזה. דודו טופז נעצר באותו שבוע, ואותי באופן אישי זה הפחיד. שיחקתי איתו ב’בובות’ והוא היה נחמד ומקסים, ומבחינתי עוד קו הגנה נפרץ כשלבנאדם משתחרר בורג וקורים לו כאלה דברים. גדלתי בשנות השמונים על דודו. אז גם אם זה היה טיפה לא פוליטיקלי קורקט, לא יכולתי לבוא לפרסם את עצמי כאילו אני חתיך או קול. יש פה דברים שהם לא בסדר, וצריך להראות אותם. אבל דיברנו על מעריצים, ואני חייב לספר על מקרה מרגש שקרה לי לפני שבועיים. הלכתי להסתפר ובאה מישהי שעובדת בחנות ליד המספרה ואמרה לי שהיא רואה ‘חצויה’ רק בגלל הקטעים הקומיים והחיוך הממזרי שלי. היא עשתה לי את היום, את השבוע. הרגשתי שקיבלתי פרגון אמיתי, לא כזה שבו מבקשים חתימה או באים להצטלם, את זה יבקשו מכל מי שימלא משבצת נוער מתאימה. זה נותן זריקת עידוד”.
אז איפה נראה אותך בקרוב?
“יש כמה דברים שהם אופציה חזקה, אבל אני לא יכול להגיד כי זה לא סגור. מקווה שבסרט. אני נורא רוצה לעשות פסטיגל או מופע אחר בחנוכה שיעזור לי לצאת מהבית ולשכור דירה בתל אביב. חוץ מזה אני עובד על תסריט כבר כמה שנים, סרט דובר צרפתית ואנגלית שעוסק במשפחה עם סיפור של גילוי עריות. הוא נפתח ברצח של עיתונאית מקסימה וסקסית וסקרנית”.
רצח של עיתונאית. אהה.
“כן, מטביעים אותה במכל גבס ומציבים אותה באחוזה”.
יש לך ראש מעוות.
“לא מעוות, יצירתי”.
בוא נראה אותך יצירתי: יש בעולם ערפדים או אין?
“אוי, אני חייב לענות על זה? לצערי אני חייב להגיד שאין. בעצם לא לצערי. אין ערפדים וזה סבבה”.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם