הסיפור שמאחורי השיר: קרמל אפל פופ
סיפור אחד, אמן אחד, שיר אחד. והפעם ניב מג'ר מלהקת קרמל אפל פופ על סרטי אימה, מפלצות וג'ים קארי בשיר "ארליך בעולם החי"
"כתבתי את השיר בשתי אפיזודות. את ההתחלה שלו כתבתי כשעבדתי בטאוור רקורדס בסניף רעננה. היה לי הרבה זמן מת כי אנשים לא קונים דיסקים. הייתי כמה שבועות בברזיל בשמורה של עצלנים, זו חיה שאני מאד אוהב. באתי רק בשבילם, לא מעניין אותי קרנבל וכאלה. אחרי שהייתי קצת עם העצלנים עבר לי המחסום שהיה לי עם השיר הזה, המחסום הסתיים שם".
טיפלת בחיות האלה?
"זה לא באמת, זה לא כמו שמתנדבים עם ילדים מסכנים או חיות פצועות. החיה הזו לא נגישה כל כך. הם פחות זוכים לתשומת לב כמו נמרים או קופים מסכנים. רק רציתי לראות אותם. אני חייב לעשות את זה שוב. יש תלת אצבעיים ודו אצבעיים, אני מעדיף את התלת אצבעיים".
בשיר יש סרט. איזה סרט מתחיל?
"לא סרט ספציפי. קולנוע זה חלק חשוב גם בחיים שלי וגם בחיים של דרור הגיטריסט שעובד בניו יורק וגם למד קולנוע".
למה מרגיש מלוכלך?
"אתה תמיד רוצה דם, רוצה את האדרנלין. בתור ילד מאד אהבתי את פרדי קרוגר. יש בי צד שאוהב סרטי אימה וטראש. מצד אחד אתה נורא נהנה לראות דם על המסך ומצד שני אתה תופס את עצמך ואומר: 'מה, זה אלים מדי, זה מוגזם'. אולי זה אני שאלים רק במחשבות ולא במעשים".
אתה מצייר הרבה מפלצות, כמו על עטיפת האלבום שלכם.
"כן, הדמויות שלי די חולניות".
אתה חולני?
"לא יודע, אבל לא באמת מעניין לצייר שיניים מסודרות וסימטריות, מעניין אותי לצייר שיניים בכל מיני גדלים. ההשפעה שלי היא רן וסטימפי. הם שברו את את החיות החמודות. הטקסט יכול להיראות חולני למי שרגיל לגלי צה"ל ולכל השירים הרגילים ברדיו. אבל אצל כל האמנים והלהקות שאני מושפע מהם, זה לא נחשב חולני. לא מעניין אותי לדבר על אהבה ושבויים".
גם לא על רבין. איזה וריד מתנפח, ולמה שורף בקרנית?
"יש איזו סכיזופרניה שיש לרוב האנשים - מצד אחד להיות נורמטיבי ושפוי ומצד שני להימשך למה שמעניין, שונה וקיצוני. כמו שאמר ג'ים קארי: 'כשאנחנו מחזיקים את סכין הגילוח כולנו חושבים לרגע לעשות (מוציא את הלשון ומנופף עם הסכין הדמיוני עליה), אבל כולנו יודעים שזה לא בסדר כי יש לנו קול קטן בראש שאומר אתה לא אמור לעשות את זה'".
המשפט "שמיים כחולים, כוס לימונדה קרה כזו עם שמשייה מנייר, עיזים" לא מתקשר לבית שלפניו וגם לא לבית שאחריו. מאיפה זה בא?
"אני אוהב שילוב ז'אנרים, כל הזמן קופצים, אני לא אוהב רגעים דלים, כמו במוזיקה שלנו. וסיימנו בשיר איזשהוא קטע בסרט, או באופן כללי, ועכשיו יש משהו מאד רגוע".
הכל חייב להתאזן?
"לאו דווקא. עכשיו יש רגע מאד רגוע ואז יהיה את הקטע הכי אלים ואפל בשיר. השקט שלפני הסערה".
העיזים אמורות להצחיק?
"לא יודע אם זו הייתה הכוונה. אני פשוט חי נונסנס, אני אוהב שטויות עם משהו מאחוריהן או בלי משהו מאחוריהן, מה שיוצא. איך איליין אמרה בסיינפלד? 'It means whatever the hell you want it to mean'".
"חושך, וכפור, אני רואה אותם, במרחק, אני אתפוס אותם, רצח, גרזן, אני אוריד להם את הראש, אני אשחה בדם" מה זה אמור להביע?
"זו מחווה לסרט 'הניצוץ' של קובריק. זה סרט מצוין לדעתי. זה מתאר סצינה מסוף הסרט שבה ג'ק ניקולסון רודף אחרי הבן שלו ואחרי אשתו כי הוא השתגע לגמרי. זו סצינת מרדף בשלג עם גרזן".
ומה הסצינה הזו עשתה לך?
"זה ביטוי מצוין של טירוף. השיר נכתב כשהלחן כבר היה קיים אז חלק מהמילים מותאמות במבנה שלהן למבנה השיר. דרור כתב את המוזיקה, על המבנה עבדנו יחד אבל הוא הביא את הריף של הגיטרה. בסוף זה התאים לי לסיפור. הכל מגיע מהמוזיקה, כמובן שלא תמיד".
כמו עם הדם שחוזר בבית פעמיים?
"גם החלק הזה נערך לתוך המנגינה ולא נכתב ככה בהתחלה. המוזיקה היא החשובה ביותר, אחר כך יבוא השאר".
השיר הזה נקרא כמו טקסט של ילד.
"כן זה מדבר על משהו מאד ילדותי שחוויתי. בתור ילד אתה מרגיש את זה מאד חזק, אתה נמשך לזה. הייתי לוקח מהספריה סרטים כמו "ארכנופוביה", למשל, שהחבאתי מתחת לספה כדי
במה אהבת לשחק בתור ילד?
"הייתי מצייר ומצלם סרטים. כמו ניצה ולחם, אבל רק אני (ניצה ולחם היא תוכנית מערכונים של ניב ורועי כפרי ברשת, ק"ר)".
מאיזה גיל?
"7-8 אולי, לקחתי את המצלמה של סבא ואחר כך מצלמת וידאו שקיבלתי לבר-מצווה. זה היה יקר בזמנו, אספנו כסף מחברים ולקחנו כסף שהיה לנו בחסכון. כבר בגיל 8-9 המחזתי מערכונים של מונטי פייטון וצילמתי את עצמי".
אני אוכל לך ת'ילדים. תסביר.
"זה אותו פיצול אישיות. זו התמימות שמכרסם בה רוע מדי פעם. זה קטע אופטימי ואף פעם אי אפשר לעשות משהו ככה סתם, תמיד יש רע. הלחן בשיר הזה, אם תחשבי עליו, הוא בסך הכל שמח. יש אנשים שאוכלים ילדים (צוחק), יש אנשים שעושים הכל. אפילו עכשיו בהודו מישהו אוכל ילד. לסיכום זה לאו דווקא מפחיד, זה אופטימי. זה קיים גם כשהצלחת להתבגר ולהשתלט על היצר של הדברים הנוראיים. שנים אחרי כתיבת השיר הזה יצא 'ממזרים חסרי כבוד' והוא משחק מאד יפה עם הקטע הזה והוא מראה לך איך אתה מת שיטבחו בהיטלר".
ראיתי את הסרט ולא הרגשתי ככה.
"באמת? אני מאד, זה מראה לך כמה המין האנושי הוא צמא דם, הוא מציב מולך מראה כי מצד אחד אתה רוצה לראות את זה ומצד שני זה פסיכי".
תמיד הכתיבה שלך אקספרסיוניסטית ברמה הזו?
"אין תמיד. לא כתבתי הרבה שירים. זה אחד השירים הבודדים שכתבתי. זה לא סתם השיר היחיד שלי בדיסק, אני לא כותב מילים בדרך כלל".
אתה כותב לחנים?
"אני מעבד יותר, אני לא יודע תווים. את הלחן דרור כתב. הוא היה לוחם בתותחנים. היה איזה מקרה שהוא קיבל צל"ש מהמפקד, הוא היה גיבור. אחרי זה הוא היה מאד שמח והתחיל לנגן באוהל ופשוט יצא לו השיר, ריף הגיטרה. זו היתה האווירה שבו הוא כתב ועיבדנו את השיר ביחד".
מסר לסיום?
"תתחברו מדי פעם גם לצד הילדותי שלכם. אל תוותרו על הילד שבכם. ואז תאכלו אותו. חי".
קרמל אפל פופ יופיעו ביום שבת הקרוב, ה-29 במאי, בספיישל מייק פאטון במועדון האוזןבר בתל אביב.
לפני שהסרט מתחיל אני מרגיש רגיל וכשעולה המסך אני מרגיש קצת מלוכלך
כשכל האורות אז כבים אני מקשיב לאנשים שלאט משתתקים, מתחיל לראות ת'הבזקים
שורף לי בתוך הקרנית ואני מרגיש ת'וריד מתנפח וכל מה שרציתי לראות את הסרט בכיף ואני מרגיש עייף מניפוח ורידים
שמיים כחולים, כוס לימונדה קרה כזו עם שמשייה מנייר, עיזים..
חושך, וכפור, אני רואה אותם, במרחק, אני אתפוס אותם, רצח, גרזן, אני אוריד להם, את הראש, אני אשחה בדם,
קודם, ת'בן, אחר כך ת'אישה, הם חלשים, זאת תהיה בדיחה, בומבה, בלב, וזה יהיה שלי, הם לא יקחו, הם לא יפריעו לי
איך שהסרט ממשיך אני חושב לי איח! הם הגזימו בדם שנשפך וגם נראה לי מוגזם שכל כך הרבה דם שזורם ונשפך מהמסך הכל אדום ומלוכלך
איזה כיף בחיים שיושבים, רואים סרטים
מגוון של צלילים ותמונות ודמויות צבעוניות מקשטות את חיי
איך שהסרט נגמר, אני מרגיש נשכר ומוציא ת'סכין
ואז עולה הכתובית, אני מרגיש תפנית ומחליט להוריד ת'סכין אבל רק לילדים אני חותך את הוורידים.
קרן רובין כותבת באתר קול הקמפוס - סטודנטים כותבים ומשדרים מבית הספר לתקשורת במסלול האקדמי של המכללה למנהל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם