נבחרת צרפת: מה צפוי בפסטיבל הקולנוע הצרפתי
איל הון חטוף שאיש לא מנסה לשחרר, זונה ממין זכר הנעזר באהובתו לסיפוק לקוחותיו והצדעה לסרז' גינזבורג שלא כוללת את הסרט האחרון והמדובר על אודותיו. מה כדאי לראות בפסטיבל הקולנוע הצרפתי שנפתח היום
מתברר שלעתים קרובות חטופים ובני ערובה שווים יותר כמתים מאשר ככאלה ששוחררו תמורת תשלום דמי כופר. ודומה כי הישראלים הם האחרונים שצריך לעדכן אותם בנדון. אחד שמגלה את האמת הקשה הזאת הוא איוואן אטאל המגלם בסרט "חטיפה" את דמותו של נשיא קונצרן תעשייתי ענקי המעסיק כמעט 200 אלף עובדים ברחבי תבל. חבורה של פושעים קשוחים וממוקדי מטרה חוטפת אותו ודורשת בתמורה לשחרורו סך של 50 מיליון יורו.
הנשיא אטאל ממתין וממתין, ולא עוזרת גם האצבע שחוטפיו קוטעים לו ומשגרים לאשתו כרמז לקראת הבאות. תמורת הכופר אינה מגיעה לתעודתה. שרוי בחשיכה בסביבה מאוד לא היגיינית, כששרשרת ברזל לצווארו, נרקב הנשיא במשך חודשיים ארוכים בצינוקו. בינתיים חוגגת העיתונות הצרפתית. גילויים על נוהגיו המיניים של החטוף - פילגשיו למכביר, נטיותיו להימורים ואורח חייו הפזרני - שאינם מיטיבים עם הדימוי הציבורי שלו. וכך קורה שבאמצע העלילה, כאשר הוא סוף סוף משוחרר לחופשי, נדרש החטוף לצאת למסע מאתגר עוד יותר - גילוי הסיבות שעיכבו את תשלום דמי הכופר.
"חטיפה" הוא אחד מ-15 סרטים שגודשים את הרפרטואר של פסטיבל הקולנוע הצרפתי שנערך כאן בפעם השביעית ברציפות וליל הפתיחה שלו יהיה הערב בסינמטק תל אביב. אטאל שחקן ובמאי צרפתי שנולד בתל אביב לפני 45 שנים ומוכר גם כבעלה של הכוכבת שרלוט גינזבורג יגיע לעיר הולדתו לרגל ההקרנה כשהוא מלווה בלוקה בלבו הבמאי יליד בלגיה שעשה את "חטיפה".
בלבו, שסרטיו עד כה ("הטרילוגיה", "החוק של החלש") היו מעין תמהיל שהציע שילוב בין פשע לאמירה פוליטית, חוזר על נוסחתו הקבועה גם ב"חטיפה", תוך הדגשה שאין הבדל רב בין התנהגות עמיתיו של החטוף לניהול הקונצרן לבין חוטפיו. בשני המקרים המניע לחשיבה הפלילית הוא בצע כסף. לא בדיוק הבשורה הכי מהפכנית שבעולם אבל כזו ששווה לחזור עליה בכל פעם שמתעסקים בקפיטליזם הרצחני.
הרמאי, בגילומו של פרנסואה קלוזה מתגלגל יום אחד לעיירה מוכת אבטלה שהייתה קורבן לשיגעון האקולוגי. סמוך לכביש הגישה לעיירה התקינו השלטונות מחלף מרובה מסלולים שאמור היה לחבר את המקום המנומנם אל זרם החיים המרכזי במדינה. אלא שפעולות מחאה מטעם ארגונים ירוקים שהתריסו בקולניות כנגד בנייתו של המחלף, שעלול לגרום לחיסולה של ביצה טובענית הגדושה בחיפושיות נדירות, הביאה להשבתת עבודות הסלילה והתשתית, והעיירה האומללה
והנה כי כן, קלוזה הרמאי נוחת בביסטרו המקומי ויושבי המקום מזהים אותו בטעות כנציג מוסמך מטעם השלטונות הבא לחדש את העבודות על המחלף ובתוך כך להמריץ מחדש את מחזור הדם והחיים במקום. זוהי סיטואציה מוכרת עוד מאמצע המאה ה-19, מהזמנים שניקולאי גוגול הרוסי חיבר את "רביזור" שלו. מתברר כי מה שעבד טוב מהבחינה הדרמטית לפני 150 שנה מוזמן בהחלט לערוך סיבוב הופעות מחודש.
ראש המועצה המקומית בעיירה, בגילומה של עמנואל דאבוס, קושרת קשרים שונים - עסקיים רומנטיים פוליטיים - עם הרמאי והיתר כבר מתגלגל מאליו. כשאפרים קישון רקם את "תעלת בלאומילך" שלו הוא התכוון למעשה לאותו הדבר אף ששאף בעיקר להצחיק. ג'יאנולי, במאי "במקור", מעדיף את הבשורות החברתיות הרועמות יותר וזה בדיוק מה שמקשה על התרוממותו של הסרט לגבהים משמעותיים.
אותה עמנואל דאבוס משתלבת גם ב"שותפים", סרט הביכורים של פרדריק מרמו, שבו היא מגלמת דמות של חוקרת משטרה שביחד עם הפרטנר שלה (השחקן ז'ילבר מלכי) נוברים בתעלומת הירצחו של נער בן 18 שגופתו צפה בנהר הרון. סרט זה, המשתדל לשלב בין הז'אנר המוכר של סרטי המשטרה לבין סוגה מוכרת עוד יותר של סרטי התבגרות ואהבה ראשונה, מציע מבט אחר במקצת על שנות הנעורים הקסומות ההן.
מתברר שהנער שנרצח שימש כזונה ממין זכר וחברתו-אהובתו הקטינה ליוותה אותו לעתים מזומנות ככינור סקסואלי נוסף כאשר הוא נזעק לבצע את משימות העינוג שלו. הדילוג התכוף בין הז'אנרים אינו פועל לטובת הסרט, אך מי שסצנות מין מפורטות מהוות את התפריט הפילמאי המועדף עליו ימצא בוודאי עניין ב"שותפים".
לפני חמישה חודשים נחשף בפריז סרט הבכורה של אמן הקומיקס ז'אן ספאר "גינזבורג: חיים הרואים", שסוקר את חייו של המוזיקאי והפרובוקטור סרג' גינזבורג תוך הסתייעות בטכניקות נרטיב המאפיינות בדרך כלל עבודות אנימציה וסרטי בובות. סרט עלילתי מפתיע זה עורר מחדש את העניין באביה של שרלוט שכבר אוזכרה בראשית הסקירה הזאת. לכן אין זה מפליא שגם הפסטיבל הצרפתי שלנו מצדיע למלחין והמאהב היהודי הנודע. מצד שני, הצדעה זו מדלגת על סרטו של ספאר ובכך היא מייתרת מלכתחילה את עצמה. מוזר.
לעומת ההיעדרות הרועמת של "גינזבורג: חיים הרואים" מוצעים שישה סרטים אחרים שחלקם הולחנו בידי המוזיקאי ובחלקם הוא אף מופיע. דומה שהקוריוז המסקרן ביותר הוא "להזיל ריר" שהופק לפני 50 שנה והיה חלוץ הסרטים שגינזבורג עיצב להם פסקול. חשיבותו ההיסטורית של "להזיל ריר" טמונה בזהות הבמאי שלו. מדובר בז'אק דוניול-ואלקרוז, שכל המתעסק בתולדות "הגל החדש" יודע לאיית באופן עיוור את שמו המסובך. דוניול-ואלקרוז, למי שבכל זאת הספיק לשכוח, חבר למבקר העל אנדרה באזן ויחד הם ייסדו את כתב העת "קאיה דו סינמה" שצוות העובדים שלו כלל את טריפו, שברול, גודאר, רוהמר וריווט וממערכת זו הגיח לעולם אותו גל סרטים ששינה את הקולנוע.
ובכן, גם העורך דוניול-ואלקרוז החליט לדלג משולחן המערכת אל אתר הצילומים וכמו מועסקיו הצעירים הוליד עצמו מחדש כבמאי. "להזיל ריר" (עם ברנדט לאפון המתוקה) הוא סרט הבכורה שלו שבניגוד לחניכיו דווקא לא הותיר שום שריטה מרשימה בדברי הימים של הקולנוע האירופי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם