משומשת במצב רע: הטרנדים המאוסים בטלוויזיה
גם לכם נדמה שאתם צופים בתוכנית שמאוד מזכירה תוכנית אחרת (שגם אותה שנאתם)? אתם כנראה לא מדמיינים: יותר ויותר סדרות משכפלות תוכניות מקוריות ויוצרות חיקויים זולים ומשעממים. קבלו את עשרת הטרנדים המאוסים ביותר בטלוויזיה לשנת 2010 (ושום מילה על “קצר משפחתי”)
לא ברור אם אלו הערפדים עצמם או ילדי האימו שבדרך כלל נסרחים אחריהם, אבל אין ספק שמדובר באחד הטרנדים הנאלחים ביותר. אם עברתם את שלב האקנה בחייכם, בטח תתעלמו מהסדרה המגה מעפנה "יומני הערפד", שבקרוב תחרוך את מסכינו. סביר להניח שגם על "חצויה" דילגתם, ובטח שעל סדרת סרטי "דמדומים" המשוקצת.
- ואיזה דמויות הכי מעצבנות על המסך?
יוצאת דופן היא כמובן "דם אמיתי" המופתית, אבל היא השכילה לא לפנות לבני נוער חיוורים ומיוסרים שמשחיתים את זמנם בקומה העליונה של דיזנגוף סנטר. נותר רק להתגעגע לימים היפים
אולי הטרנד המאוס מכולם, בייחוד כי יש לו נטייה להסתתר בסדרות טובות. “האוס”, למשל. קשה שלא להיות מוקסמים מדמותו של הרופא המחונן אך אביוזר, לחייך בסלחנות כשהוא מעליב עובר אורח, גונב מחבר או מתעלל במתמחה. הרי הוא כל כך שנון! הציניות המרושעת שלו היא תוצר של טראומת עבר, מבפנים הוא רק ילד פגוע. תוסיפו לזה את סיימון בייקר ב”המנטליסט”, בחור מעצבן שכולם נאלצים לסבול כי הוא גאון בעל אישיות ייחודית; את מונק מ”מונק”; את הגנב הניג’ס מ”צווארון לבן”; ואת פיליפ סימור הופמן, סתם כי בא לי.
גאונות וטירוף, אישיות בעייתית שהולכת יד ביד עם מחוננות אלוהית, כמה קלישאי. נפוץ בעיקר בקרב רופאים ושוטרים (האם תרומה לחברה נותנת לך לגיטימציה להתנהג כמו חרא?), וכמו שהוכיחה לנו הולי האנטר ב”להציל את גרייס” - על נשים זה אף פעם לא נראה טוב.
לאמריקאים יש נטייה גורפת להשחית גם את תוצרי הממלכה הבריטית. אמנם שתי האומות דוברות את אותה השפה, אבל האמריקאים אוהבים את הסדרות שלהם בלי מבטא, עם אנשים פחות מכוערים ועם יותר פרקים. ולפעמים הם צודקים. “הכי גאים שיש” הייתה טובה יותר בגלגול האמריקאי, רבים מאיתנו טוענים שגם “המשרד”. את “זיווגים”, לעומת זאת, האמריקאים רצחו בדם קר, גם את “החיים על המאדים”. נו, אי אפשר להצליח בהכל.
אצלנו כבר עברתו את “הממלכה הקטנה” ל”הישראלים”, וזה לא היה מוצלח במיוחד. כרגע אנחנו מחזיקים אצבעות לדביר בנדק ולקאסט הישראלי של “המשרד”. האם נכבד את המורשת הבריטית או שמא נעשה בושות? הגיור יעבור בהצלחה או שהגוף ידחה את השתל? לעוזי וייל הפתרונים.
חילול קודש. שודדי קברים. נקרופיליה. מדובר בהאשמות איומות, נכון, אבל כך גם הרימייק ל”בוורלי הילס 90210”. אחת אחת רומסות רשתות הטלוויזיה את הסדרות שגידלו אותנו, שליוו את ילדותנו, שהפכו אותנו לבטטות הכורסה הרופסות והעצלות שאנחנו. החידוש העגום ל”מלרוז פלייס” כבר בוטל, “האסיר” שחטה את אחת הקלאסיקות האיכותיות שראינו בילדותינו, ורק החידוש למיני סדרת האייטיז המופתית “V” עוד מחזיק איכשהו.
תכף גם “הוואי חמש אפס” תצטרף לסדרות הרצוחות, ואצלנו יעלו באוב את “עניין של זמן”. זו לא רק הפגיעה בזכותנו הבסיסית לנוסטלגיה והניסיון לדחוף לנו מזון שכבר עוכל, זה הרבה יותר גרוע. לאן נעלמו היצירתיות? החדשנות? הדמיון? יכול להיות שלאנשים נגמרו הרעיונות? שלפנינו נצח שלם של רימייקים לרימייקים? אלוהים, כבר עדיף מצלמה נסתרת.
שש עונות שלמות סבלנו (או.קיי, סבלתם, אני נשברתי בעונה הראשונה) את “אבודים”, ובשביל מה? בשביל לגלות שכולם מתים, תודה באמת. הגילוי הזה יצר משבר אמון שסתם את הגולל על יתר סדרות המסתורין בסביבה. לא כי הן לא טובות, לא כי אנחנו מפחדים להתחייב ולהתמסר, אלא בגלל החשש הזה שבסוף, אחרי כל מה שעברנו, יתברר שכולם מתים.
אז “פלאש פורוורד” בוטלה לאחר עונה אחת, “פרינג’” כלל לא מצליחה להתרומם, והגרזן כבר הונחת גם על “האפיטאון”. ושימו לב אילו סדרות פורחות - “NCSI”, “המנטליסט” ושאר סדרות נוסחה בטוחות. אין מה לחשוש מעלילה שלא תיגמר, מתסריטאים שלא יודעים לסגור סיפור, ממסע רגשי מפרך שיסתיים באכזבה. סדרות חטיף. לא לתמיד, רק עד שנהיה רעבים שוב.
כמעט 30 שנה עברו מאז סרטי המתיחות הוולגאריים של יהודה ברקן. מבחינה אבולוציונית מדובר בפרק זמן חסר משמעות, אך מבחינה טלוויזיונית זהו מעבר מגורילה כפופת גו להומו סאפיאנס זקוף וגאה. כי אין דרך אחרת לתאר את ז’אנר הקופים הפרימיטיבי והמפגר של המצלמות הנסתרות, הזן הנחות ביותר של יצירה טלוויזיונית. הספקנו לא מעט בשנים האלו - התפתחנו, יצרנו, מכרנו לחו”ל. שום דבר לא הכין אותנו לרגרסיה הפתאומית וחסרת הפשר הזאת. אבי נוסבאום ושי גולדשטיין פוקדים על זרים לעשות פדיחות אל מול בני זוגם וחיים הכט עושה בדיוק את אותו הדבר, רק שבמקום לצחוק בסוף אנחנו אמורים להזיל דמעה. זה זול, בזוי ומביך שבא לבכות, אבל במקום זה נחייך, אנחנו יודעים, אכלנו אותה.
אלון גל. גם אתם מצטמררים קלות? זה בדרך כלל האפקט. את טרנד הקואוצ’רים כבר קטלנו בעבר, ולא פלא, מדובר במקצוע מפוקפק. כל אחד יכול להיות קואוצ’ר, נדמה שכולם גם מנסים. לא צריך תואר, ההכשרה מינימלית, והדרישה הבסיסית היא היכולת להגיד לאנשים בפרצוף את מה שלרוב אנחנו לוחשים עליהם מאחורי גבם, כלומר להיות בהמות. וכאילו כל העסק לא זול גם ככה, קיבלנו את “קואוצ’ינג אקספרס”, שהפכה את המקצוע למזללת מזון מהיר. ה”מצלצלים” של הטיפול האנושי. גם “שדרג את הסלב” לא שיפרה להם את התדמית, ובטח שלא מגוון תוכניות האירוח האזוטריות בערוץ הקארמה. נקווה שתוך זמן קצר יתפוגגו להם הקואוצ’רים מחיינו כצרפתים בשלהי ספטמבר. חוץ מאלון גל. הוא יישאר כאן לתמיד. בררר.
אולי זה רק האפטר שוק של עונה גרועה במיוחד של “אמריקן איידול”, אבל אי אפשר שלא להבחין בקוצר רוח קל כלפי התוכניות המוזיקליות שפעם האירו את יומנו. ואין הכוונה לכל מיני זבלוני ילדות מזן “תיכון השיר שלנו” והאנות מונטנות, הם תמיד היו מעפנים (וטוב שכך, שהילדים ישחקו קצת בחוץ). מוכרחים להודות ש”כוכב נולד” נראית פחות כיפית ויותר כמו מעמסה דו שבועית, ואפילו “Glee”, שהתקבלה בזרועות פתוחות ואהבה אין קץ, כבר נמאסה. כנראה פשוט מיצינו. אין לנו כוח לחפש כישרונות חדשים, שמענו יותר מדי קאברים ל”כמו נוצה” ושום ילד בן 17 שיש לו סיפור חיים מורכב לא יוכל להפתיע אותנו. מספיק, היה נחמד, עכשיו תשירו בבית.
זקנים שצדים צעירות זה נורמה, זקנות שמשגלות נערים זה טרנד. מהו הנצח אל מול תופעה חולפת? והיא בהחלט חולפת, נשים בשלות מוזמנות לבתק נערים כל עוד הן יכולות, כי מסתמן שזכרי העולם, צעירים וזקנים כאחד, ישובו במהרה לחפון צעירות מסולקנות וטראשיות. אין צדק בעולם, אבל זה לא חדש. לקורטני קוקס-ארקט אין מה לדאוג, כי עם “קוגרטאון” או בלעדיה היא עדיין שווה, אבל הכונפות המנותחות שצדות עוללים ב”הפנתרה” ייאלצו לחפש תחביב חדש. גם ג’נה אלפמן, שמציקה לנו עם “במקרה בכוונה”, תיווכח בקרוב שימיה כמילף תמו, וכמה עורכים משועממים בערוץ !E ייאלצו למצוא רעיונות אחרים למצעדים. סורי בנות, מגרש המשחקים נסגר, וכן, רואים שזה בוטוקס.
אין ניג’וס גדול יותר מטסטמוניאלס בריאליטי. יכולנו לסיים את הפסקה הזאת בשש מילים, אבל לפניכם תמלול ממוצע של עדויות מתוצרת “הישרדות” - שורד א’: “כשכתבו ב’רייטינג’ שאין ניג’וס גדול יותר מטסטמוניאלס בריאליטי, הרגשתי צורך להוכיח את עצמי במשימה”. שורד ב’: “כששורד א’ גילה שכתבו ב’רייטינג’ שאין ניג’וס גדול יותר מטסטמוניאלס בריאליטי, ידעתי שהוא ייתן את הכל במשימה”. שורד ג’: “הייתי המום, אין ניג’וס גדול יותר מטסטמוניאלס בריאליטי? לא הגזמתם ‘רייטינג’?”. לא, לא הגזמנו. אין מריחת זמן משעממת, משחיתת מילים לריק ורפטטיבית יותר מטסטמוניאלס בריאליטי.
אין לבלבל טרנד זה עם טרנד הילדים הקריפיים ("פלאש פורוורד") או זה של בני הנוער המתוחכמים ("פליסיטי", "דוסון קריק", "בנות גילמור"), שריגש בואכה חפר לנו לפני עשור. אנחנו מדברים כאן על ילדים רכים המרכיבים משקפיים גדולים ובדרך כלל אוכלים מכות בהפסקה ומגלגלים עיניים אל המצלמה בכל פעם שהוריהם אומרים דבר מה טיפשי. ראינו אותם בעבר, נכון, בעיקר בסיטקומים, אבל בשנים האחרונות הם הפכו למגפה של ממש. כשהם בנים, כמו ב"טרה" וב"העשב של השכן", בדרך כלל יפקפקו במיניותם. אם הן בנות, כמו ב"משפחה מודרנית", לרוב הן סתם תהיינה כעורות. מה שמבאס במיוחד בטרנד, מעבר לתחושת הנחיתות האינטלקטואלית אל מול ילד בן 10, זה לדעת שגורלם של אותם זאטוטים מטרידים הוא אכזר ובלתי נמנע - הם ההיפסטרים של המחר.
בהתחלה זה דווקא היה חמוד, טפטוף מרענן של ווייס אוברים טלוויזיוניים שנונים. ג’יי.די ב”סקראבס”, השכנה המתה ב”עקרות בית נואשות” ואחר כך גם מרדית ב”האנטומיה של גריי”. ימים יפים של סדרות טובות וגיבורים שאוהבים לדבר אל עצמם. גם ב”דקסטר” הווייס אובר לגיטימי. זו הדרך היחידה של הרוצח להחצין את התהליכים הנפשיים שעוברים עליו, לא ניקח את זה ממנו. אבל כשגם ב”אחת שיודעת” התחילו לברבר לאוויר, ועוד עם כל מיני אמיתות בשקל בסגנון “באפר איסט סייד הכל למכירה”, זה כבר התחיל להעיק. תסריטאים אמורים להעביר לנו אינפורמציה דרך דיאלוגים, ווייס אובר זה מותרות. וכשהוא תמוה ולא נחוץ, כמו ב”מצויד” או ב”יומני הערפד”, הוא גם הופך למעיק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם