במדבר, פרק א': פרויקט תרבות לעם
ברי סחרוף, קרן פלס, שאנן סטריט ומוקי עולים להופיע ללא שום התראה מוקדמת, שחר אבן צור מעלה לדואט ספונטני מילואימניק תימני חובש כיפה, והבעלים מוותר על הרווחים, מפעם לפעם, ובין פלטת מטוגנים אחת לשנייה חולם לשחזר את הימים שבהם ערך שם פסטיבלי רגאיי עליזים. קבלו את פאב-מועדון "הבאר", רק אחד מעשרות מוסדות התרבות ההולכים ופורחים בנגב ובערבה. כתבה ראשונה
השומר של הבריכה, איש שמנמן ונעים סבר, יוצא מהשירותים וקופא בבהלה. לוקח לו כמה שניות להבין מה הוא רואה. מבועת, הוא בוהה בכף היד החבושה, ששטה על פני המים כמו מצוף שנשכח, מנסה להבין אם הוא נקלע בטעות לסרט אימה על פי ספר של סטיבן קינג או שמישהו ערבב לו אל-אס-די בקפה. אחרי דקה שנראית כמו נצח, מגיח ממעמקי המים שחר אבן צור, מתנער כמו פינגווין רדום. "אח", הוא נאנח, "תענוג".
"כסססס", מסנן השומר ומתרסק בחזרה לכורסה שלו, "הבהיל אותי זה". האמת שאפשר להבין אותו. התחבושת של אבן צור נראית מבהילה גם לא בגרסה ההיצ'קוקית, כשהיא צפה לבדה בתוך בריכה. "זה לא כל כך מעניין", אומר אבן צור כשאני מנסה לפענח את פשר המונומנט, "סתם טיגנתי שניצלים ועפה עליי המחבת". כך או כך, זה לא עוצר בעדו מלהחזיק את הקרטיב ענבים שהוא קונה עכשיו בקיוסק. "יאללה", הוא פונה לחמשת הנגנים של "המעפילים", ששכבו עד עכשיו על הדשא, חצי מעולפים חצי מתחרדנים בשמש כמו לווייתנים שבעים, "מקלחת בחדר, וחוזרים לנגן?". הם בוהים בו, חצי מסונוורים. לנגן? אה, כן. הדבר הזה שלשמו התכנסנו. מה שתגיד.
הדיסקו של הקיבוץ במערב הפרוע כבר שלושה ימים הם מתארחים בקיבוץ. אוכלים בחדר האוכל, ישנים בחדרים, ומהצהריים עד הערב שקועים בחזרות לקראת ההופעה שלהם, שתתקיים מחר בפאב-מועדון הוותיק של הקיבוץ, "הבאר". ההופעה מצטרפת לאלבום החדש שישיק בקרוב אבן צור, הנשען כולו על עיבודים עבריים חדשים לשירי סרז' גינזבורג. החזרות כאן הן בעצם ההזדמנות שלו ושלהם להשתפשף ולהתגלח על הביצועים בהופעה חיה. ועל הדרך, אם כבר, גם לעבוד קצת על השיזוף.
אבל אבן צור, האלבום או ההופעה הם בכלל לא הסיפור כאן, אלא האיש הג'ינג'י שהקלנועית שלו עוצרת בכניסה לבריכה בדיוק כשהם עומדים לצאת ממנה. הוא חובש כובע סרוג בצבעי הרגאיי, הג'ינג'י, וקצת קשה לראות אותו מאחורי ערימת הילדים - ארבעה במספר, כולם שלו - שמקיפה אותו. קוראים לו אודי ברק, 36, ועם אבא שלו, צביקה, הם הקימו את "הבאר" והפ? כו אותו למקום הכי רחוק מסתם עוד פאב קיבוצי מנומנם בניחוח אייטיז.
בשש השנים שהוא פועל, ללא פרסום, מפה לאוזן, באמצעות עבודת שטח עיקשת ועקבית, הצליח "הבאר" למצב את עצמו בתור תחנת חובה דרומית בעבור המוזיקאי הישראלי. אם אתה מופיע, אתה חייב לעבור ב"הבאר". האמת , גם אם אתה לא מופיע עכשיו, אתה מופיע לפעמים ב"הבאר". אם תרצו, הוא קצת כמו ה"זאפה" של הדרום, רק עם הרבה יותר גרוב, ועם בריכה. אה, ובניגוד לזאפה, הוא מציע גם לינה. ואחלה פלאפל. אבל רגע, תכף נרחיב על כל זה.
ברק, אבן צור והלהקה מחליפים צ'פחות ומסכמים את המשך הלו"ז של היום. די ברור שהם מחבבים אותו. האמת, קשה שלא לחבב את אודי ברק. הוא איש שקט ונעים. הוא מעריץ מוזיקה חרוף. הוא מארח בנדיבות אין קץ ובלי התחשבנויות. תזכירו לי איפה בתל אביב יש כאלה? נכון, אין. וחוץ מזה, הוא בכלל לא האיש עם היד על הכסף. על זה אחראי אבא שלו. אבל זה בסדר, גם הוא לא נורא מתעניין ברווחים.
"האחראים עליי בקיבוץ טוענים שאני אמור להרוויח יותר". אומר צביקה, "אבל אני אומר להם 'אני לא עסק, אני קיבוץ'. אני צריך לגמור באפס, להיות מאוזן. הרי גם יכולתי להביא לפה תאילנדי שיעבוד כמו משוגע, אבל אני מעדיף להביא לפה שלושה עובדים למטבח ולמלצרות ולתת להם משכורת סבירה, ושצ'יפס יעלה עשרה שקלים ולא 20 שקלים. אני מיושן, אני מאלה שעדיין חושבים שאנחנו צריכים להיות קיבוץ של בני אדם".
הוא יודע על מה הוא מדבר, מן הסתם. לפעמים ההופעות הן הצלחה מסחררת, לפעמים הן לא רווחיות בכלל. אודי סוגר עם האמנים על חלוקה של 70-30 ברווחים 70) לאמנים). "אבל כשלא מגיע מספיק קהל," אומר צביקה, "אנחנו הרבה פעמים מוותרים על החלק שלנו. כי מה, הם כבר השקיעו ובאו, אז ניקח להם את השני גרוש?"
לפני שש שנים החליטו בצאלים להגדיל את מה שהיה מכונה בז'רגון הקיבוצניקי הנפוץ ה"דיסקו", ששכן עד אז, כמובן, במקלט. רצה הגורל, ובמקק ביל הוצף הנגר של הקיבוץ בפרץ אמביציה מופלא ובמלאי עצום של עץ - מה שהוביל ליצירת חלל גדול ויפה, בדרכו, שנראה כמו שילוב בין אורווה מודרנית למסבאה גדולה במערב הפרוע. צביקה ברק בדיוק סיים אז את תפקידו כגזבר הקיבוץ, ולקח עליו את תפקיד ניהול המקום. אודי, בנו, שניהל עד אז את דוכן הפלאפל של הקיבוץ - לקח עליו את תפקיד מנהל ההופעות. היום, אגב, מנהלת את דוכן הפלאפל אשתו של אודי, אלינור, אתיופית יפה ומרשימה, ופרט למחיר הזול - מדובר באחד הפלאפלים (והסחוג) היותר מעולים שתמצאו בארץ. באחריות.
המשיכה הראשונית של ברק ג'וניור הייתה דווקא לרגאיי. הוא בילה שש שנים באפריקה, לאחר שכל המשפחה עקרה לחוף השנהב בשל עבודתו של צביקה בסולל בונה. שם התאהב במוזיקה האפריקאית, ברגאיי ובסקא, והוא "עדיין זוכר את ההופעה של אלפא בלונדי בפארק אשכול בשנות ה-80. כאן בקושי ידעו מיהו, ואני הרגשתי שאני רואה את הביטלס".
הוא שב לאפריקה כאדם בוגר, וטייל בגאנה ובאתיופיה. כשחזר לארץ, נוצר קשר חברי בינו לבין גיל ראסטה, אבי קהילת הרגאיי בישראל, ש"שמע שיש לי המון קסטות של מוזיקה אפריקאית ורצה שאני אקליט לו אותן". דרכו הוא הכיר את פילוני ואת מוקי, וכך הפכה שבק ס' ללהקה הראשונה שהגיעה להתארח בצאלים. "אחר כך הכרתי את ברי (סחרוף - א"ל) ואת תומר יוסף, ומשם הכרתי עוד אנשים, ואז כבר היה יותר ויותר קל להביא אנשים להופיע כאן".
בעופרת יצוקה היה מפוצץ כאן "הבאר" יכול היה להיות סתם עוד תחנת מעבר שמופיעים בה, עוד מקום שעוצרים בו עם הוואן וחוזרים הביתה מאוחר בלילה. אבל ברק ואביו הצליחו להפוך אותו למשהו מעבר: למעין מרכז השתלמויות, שההופעות הן רק חלק מהחוויה בו, שמוזיקאים באים אליו כדי לנוח, לעשות חזרות, לכתוב, לקחת פסק זמן קצר מהחיים - ולבסוף גם להופיע. וכשהווייב הזה נדבק במוזיקה - הוא נדבק גם בקהל.
"אנשים התחילו לבוא לכאן כי הם שמעו שיש פסטיבלים של רגאיי", משחזר אודי. "היינו מרימים כאן אירועים של יומיים עם הופעות של כמעט 20 להקות, יוסי פיין, תומר יוסף, פילוני, מי שאת רוצה, והיו באים במיוחד מכל הארץ. אבל אז אבא קיבל התקף-לב ועבר ניתוח, ואחר כך שיפצנו את המקום שוב, וככה יצא שהייתה הפסקה של שנתיים. את יודעת איך זה, זמן מדבר. בשנה הבאה אני רוצה להחזיר את זה".
בימים רגילים מגיעים למקום בעיקר חיילים ומילואימניקים מבסיס צאלים הסמוך, זה עם אסון א' ו-ב'. שולחן אחד, גדול וקולני, פותח עכשיו את הערב ומזמין שישה המבורגרים, בזמן שאבן צור והנגנים שלו ממשיכים לתרגל את השירים מהאלבום החדש. הם דווקא נשמעים לא רע, השירים האלה, ולאט לאט נעצרים הקליינטים החדשים שנכנסים פנימה מול הבמה, מניעים את ראשם לפי הקצב, בוהים בסקרנות במתרחש. אבל השולחן ההוא, של המילואימניקים, לא עוזב. הם גמרו אתמול תרגיל גדול של חיל תותחנים והם חייבים להתפוצץ. שישה אנשים בסך הול, אבל עושים רעש כמו 50. מוחאים כפיים, שורקים, דופקים עם הכפות על השולחן, תובעים את מנת תשומת הלב שלו. אבן צור מבין את הרמז - ומתמסר.
לא עוברות עשר דקות ואחד המילואימניקים, תימני רזה וממזרי, חובש כיפה, עומד על הבמה ושר עם אבן צור בשני קולות שיר תימני לא מוכר. הוא דווקא שר לא רע, המילואימניק, כך שאבן צור מרשה לעצמו לנטוש את הבמה ולתת לו לרוץ סולו. הוא עוצם עיניים ומרשה לעצמו לעוף. גם הלהקה מפרגנת, מנגנת לפי הקצב. יש לו קול של זמיר מבית הכנסת, כזה שהחזן תמיד אהב, וכשהוא מסיים, מריע לו כל המועדון, כ-20 איש שהתאספו בינתיים, ומוחאים כפיים בהתלהבות אמיתית. אבן צור, במצברוח טוב, מחליט לפרגן ביצוע של "עירומים" לקינוח, ופתאום מתרקם באוויר רגע ספונטני ונעים, כזה שמחלץ נדיבות מכולם. מישהו מסיט בשבילך כיסא. מישהו מזמין מישהו לבירה, מציע אש לסיגריה.
"בעופרת יצוקה היה מפוצץ כאן, אנשים היו על הקצה", נזכר אודי, "היו יושבים ושותים פה בטירוף, לפני ואחרי שהם נכנסים לעזה, מסתובבים מתוחים, לא יודעים אם הם נכנסים פנימה, לא נכנסים, שופכים פה סיפורים, אללה איסתור. לפעמים היו בוכים".
ומה אתה עשית?
"מה יכולתי לעשות? שמתי מוזיקה, נתתי להם לשתות וקיוויתי לטוב".
היום יום רביעי, יום בינוני מבחינת קהל. הפאב חצי ריק, אבל גם לא מספיק ריק כדי שירגיש עגום. רוב הנוכחים הם מילואימניקים - גברים במדי ב' ובחולצות טריקו, מבטם נודד ומתגעגע, ספק חרמני ספק בוהה, בקבוק בירה בידם. ברקע מוזיקת רוק קלאסית: סטונז, פורטיס. צלחות מתחילות לצאת מהמטבח, שום דבר בעל ערך תזונתי: נקניקיות, צ'יפס, פיצות. אבן צור והלהקה יורדים מהבמה ומתיישבים לאכול. "תביא... זה", הוא ממלמל למלצר, "מה זה חשוב בעצם, ממילא זה יהיה מטוגן".
את קירות העץ שמקיפים את הבר אי אפשר לראות. כולם מצופים בפוסטרים - ישנים כחדשים - הבנות נחמה, דן תורן, סחרוף, הגרובטרון, קרן פלס, קובי אפללו. אני מחפשת את אודי ונבהלת לגלות אותו משתלשל מעמודי התאורה, מכוון פנס אחרי פנס, מזיז את הסולם עם הרגליים כמו צבעי מנוסה. "יש הרבה מאוד אמנים שרוצים להופיע כאן, לא כולם מוכרים", הוא מודה. "פעם היינו במה פתוחה ואני מאוד רוצה לחזור לזה, אבל אני לא יכול לעשות פה הופעה יותר מאשר פעם בשבועיים. אני לא חי באשליות, אנחנו בסך הכול די נידחים. לעשות בכל שבוע הופעה בפני אותו קהל זה יותר מדי".
ההופעות הכי מעניינות מתקיימות ב"הבאר" דווקא במסגרות הלא רשמיות. אי אפשר באמת לדעת מתי זה קורה. אתם פשוט צריכים להיות, איך לומר, באזור - ולתפוס את הגל. אני יודעת שזה קצת מעצבן, אבל מכיוון שהמקום מתנהל על סמך קשרים אישיים, גם ההופעות הלא רשמיות - כשמן הן: לא רשמיות וגחמתיות. מתי שיש זמן פנוי, מתי שמתחשק. בל"ג בעומר, למשל, עלו על במה אחת, סתם בשביל הכיף, קרן פלס, ברי סחרוף, שאנן סטריט ומוקי. סחרוף, באופן כללי, מגיע לשם בכל שנה. בפעם האחרונה הוא ניגן משתיים בלילה עד שש, אך ורק קאברים. ככה זה כשאף אחד לא מצפה ממך לעשות משהו חוץ מכיף.
אפשר להיות ציניים כלפי מקום כמו "הבאר", אבל זה יהיה פספוס. נכון, על פניו הוא נשמע קצת יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי. במידה מסוימת, הוא מזכיר את המ? קומות שמציעים לך "לשלם כפי יכולתך", וסומכים על המוסר של הלקוח הישראלי, שכידוע, מפוקפק לפחות כמו הנימוסים שלו. "אנחנו גם הרבה פעמים נופלים", אומר אודי, "לפעמים אנשים מנצלים את זה חופשי. אבל רוב האנשים מחזירים על נתינה בנתינה".
תגידו שהם סתם טמבלים, שהם יכולים להרשות את זה לעצמם, בגלל רשת הביטחון הכלכלית של הקיבוץ. כל זה נכון. ואף על פי כן, את מה שתמצאו ב"הבאר", לא תמצאו בשום מקום אחר: תום ונדיבות מיושנים, שמגיעים קומפלט עם בירה מהחבית וחיוך עם שפם. נעים לדעת שהם שם. נעים לדעת שכל זה בכלל עדיין קיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם