מאמא M.I.A: ראיון עם M.I.A
היא הראפרית הכי מרתקת, ולבטח הכי פרובוקטיבית בעולם. הקליפים שלה הוסרו מיוטיוב כי נראתה בהם אלימות מטורפת, כולל ירי בראשו של ילד. אבא שלה התאמן עם אש"ף בלבנון והקים תנועת התנגדות של המיעוט הטמילי בסרי לנקה שם נולדה. כשעיתונאית הרגיזה אותה, הזמרת פרסמה את מספר הטלפון שלה באינטרנט. אבל חייה הפרטיים דווקא מרופדים היטב, הודות לבן זוגה: בן ברונפמן. קבלו את הראפרית M.I.A, בראיון לא דיפלומטי
- על הקליפ השערורייתי של מיה
לא פלא שהיא גם מתגלה כאשפית ביצירת דרמות. "ייתכן שזה הראיון האחרון שלי, ויותא לא אתראיין לעולם", היא אומרת בתום הפגישה שלנו. אל תמהרו להמר על זה. מיה, או בשמה המלא מיה ארולפרגסם, היא מתנה שאמצעי התקשורת לא יוותרו עליה מהר כל כך. גם יפה וגם חצופה. היא בוחרת נושאים שיעלו על סדר היום ("אני חושבת שאדבר על ליבריה וכאלה") בלי להקדיש לכך יותר מדי מחשבה, והאנשים ווהגופים שהיא מסתכסכת איתם כאילו נבחרו לגמרי במקרה. בין המטרות שמיה בחרה לתקוף באחרונה: ליידי גאגא, פייסבוק וגוגל. על פי מיה, גוגל היא בכלל חברה שפיתחו הסי-איי-איי.
אבל מה שמסבך אותה יותר מכל הן ההתבטאויות שלה על סרי לנקה. היא נולדה בלונדון ב-1975, ובגיל חצי שנה עברה לסרי לנקה, המולדת של הוריה. את עשר השנים הראשונות של חייה בילתה בכפר ליד דינה ג'פנה בצפון המדינה ובצ'נאי שבהודו. אביה הוא המייסד של ארוס, ארגון סטודנטים שנאבק בשנות ה-70 וה-80 להעניק עצמאות לחבל טמיל. בעקבות פעילותו של האב, מיה ומשפחתה נאלצו לשוב ללונדון ב-1987, שם הם התגוררו באכסניות ובשיכונים מהסוג הדל.
מיה לא ירשה את המשיכה לפוליטיקה מאביה, אבל היא בהחלט מביעה תמיכה באזרחים הטמילים. ומן הסתם, הטענה שלה, שממשלת סרי לנקה אשמה בביצוע רצח עם של טמילים, לא התקבלה בהתלהבות יתרה. אפילו האשימו אותה בתמיכה בארגון הבדלני "הנמרים הטמילים". בקיצור, קיילי היא לא.
פרט לזה, בחודש שקדם לפגישה שלנו הצליחה מיה לגרום לעוד שתי שערוריות גדולות. הראשונה, קליפ רווי פרובוקציות של "לחופש נולד". השערורייה השנייה שהיא חוללה הייתה סביב מאמר שפרסמה לין הירשברג ב"ניו יורק טיימס". במאמר הדגישה הירשברג את הסתירה בין ההתבטאויות הפוליטיות הקיצוניות של מיה (למשל: "כאשר ילדתי זה היה כלום לעומת כל הנשים בסרי לנקה שנאלצות ללדת במחנה ריכוז"), לבין סגנון החיים המפנק מאוד שיש לה כיום. למען האמת, הטור לא היה מי-יודע-מה נשכני, אבל הירשברג הצליחה כנראה לגעת בכמה נקודות רגישות. למשל כאשר כתבה: "'אני רוצה להיות אאוטסיידרית', אמרה מיה, בעודה נוגסת בהנאה ממנת טוגנים בטעם כמהין".
מיה רתחה מזעם, וכמובן עברה מיד למעשים. היא פרסמה באינטרנט את מספר הטלפון של הירשברג, בתוספת הקלטה המוכיחה שהייתה זו דווקא הירשברג ולא מיה שהזמינה את המנה הפלצנית. סערה בכוס תה (או בצלחת, במקרה זה?) אולי. אבל מיה - כנה, ממהרת להתלקח ולא מתוחכמת - לא מוכנה לעבור בשתיקה על שום דבר.
עד הפגישה עימה אני כבר מתפוצצת ממידע: הצהרות מדוברים ממשלתיים, טוקבקים זועמים מאנשים שבקושי יודעים קרוא וכתוב, וכמובן אוסף הבלוגים והטוויטים של מיה בעצמה. הכל מבדר מאוד, רק שיש בעיה אחת - זה מסיט את תשומת הלב מהמוזיקה שלה.
אז צריך לומר זאת מיד ובצורה ברורה: המוזיקה של מיה פנטסטית. היא ראפרית, כותבת שירים ומפיקה שלמדה הכל בעצמה. היא יוצרת מנגינות קליטות ומקוריות, שמשלבות אלמנטים ממגוון סגנונות וכלים - היפ-הופ, רייב, פאנק, מקצבים מג'מייקה, מקצבים הודיים ותופים אפריקאיים. היא גם מסמפלת מכל הבא ליד - מקלאש וסואיסייד עד צלילים מן הסביבה שלה, כמו קופות רושמות וצעצועים. גם הטקסטים שלה מאוד מעניינים: זורמים, דו משמעיים, קשים
אנו נפגשות בבננה ליף, מסעדה הודית בחלק היותר מלוכלך של רובע טוטינג בדרום לונדון. מיה בחרה את המקום משום שהוא קרוב מאוד לביתה של אמה, קאלה. כאשר אני מגיעה, המסעדה כמעט ריקה. חוץ מהעובדים, היחידים שנמצאים בה הם מיה, אשת יחסי הציבור שלה, החבר של מיה, בן ברונפמן, ובנם בן 14 החודשים, איקהיד, שמסתובב במסעדה בחיפוש אחר טלפונים סלולריים שהוא יכול ללעוס. מיה ובן נראים ישנוניים למדי, הם בילו זמן רב בנסיעות בתקופה האחרונה.
בן, טיפוס רגוע בן 27, מציע לקחת את איקהיד לטיול כדי שנוכל לקיים את הראיון ללא הפרעה. לפני שהוא יוצא, אנו מגיעים איכשהו לנושא של צלילה, ספורט שמיה ובן ניסו באחרונה. בן אוהב מאוד לצלול, מיה קצת פחדה. "לא אוהבת דברים כאלה", היא אומרת. "אבל עשירים אוהבים את זה", היא מוסיפה, מצביעה במזלג שלה לעבר בן ופורצת בצחוק.
חלק מהתהיות שהעלתה הירשברג במאמר שלה ב"ניו יורק טיימס" מתבסס על החיבור בין מיה לבן. אביו של בן הוא אדגר ברונפמן ג'וניור, יורש אימפריית "סיגרם" ומנכ"ל וורנר. בן, סולן להקת האינדי-רגאיי אקזיט והבעלים של חברת תקליטים ידידותית לסביבה, נולד לתוך העושר. מיה, לעומתו, ממש לא. לכן עולה השאלה המתבקשת: איך אפשר להמשיך להאמין לה שהיא עדיין אכפתית, דואגת וזועמת, כאשר היא חיה חיים חסרי דאגות במערב הוליווד בחברת יורש מיליונים? אבל השאלה הזאת נראית מגוחכת כאשר רואים את בן ומיה יחדיו: הרקע שלהם שונה, אבל שניהם אנשי מוזיקה שמתנהגים כמו כל משפחה עם ילד קטן. בן גאה מאוד בארוסתו. "שמעת את האלבום?", הוא מתעניין, "נכון שהוא אדיר?".
אחרי שהם יוצאים, אולי משום שבן ואיקהיד בסביבה, מיה מדברת ארוכות על משפחתה. ויש לה חתיכת סיפור. הוריה של מיה הם אמנם טמילים מסרי לנקה במקור, אך הם נפגשו בפעם הראשונה בפאב בלונדון. ארול, אביה, קיבל בגיל 15 מלגה שבאמצעותה נסע ללמוד הנדסה ברוסיה ואחר כך הגיע ללונדון. אמה למדה בעיר כמה חודשים והתגוררה אצל אחיה. האם קאלה הייתה צריכה להאריך את הוויזה שלה, ארול הסכים להתחתן איתה למטרה זו והשניים אכן נישאו כעבור כמה ימים. תוך שנתיים נולדו להם שתי בנות, קאלי (כיום מעצבת תכשיטים) ומיה, שזה קיצור של מתאנגי. מה שקאלה לא ידעה זה שארול יצר קשרים עם פעילים טמילים. וכאשר מיה הייתה רק בת חודשיים, הוא עזב. "הוא יצא לקנות חלב וחזר אחרי ארבעה חודשים", מספרת מיה. "התברר שהוא טס ללבנון כדי להתאמן עם אש"ף".
כך או כך, קאלה עברה עם ארול לכפר הולדתה ליד ג'פנה בצפון סרי לנקה, שם יכלו הסבא והסבתא של מיה לסייע למשפחה. זמן קצר לאחר שהגיעו לשם, נולד האח של מיה, סוגו. אולם ארול, שכעת כינה עצמו ארולר, המשיך להיעדר. "הוא שאל את אמי, 'מדוע שאקדיש את עצמי לאישה אחת ולשלושה ילדים כאשר אני יכול לסייע לאלפים?'", אומרת מיה. "אמא השיבה לו, 'אם אתה בכלל שואל את השאלה הזאת, אתה צריך ללכת'". עד שמלאו לה שמונה שנים הייתה מיה בטוחה שאביה מת. בכל שנותיה בסרי לנקה היא ראתה אותו רק שלוש פעמים. "באחת הפעמים שהוא בא הביתה הוא אפילו לא זכר איך קוראים לי", מספרת מיה.
אבל לדבריה, היו לה חיים שמחים בסרי לנקה. היא, אחותה, אחיה, אמה והסבתא התגוררו בבית עם שלושה חדרים (הסבתא ישנה בחדר אחד, כל השאר בחדר נוסף, והחדר השלישי היה שמור לאורחים). ליד הבית שלהם התגוררו הדודות שלה, שלאחת מהן היו שמונה ילדים ולשנייה שבעה ילדים. "ברחוב שלנו היו בערך 50 ילדים וזה היה נפלא", היא נזכרת. המשפחה של מיה הייתה היחידה בסביבה שהיה לה מקרר. פעם בחודש הם היו שוכרים טלוויזיה ומכשיר וידאו. כולם היו מגיעים לבית, נדחסים לתוך אחד החדרים וצופים בסרטים טמיליים 24 שעות ללא הפסקה. כדי לא להירדם הם שמו קרח על הפנים.
אך למרות היעדרותו, המשיך ארול להשפיע על חייהם. המשפחה נאלצה לנדוד שוב, הפעם לאזור טמילי בהודו. במשך שלוש שנים הם התגוררו שם בבית נטוש. כאשר המשפחה שבה לכפר בסרי לנקה, נהגו חיילי הממשלה לקפוץ לביקורים בבית, בחיפושיהם אחר ארול. החיילים היו מושיבים את מיה על הברכיים שלהם, ושואלים אותה אם הצעצוע שהיא משחקת בו הוא מתנה מאבא. "הלוואי!", היא השיבה להם. אחר כך, אותם חיילים "חביבים" היו מכים את קאלה לעיני ילדיה. את אותו טיפול הם העניקו לכל הגברים המקומיים בגילאי 18 עד 25. אחרי כמה שנים, כאשר החיים הללו נעשו בלתי נסבלים, ערכו התושבים המקומיים מגבית, נתנו את הכסף לקאלה ואמרו לה שהיא צריכה לקחת את הילדים ולשוב לבריטניה.
יחסית לאבא נעדר, אני אומרת, ארול גרם לכם צער רב.
"וזה ממשיך כך עד היום", אומרת מיה. "כולם חושבים שאני פועלת בהשפעת אבי, בעוד שההשראה שלי היא בכלל דודי מצד אמי בדרום לונדון". היא מספרת שהדוד הוברח לבריטניה, מכר בגדים מתוך המכונית שלו, ובשנות ה-60 "הפך לצבעוני הראשון שפתח דוכן בפטיקוט ליין". לאן שאתה לא פונה במשפחתה של מיה, תמיד תמצא סיפור של התגברות על צרות צרורות, איזו הרפתקאה אפית.
מאז שבה מיה לבריטניה בגיל עשר היא לא שמעה מאביה. עד שהיא החליטה להחזיר אותו לחייה, כאשר קראה לאלבום הבכורה שלה "ארולר". "חשבתי לעצמי", היא מספרת, "שאם הוא יגגל את עצמו, הוא יראה את האלבום שלי ואז יצור קשר". וזה עבד, על אף שהיחסים ביניהם עדיין מורכבים מאוד. את מרבית הידע שיש לה על אביה למדה מיה מאנשים אחרים. "מעצבן אותי שבסופו של דבר אני מקדישה לו הרבה מאוד תשומת לב, על אף שהיה לו רק חלק קטן מאוד בחיי", היא אומרת.
ובשעה שהיא מדברת, אני כל הזמן חושבת לעצמי, עד כמה מיה שונה ממה שציפיתי. היא עדינה יותר וחייכנית יותר. היא מסבירה, לא משתלחת. ובכל זאת, קל מאוד לשלוף מהשיחה איזה ציטוט עסיסי או שניים. דיפלומטית היא לא. כשאנו משוחחות על בריק ליין, שבו הסתובבה כאשר הייתה בת 17, היא אומרת, "לרובע היה חבר פרלמנט חדש. כדי להפחית את האלימות, הוא הציף את האזור בהרואין, כי חשב שכך ירגיע את הבנגלים".
קשה לי להאמין שחבר פרלמנט יעשה דבר כזה, אני מנסה להעיר בעדינות. "אני סבורה שכאשר שכונת עוני עומדת להתפוצץ, בסופו של דבר, מישהו ירוויח, פוליטית או כלכלית", היא אומרת. "כל המקומות שהסתובבתי בהם - מפעלי העור, המתנ"סים - נמכרו והפכו לדירות פאר. הכל קשור".
נשמע כמו עוד תאוריית קונספירציה. היא רשאית להאמין בזה, אבל כדי לשכנע אחרים היא צריכה לבסס את טענותיה בעובדות. רק שמיה היא האחרונה שתזכה בפרס על עיתונאות חוקרת. זה ממש לא מה שהיא מחפשת. היא רק מעוניינת לעשות פרובוקציות.
הביוגרפיה שלה יכולה לספק הסבר הגיוני לצורך האינסופי בתשומת לב. מיה בילתה חלק ניכר בחייה בנדודים, תוך התחברות לסוגים שונים של אנשים: בנים בנגלים בבריק ליין, סטודנטים לאמנות בסנט מרטינס, נערי היפ-הופ מלוס אנג'לס (היא חיה שם ארבעה חודשים כשהייתה בת 18), ואוכלוסייה "אינית" בלונדון (בשנות העשרים שלה היא חלקה דירה עם סולנית אלסטיקה, ג'סטין פרישמן, ומעצבת האופנה לואלה ברטלי). כאשר עבדה על "קאלה", אלבומה השני, עשו לה בעיות עם הוויזה לארצות הברית, אז היא הקליטה בליבריה, בג'מייקה, בטרינידד ובהודו. כאשר הרתה, היא נאלצה לעזוב את ניו יורק, כי הריחות בעיר גרמו לה להקיא כל הזמן. היא לא ממש מתאימה למקום מסוים.
מיה ובן יתחתנו בקרוב - נותרו להם עשרה חודשים עד שתפקע שוב הוויזה של מיה - אבל הם לא יודעים היכן כי המשפחות שלהם מפוזרות במקומות שונים. אחרי החתונה הם חושבים לחיות בסירה. "אני לגמרי בעד", אומר בן, שבדיוק חזר עם הילד.
מיה מספרת על המעבר שלה לאנגליה, כשהייתה בת עשר. ביום הראשון שלה בבית הספר, הכיתה עבדה על משוואה בחשבון. מיה הרימה מיד את ידה, כי ידעה את התשובה. "ואז כל הילדים, פשוט כולם, הסתובבו לעברי וצחקו עליי", היא אומרת, צוחקת בעצמה. המורה ליטפה את ראשה, ואמרה שהיא לא חייבת להעמיד פנים. אבל היא ידעה את התשובה, רק שלא ידעה אנגלית. "לא היה אכפת לי", היא אומרת. "הייתי שמחה. הייתי שמחה בכל מקום שהייתי בו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם