מה עובר עליי: ראיון עם יעלי רונן
ההחלטה לזנוח זמנית את ההפקות גבוהות המצח לטובת מחזמר נוצץ ומסחרי, היחסים המורכבים עם שלמה ארצי, התהפוכות מאחורי הקלעים, השינויים הדרמטיים של הרגע האחרון, העבודה מול כוכבנים וההתמודדות עם הביקורות הקטלניות. יעלי רונן, הבמאית של "לילה לא שקט" ולוח המטרה שבמרכז הסערה התקשורתית, משיבה אש
זה גם ההסבר שלה להצהרה, שלה סירבתי להאמין, ולפיה היא לא קראה ביקורות כבר שלוש שנים. "זה בא מהמקום הכי ילדותי", היא מודה, "של להישאר נקי לגמרי, כשההצגה יוצאת. להתרשם רק מתגובת הקהל ומהתגובה שלך. לא ממה שכותבים עליך". אבל עם כל הכבוד לעולמה הפנימי של רונן, אין ספק שאת מטר הביקורות שניחת על המחזמר החדש שלה, "לילה לא שקט", שעלה באחרונה בתיאטרון הקאמרי, היא כבר לא הצליחה לפספס.
אל ההתייחסות שלה לאותן ביקורות (ובראשן: "כישלון לא מפואר", על פי מיכאל הנדלזלץ) עוד נגיע בהמשך. אבל בינתיים, ההרגל של רונן להתרחק כמו מאש מה"מה יגידו", הוא פתיח ראוי למערכה הראשונה של הכתבה: מה, בעצם, לבמאית המוערכת, החתומה על הצגות איכותיות ("פלונטר", "משוגעת", "דור שלישי" ועוד) שהוצפו בסופרלטיבים ועוררו דיונים נוקבים על אמירותיהן הפוליטיות והחברתיות ולמחזמר משירי שלמה ארצי? הרי מדובר בחיבור שלפני שנראתה הסצנה הראשונה שלו כבר קומם עליו מראש את כל פקחי התרבות הגבוהה בישראל. או, כפי שהיא מגדירה זאת: "לפני הפרמיירה לקחתי כמה מעטפות, בכל אחת שמתי פתק שבו כתבתי מה כל מבקר יכתוב - וצדקתי בכל המקרים".
אז למה עשית את זה?
"קודם כל, תמיד אהבתי את השירים של שלמה, אבל בשושו. אתה יודע, כולם בגל"צ, שם שירתי, מקשיבים לשלמה ארצי ואוהבים אותו, אבל זו פדיחה, זה לא מגניב. אם אתה רוצה להתקבל לגלי צה"ל, אתה לא אומר שזה מה שאתה שומע בבית. וגם אני הייתי כזאת עד שיצאתי מהארון. ואז, כשקיבלתי את ההצעה מעמרי ניצן ליצור מחזמר מהשירים האלה, זה הדליק אותי נורא".
מה שמעלה את השאלה: מה לך ולמחזמר? אלה לא בדיוק החומרים שאת נוהגת לעסוק בהם.
"נכון, ואני גם לא ממש מתה על הז'אנר הזה. אם היו מציעים לי לביים את 'שיקגו' הייתי אומרת לא, אבל נקודת המוצא שלי פה הייתה השירים של שלמה. כמעט בכל העבודות שלי יש ניסיון לגעת במיתוסים של ישראליות, ושלמה ארצי הוא מבט פנורמי כמעט על מיתוסים של גבריות ישראלית. עניין אותי לקחת שירים של מישהו שהוא בן דורם של הוריי, ולפרק את השירים האלה מנקודת המבט של הדור הצעיר. בעיקר בכל מה שקשור ליחסים ולזוגיות. מה עוד ששלמה הוא סוג של סטורי טלר. זה היה הגירוי שעשה לי חשק לעבוד איתו מלכתחילה".
אבל ארצי הוא גם הרבה דברים אחרים. למשל, פרפקציוניסט וקונטרול פריק, תכונות שעלולות להיות נחשקות פחות, בעיני מי שאמור לביים מחזמר משיריו. רונן, שהייתה ערה לבעיה מהרגע הראשון, פתחה אותה מיד מול ארצי, שמצדו הבטיח לה חופש פעולה מוחלט. "היה ניסיון להפריד את שלמה מזה, למזער אותו, אבל בסופו של דבר זה לא צלח", היא אומרת. "יכול להיות שבדיעבד זה לא היה ניסיון נכון".
"כן, שלי. הוא היה מעורב עד שלב מסוים, ואחר כך ניסיתי לעשות הפרדה. התחושה שלי הייתה שאהיה חופשייה יותר בלעדיו. הוא פשוט איש כל כך דומיננטי ומרשים, שבאופן לא נשלט הוא יוצר אצל הסביבה שלו צורך לרצות אותו. הוא לא עושה את זה באופן מודע. זה משהו שהוא מקרין, ומבחינתי כאמן זה מקום שלא קל להיות בו".
איך הוא הגיב למידור הזה?
"הבעתי בפניו באופן מאוד פתוח את החשש שלי לאבד את המרכז שלי מולו, והוא קיבל את זה בהרבה מאוד כבוד והבנה, והיה מוכן לעשות דבר שהוא מאוד כואב בשבילו. אתה יודע, למסור את השירים שלו למישהו אחר שייקח אותם לדרכו. הוא קיבל את זה, אבל עדיין היה לו קשה מאוד עם זה".
שלמה מביא איתו נדוניה נוספת, זאת של "הגונז הסדרתי". לא פחדת שיום אחד הוא יגיד "בואו נרד מהכל"?
"גם את זה פתחתי באופן גלוי מיד בהתחלה. סיפרתי לו על מישהו שהתערב איתי שההפקה הזאת לא תעלה, ושאני טענתי שהיא כן תעלה. ואמרתי 'שלמה, תעזור לי לא להפסיד פה'. הוא כמעט נעלב".
רונן קיבלה את החופש שלה וצללה אל תוך חדרי החזרות של הקאמרי, עם אנסמבל השחקנים של ההצגה.
את חושבת שלכתוב עם סטודנטים מסמינר הקיבוצים, כפי שעשית בעבר, זה כמו לעבוד עם סלבריטאים, שהם לא ממש בקטע של יצירה?
"מה זאת אומרת? רוב הקאסט היה בנוי מיוצרים. אמנם בתחום המוזיקלי, אבל יוצרים. תדע לך שהייתי המומה מיכולות הכתיבה של האנשים שם. מיי פיינגולד ואפרת גוש יכולות להיות סופרות. באמת. אבי גרייניק - הפיל אותי איך שהוא כתב. אקי אבני כותב כמו משורר. זיהיתי שם כישרון ממקומות לא צפויים בכלל. ממש".
אלא שהאידיליה החלה להיסדק בתוך זמן קצר. מעל הכל ריחפה העובדה שרונן ילדה את בנה הראשון רק כחצי שנה קודם לכן, והעבודה האינטנסיבית על המחזה לא בדיוק תרמה לרגשות האשם שלה. "היה לי נורא נורא קשה", היא משחזרת. "זה פרץ של רגשות אשמה וגעגועים, ומצד שני המלחמה בעצמי. לא לאבד את עצמי לאמ?ות. מה גם שידעתי שאני מובילה אחריי צוות של אנשים, ויש לי הרבה אחריות. קצת כמו של מפקד בקרב".
הטרמינולוגיה השלמה-ארצית שרונן משתמשת בה נכנסה בסערה לחדר החזרות, עם ארצי עצמו, כחודש לפני הפרמיירה המתוכננת, אבל זה לא קרה. "שלמה היה מוטרד ממה שהוא ראה", היא מספרת. "היו לו הערות לגבי העיבודים המוזיקליים, וגם ביחס לעלילה. הוא רצה שיהיה קו מקשר בין האפיזודות הנפרדות שיצרנו לזוגות השונים על הבמה. הפריעה לו גם עלילה מסוימת, שהיו בה יחסים סאדו מזוכיסטיים, והורדנו אותה. אין ספק שזו הייתה טלטלה".
ואם כל זה לא הספיק, הרי שבאותו זמן הוחלט בקאמרי להעביר את ההצגה מאולם קאמרי 2 לאולם קאמרי 1, הכפול בגודלו. המשמעות הייתה קריטית: המחזמר היה צריך להפוך להרבה יותר מיינסטרימי, ולוותר על הצדדים הניסיוניים שהיו בו. את הקורבן שילמה, בין היתר, מצגת הווידאו ארט המתוכננת, שבמסגרתה ההתרחשויות על הבמה היו אמורות להיות מצולמות במעגל סגור ואז להיות מוקרנות על מסכים בחלקים שונים של האולם. חלק חשוב מאוד מהקונספט של רונן.
בשורה התחתונה, על אף שעד אותו רגע כרטיסים רבים כבר נמכרו, הפרמיירה נדחתה ב-20 יום, ל-1 ביולי, והתקשורת חגגה על העיכוב. רונן ניגשה במהרה למלאכת השכתוב, וכשסיימה מצאה את ארצי שוב בחדר החזרות. "כשהוחלט לשנות את ההצגה, לא היה לי טעם להתווכח", היא מספרת, "זה היה או לעשות את זה או לא לעשות את זה".
והחלטת , למרות הכל, לעשות את זה.
"לא היה נראה לי נכון לא לעשות את זה. לקחתי איתי אנשים למסע, לא הרגשתי שאנחנו רחוקים מספיק מהיעד בשביל לוותר על המסע הזה, זה נראה לי בר עשייה והחלטתי ללכת על זה במלוא הכוח והאומץ. הגבתי לזה ממקום של להבין שאני נמצאת בטריטוריה שזרה לי, ושאני לא צריכה להיאטם ולהיות גאוותנית, אלא להקשיב, להיות מוכנה ללמוד ולזרום עם השינוי".
גם אם זה כרוך בהשלמה עם העובדה שארצי תופס פיקוד על היצירה שלך?
"לא הייתה פה השלמה. ככל שהעמקתי יותר לתוך העבודה הבנתי שהאיש מבין את הקהל שלו יותר טוב מכל אחד אחר, יודע מה יעבוד ומה לא יעבוד, ושזה לא יהיה נכון מצדי למדר אותו. תשמע, אני יודעת מה אני אוהבת, מה הטעם שלי, אבל בניגוד אליו, אין לי מערכת יחסים ארוכת שנים עם קהל. תוך כדי הדרך הזאת הבנתי שאם אני אנסה לעשות פה משהו נורא פרינג'אי, זה עלול להזיק ואפילו לעורר כעס אצל חלק מהקהל הנאמן שלו. לדעתי, בסופו של דבר, הוא צדק. הבחירה שעשינו הייתה בחירה ראויה".
עם היד על הלב, ניתן לערוך שינוי מהותי כל כך בפחות מ-20 יום? לא היה לך אפילו זמן לערוך חזרה גנרלית.
"נכון, לא הייתה חזרה גנרלית, ובאמת, בשביל לעשות עבודה בתהליך כזה כמו שצריך, דרושה חצי שנה. אבל ברוב ההצגות שעשיתי הייתי צריכה ללמוד לעשות את זה בפחות זמן, כי המערכת לא בנויה להחזיק שחקנים לזמן ארוך כל כך. במקרה הזה, לא הייתי צריכה לשכתב את הכול מחדש, אלא לתפור בין דברים קיימים ולשנות אולי סיפור וחצי. אבל כן, כדי לעשות תהליך מורכב כזה, אין ספק שצריך הרבה יותר זמן מראש".
אם היית מקבלת את הזמן הדרוש, התוצאה הייתה יכולה להיות טובה יותר?
"היא הייתה אחרת. לא יודעת מה יותר. כל דבר שאתה עושה הוא תוצאה של הזמן שהיה לך. אם היה לי עכשיו עוד חודש עבודה, מן הסתם ההצגה הייתה נראית אחרת".
הקאמרי קבע את הצגת המבקרים הראשונה לתחילת אוגוסט - כחודש אחרי הצגת הבכורה, כמקובל בתיאטרון הישראלי. אבל המבקרים, מסיבות מובנות לגמרי, לא התאפקו, קנו כרטיס ב-260 שקלים וחזרו הביתה כדי לספר. ברוב המקרים, הסיפורים לא היו מרנינים, מבחינת רונן לפחות.
וזו , למעשה, שאלת המפתח בסיפור. מדוע צריך תיאטרון רפרטוארי, הנתמך בידי כספי ציבור, להעלות הפקה בעלת אפיל כל כך מסחרי. לרונן יש שתי תשובות נחרצות. הראשונה טכנית יותר, השנייה מהותית. "בתיאטרון כמו הקאמרי", היא מסבירה, "המימון הציבורי מכסה רק 40-30 אחוז מהתקציב. התוצאה היא, שכדי למלא את האולמות היותר קטנים של התיאטרון, חייבים להעלות באולם הגדול רק שלאגרים. כי בכל האולמות הקטנים, התיאטרון מפסיד כסף. גם 'פלונטר' שלי, שנחשב להצלחה, הפסיד כסף.
"בקיצור, השיטה מכתיבה את התוצאה. תהיה בטוח שהמנהלים האמנותיים לא מתים על זה, אבל אין להם ברירה. כדי להרים הפקות איכותיות וניסיוניות, הם זקוקים גם להפקות הענק. והמבקרים, שיודעים את זה מצוין, מפגינים פה פשוט צביעות, וטמינת ראש בחול".
אז מה את אומרת? ש"לילה לא שקט" הוא אמצעי המימון של ה"פלונטרים"?
"לא רק. וזה העניין היותר מהותי: אני באמת חושבת שהמחזה הזה ראוי לתיאטרון רפרטוארי, כי הצעד הראשוני שלו נבע מחיפוש אמנותי".
זה לא ממש נראה ככה. עושה רושם שהצעד הראשוני היה לנצל את הפופולריות האדירה של שלמה ארצי כדי לעשות כסף.
"ממש לא. אני חושבת שנדרש אומץ אדיר מבחינת התיאטרון במהלך הזה. לא סתם נרשמה שם כזו פאניקה. הם יצאו לדרך של הפקה נורא מורכבת, יקרה ומעוררת ציפיות, בלי שהם יידעו אפילו מה יהיה הטקסט. חוץ מזה, אנשי תיאטרון יודעים מצוין שלא קיים דבר כזה - הימור בטוח. הרי היו גם התרסקויות בז'אנר הזה".
אם כבר מזכירים את הכוכבים, לא מפריע לך שחלק ניכר מהקאסט שלך בנוי מסטארים שמעולם לא למדו משחק?
"קח את יעל בר זוהר כדוגמה. אני מודה שהיה לי לגביה דימוי של כוכבנית. זאת גם הסיבה שלא האמנתי שהיא תסכים לבוא להפקה הזאת, שבה היא חלק מאנסמבל. אבל היום אני חושבת שהיא פשוט בריג'יט ברדו הישראלית. הרקדנית הכי טובה בהפקה, קומיקאית בחסד, פצצת כישרון, שאני מקווה שיום אחד יפרגנו לה כמו שמגיע לה. מצאתי אצלה רצינות, שתמצא אצל מעט מאוד בוגרי בתי ספר למשחק. היא עובדת בטירוף ולוקחת שיעורים פרטיים על ימין ועל שמאל. ואני בטוחה שאקרא לה לעוד הצגה שלי".
ולמרות הכל, את מבינה את המבקרים שתקפו את הצגה בחריפות כזאת?
"אני מבינה את מקור האלימות שלהם, שהיא רק חוסר אונים מול הכוח של הדבר הזה. ליתר דיוק, מול ההבנה של הכוח של הדבר הזה. זה כמעט מקומם. הרי היו סביבם בהצגה אנשים שקמו על רגליהם והריעו. ברגע שאתה לא אוהב משהו וכולם סביבך מצביעים ברגליים, ברור שזה מעצבן, אבל התייחסו לזה ממש כאילו נעשה פה נזק תרבותי - ואני לא מסכימה עם זה. ברמה הכי עמוקה".
הביקורות עלולות להשפיע, לדעתך, על הצלחת ההצגה?
"אין שום סיכוי בעולם. זה סו ביונד איט. זו פשוט מלחמה חסרת סיכוי של המבקרים. ואגב, אני חושבת שזה ממש לא קשור רק לשם 'שלמה ארצי'. אם זה היה ככה, אנשים היו יוצאים באמצע מבואסים וזה לא היה מצליח להחזיק, אבל עד עכשיו ראו את זה משהו בין 8,000 ל-10,000 איש , וההצגה יצאה לפני שבועיים. כל הצגה נגמרה בזה שאלף איש עמדו על הרגליים ושאגו. לא חוויתי את זה עד היום בשום הצגה שלי. אני אומרת לך, ההצגה הזאת היא אן-סטופבל".
את נשמעת כמעט על סף התמכרות. מה, יעלי רונן "האיכותית" נגעה באצטדיונים?
"לא, לא ממש. העוצמות האלה מרגשות, אבל העיסוק הזה בעולם הבידור והרכילות מחליא אותי. אני אתן לך דוגמה: יום אחד התקשר אליי כתב רכילות, ששאל אם זה נכון ששלמה כל כך התרגז על השחקנים, עד שהוא אסר עליהם ללכת בערב להופעה של אלטון ג'ון".
בשורה התחתונה, את סבורה ש"לילה לא שקט" יצעיד את התרבות הישראלית קדימה?
"לא, אני לא תמימה, אני לא חיה בהונאה עצמית. אבל הוא בהחלט נעשה מתוך חיפוש אמנותי אמיתי. אני חושבת שבפער שבין אלימות הביקורת והתגובה האורגזמטית של הקהל, האמת היא איפשהו באמצע".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם