ידיד אמת: ראיון עם האמן ידיד רובין
במשך שנים הוא תיעד את הברושים והשדות של קיבוץ גבעת חיים בשטיחים עזים של צבע, אבל עולם האמנות התל אביבי תייג את הציורים שלו כ"דקורטיביים". עכשיו, בגיל 72, ידיד רובין זוכה סוף סוף להכרה שתמיד הגיעה לו: תערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון תל אביב. ולהבדיל מהקיבוץ, אצלו הטרקטור עדיין חורש את האדמה
בכירי עולם האמנות בישראל מתקשים לתת כבוד לאמנים כמו רובין. הוא מעולם לא נטמע בשום קליקה, תמיד שמר על אמירה וסגנון אישיים שברחו מכל תיוג. האמנות שלו לא מצאה את מקומה בשיח שקידש ציור אוניברסלי ודלות החומר. אבל בשנים האחרונות התרבו הקולות שרואים בידיד, תלמידו של אביגדור סטימצקי, מאחרוני הציירים הישראלים שפועלים כאן. עבודותיו הן שטיחים עזים של צבע, בהם הוא משרטט את תווי הנוף שבו הוא מתהלך: שדות חרושים, טרקטור, ברושים, בתי קיבוץ.
רובין לא עזב את הנוף, אבל הנוף עזב אותו. במשך השנים תוואי הסביבה נעלם לו מהעין ונותר חרות רק בזיכרון. בתוך הסטודיו נטול החלונות, צריף שנוטה ליפול, הוא מתעקש להנציח אותו. גם הקיבוץ שלו, זה שרשם פרק מפואר בתולדות התנועה, אינו אותו קיבוץ: מופרט, רווחי, כזה שמזמן כבר לא טרוד במלחמות אידאולוגיות עם השכן, גבעת חיים מאוחד. אבל אצל רובין הטרקטורים עדיין חורשים את האדמה. האם הם יחרצו את הלב?
"אף פעם לא הייתי שייך לאסכולה", הוא אומר בכנות. "רציתי את זה. רציתי חברים. בכל פעם שהייתה תקופה חדשה באמנות איחרתי את המועד. חייתי מאוד בבדידות - גם בעולם האמנות, גם בתנועה הקיבוצית. במשך שנים החלומות והרצונות שלי לא התגשמו. רציתי להצליח בצבא, להיות גנרל. צחקו עליי. בקיבוץ אמרתי, תנו לי להיות מרכז ענף. לא נתנו לי. רק במלחמת לבנון מינו אותי לכמה ימים להיות מרכז ענף כותנה. נכנסתי לסטודיו שלי בקיבוץ והתחלתי לעבוד. זה מקום שעד היום אני עובד בו".
בסוף שנות השבעים הכל נראה אחרת. אלה היו ימי השיא של האמנות המושגית, והברנז'ה האמנותית אימצה את רובין באהבה. העבודות שלו, שחקרו את המרחב המקומי, ריתקו את אמני הרעיון. "ביקשתי ממנהלת גלריית ג'ולי מ. בתל אביב להציג אצלה. היא ראתה את העבודות שלי ואמרה שהן בוסר ושהגלריה מלאה בשנה וחצי הבאות. יום אחד אני מקבל מהם טלפון, שאלו אותי אם אני יכול להכין תערוכה תוך שלושה שבועות. לא היו לי הרבה עבודות, אבל אמרתי בחוצפה: 'כן'.
רובין הפך לאחד האמנים המרכזיים בגלריה. "העברתי איתם שעות על גבי שעות, כולם היו אצלי בסטודיו ביפו. הסתובבתי עם קדישמן. הוא היה מגיע עם האוטו לכניסה של המוזיאון והיו פותחים לו את הדלתות. שאלו אותו אם הוא אוכל אבטיח עם גבינה או לא. מטאור. בפתיחה לתערוכות שלו במוזיאון, הוא עמד עם המכנסיים הקצרים שלו, כמעט תחתונים. הוריד את החליפה שלו וכולם התנפלו ולחצו לו יד. אמרתי אני לא מוכן להיות זנב של מישהו. גרתי בתל אביב בדירה שעל הדלת
שלה היה שלט 'רפי לביא'. הוא היה המנהיג של תל אביב, ממש ראש הממשלה. אבל אני לא טיפוס
שמתחנף, לא מנסה למצוא חן בעיניך".
בתחילת שנות השמונים המוח שלו קדח מעודף אמנות קונספטואלית, והוא חזר לאהבתו הגדולה: הצבע. "אחרי שלוש שנים נגמר לי מזה. גרתי בתל אביב, לקחתי שיקופיות מכל האזור,
חבורת דלות החומר ראתה בציוריו החדשים בגידה. "הראיתי את העבודות החדשות שלי, והפנו לי את הגב. כל דלות החומר זרקו אותי. הייתי המום. הצבע היה מה שאני מאמין בו, לא התרסה נגדם. לא הבנתי למה. מה קרה? מה עשיתי רע? הייתי מאוד פגוע, הלכתי עם הראש באדמה. הייתי בן בית בג'ולי מ. לא נולדתי לעשות עבודות ולהשאיר אותן בסטודיו. נותרתי בודד, בלי גלריה. לא הייתי במצב טוב.
"דלות החומר הייתה התפיסה ששלטה בכל הגלריות, במוזיאונים. אתה מערער על השפה שלה. לא היה מה לדבר איתם. פחדתי לפתוח את הפה. אמרתי ואן גוך גאון, אמרו הוא נאיבי וסתמו לי את הפה. אמנים שהיו כוכבי על, נעלמו. התחום הזה אכזרי, יכולים להקים ולהפיל אותך. פעם אחת פגשתי את אלן גינתון, אוצרת מוזיאון תל אביב. היא אמרה לי: אנחנו חייבים לבוא אליך. אמרתי בהומור: כמה שתבואו יותר מאוחר, כך יותר טוב. עד היום לא הגיעו".
רובין נולד בגבעת חיים, בן לאיש כספים בתנועה ומנהלת גלריית הקיבוץ. "בילדות שמו אותי עם
ילדים. קראתי לעצמי ליצן. לא הייתי רע או טוב. תמיד ישבו מולי גאונים. ידעו דברים, הייתי המום. לא הקשיבו לי. שנים לא דיברתי בכיתה. ציירתי את הידיים שלי, המורה, סוסים. לא הבנתי מה קורה. כשצריך לדבר, דיברתי על מה שהם כבר דיברו אליי. זה קשה מאוד. אנשים אהבו אותי, אבל מצד שני לא הקשיבו לי. כנראה מהסיבות האלו פיתחתי את הציור".
כשהשתחרר סימן מטרה: לימודי אמנות במכון אבני אצל המורה והצייר הגדול אביגדור סטימצקי. "התביישתי ללכת לבד, אז ביקשתי מחבר להצטרף אליי. חשבתי בטוח סטימצקי יכניס אותי ישר לשנה השלישית. אמר לי תתחיל שנה ראשונה. חשבתי שאם אני טוב במשהו, אני חייב להיות הכי טוב. אבל אני לא זריצקי, אני לא מנהיג. סך הכל רצו ממני שאהיה צייר טוב. למדתי עם לילי שרון, אריק הגיע לבקר. שלוש שנים לימודים ואף אחד לא דיבר איתי. בתקופה הראשונה אתה מרגיש לא בסדר אבל פתאום אתה עושה מה שבא לך, ואנשים אוהבים את זה. אתה לא מכוער. כל הזמן חשבתי שאני הברווזון המכוער".
הוא התקשה לאמץ את הקו השולט. "הייתי תמים, חשבתי שהמופשט הלירי זה הדבר. סידרו לי דוממים, אמרו תצייר. ברגע שגמרתי ללמוד קרעתי את הבד. אני לא מאמין במופשט הלירי הזה. אמרו לי הציור נגמר. מה ציור? אין ציור. העולם אז לא היה פלורליסטי. ב-62' אמרו לי מחר אתה נוסע ללונדון לרויאל קולג'. הייתה ועדה, מישהו גדול מאנגליה התרשם ממך, אמר יש לך משהו עם צבע. לא אמרו לי מה יש לי עם הצבע. בלונדון לימדו אותי להרוג את הצבע. לקח לי 30 שנה לגלות מה זה צבע. זה לא בא מהשרוול. אחרי שישה חודשים הקיבוץ לחץ עליי: או מילואים או שתבוא לכותנה. ואני עושה חיים. שמו אותי באולם של כל המשוגעים של בית הספר, היו ימים שלא דיברתי שלושה ימים עם אף אחד. בלונדון פגשתי את גדעון גכטמן והפכנו לחברים. חזרתי לארץ והתחלתי לחקור את האמנות המושגית".
בכל תחנה בחייו הקיבוץ שימש כעיר מקלט. אחרי הגט מחבורת "דלות החומר" שדות הכותנה הצילו אותו. "אף אחד לא הגיע לבקר. מהבוקר ועד הערב נותרתי לבד. זה כאילו מוגבלות, אבל הקיבוץ נתן לי ביטחון. למדתי נזקי חרקים. הם אמרו לי, תעבוד חצי שנה בשדות, וחצי שנה תהיה בסטודיו. עבדתי נורא קשה בקיץ בשדות הכותנה. באתי לסטודיו וישבתי כמו אידיוט, מה אני אעשה. עד שבאו רעיונות. היה המון זמן למחשבה. החממה של הקיבוץ נתנה לי אפשרות להתרכז. כשחזרתי מחו?ל הייתה לחות איומה, גועל נפש של מזג אוויר, אבל השערות שלי עמדו מהתרגשות. כאילו ראיתי את ואן גוך".
הוא פיתח שגרה נוקשה. "כל יום הייתי קם בחמש. סדר היום מאוד חשוב לי, עד כדי כפייתיות. זה גם בציור, לטוב ולרע. החזרה אצלי היא גם הביטחון שלי. אני חוזר כי הדבר הוא שלי. אני לא מוותר על המקום שלי. זה עקשנות, להוציא מזה משהו. כשאני הולך בפרדס אני חוזר תמיד על אותו מסלול. זה ימשיך כך עד שישימו לי מכשול. כשקטפתי כותנה לא אהבתי את זה בכלל, אבל בגלל זה הייתי עובד מצוין. עבדתי מהר".
רובין ניסה לא ליפול למחוזות התסכול והמרמור. "אני קוטר", הוא מודה, "קראו לי קוטר. קיטרתי פה ושם, אבל כשהתחיל להיות ממש קשה, התעוררתי. רק כשקשה אני מתעורר. הקושי הזה הכריח אותי להוציא ממני. אנחנו עצלנים מיסודנו. אם יגידו שיש לך הכל, תהיה עצלן. אם יגידו אין ברירה, אתה צריך לשים הכל. גם במסעות בצבא הייתי מתעורר פתאום".
בקיבוץ גילה מחדש את הצבע. "ישבתי מול הטלוויזיה וראיתי את רם עברון. הייתה לו צנצנת פרחים. אמרתי טלוויזיה שעובדת על שלושה צבעים ותראו מה היא מייצרת, אני יכול לעבוד עם אלף צבעים. עשיתי ציור של עברון עם צנצנת הפרחים. התחלתי להבין שאני מרגיש חופשי. מותר לי להיות כמו ידיד רובין".
הוא התחיל ללוש את הצבע. מצייר בעזרת ידיו, מעמיס שכבות על שכבות. "היו שנים שעשיתי 60 ציורים בשנה. בסופו של דבר נשארו שלושה טובים. אני לא זורק את הבדים, ממשיך לצייר עליהם. יש ציורים שעבדתי עליהם מ-1975 ועד 2000. חוזר לתמונה שלא נגעתי בה שנים, מגרד אותה ומצייר בית. יש היסטוריה ואני לא זוכר אותה. היו ציורים שאחרי עשר שנים התחילו להתקלף, הצבע התחיל להישפך. לא לימדו אותנו שבין חומר ישן לחומר חדש צריך לשים חומר מדבק. למה אני מצייר על בדים צבועים? הכי קשה זה בד לבן. זה שוק. כשהבד מצויר אני יודע מה לעשות. הוא מלכותי, יש לו יופי ראשוני".
אחרי שגילה את הצבע, התחיל המסע אחר האובייקטים. הוא ניסה לצייר דמויות, אבל מהר
מאוד נטש את האדם. הנוף הפרוש מסביב קרא לו. "בתים, שדה, ברושים. כל הסיפור שלי זה הסתכלות. כשהצגתי בסקנדינביה, רציתי מקום שקט עם שלגים. ידעתי מה אני אעשה שם - את ציורי השדה שלי. הייתי בסדנה בסנטה קתרינה בסיני. כולם ציירו. סולם לשמים. צבעו אבנים. לי הנוף לא עשה כלום כאמן. התאהבתי באחת הבחורות וחזרתי לעבודות שלי".
אבל הנוף שלו כבר מזמן הפסיק להתקיים. "אחרי 30 שנה עקרו בקיבוץ את הברושים שהקיפו את המטעים, כי הבינו שהם לא מגנים מפני הקרה, אלא להפך. האחראי בא להתנצל בפניי. שאל מה יהיה עכשיו בציורים. אמרתי לו: בשבילי הם ישנם. השינויים פה מסביב לא שינו את התפיסה שלי. אני עדיין יוצא לשדה לחפש תולעים בשדה. אני מושקע כאן. אני לא חי מנוסטלגיה, אלא מהדבר עצמו. בקיבוץ קצרתי עם חרמשים, מגלים. באמת הייתי כאן".
רובין צייר ללא הפסקה, אבל לא מצא בית. בתוך כל הבדידות הזו עלתה המחשבה על הסבה מקצועית. "עשר שנים הייתי בלי גלריית אם", הוא חי את הכאב. "רציתי שרה לוי, אמרה: בעוד שנתיים. אמרתי נמשיך לעבוד בכותנה". פגישה עם מנהלת גלריית "שלוש? נירה יצחקי ב-1990 פתחה בפניו אופק חדש. הם התחילו לעבוד יחד, הציגו תערוכה בפרנקפורט, ומאז העלו יחד עוד 15 תערוכות. "גם אצלה אני יוצא דופן עם כל המודרני שם. כל הפטנטים האלו של האמנות המודרנית. היא מתייחסת לזה בכבוד".
יצחקי הייתה זו שפתחה את הדלת בפני אספני האמנות הגדולים. רובין, שלא היה מחובר לשום קליקה, הפך לאחד האמנים הנמכרים ביותר בארץ. התערוכה המוזיאונית הנוכחית צפויה עוד להעלות את מחירי השוק של עבודותיו. "הם קיבלו אותי הרבה יותר מוקדם,? הוא מודע למהומה סביבו, "פעם אמרו אמן מסחרי, דקורטיבי, לא טוב. עכשיו הם אומרים מסחרי, דקורטיבי וכן טוב. הדקורטיבי זה לא העניין שלי, זה לא רלוונטי. אף פעם לא עשיתי עבודה כדי למצוא חן. כשהציורים שלי התחילו למצוא חן בעיני אחרים הייתי מופתע".
עם כל הכבוד לכסף הגדול, הוא לא שינה את אורח חייו. המשיך להתגורר בביתו בקיבוץ, שהודות לאשתו השנייה, אילת, הפך למיצב ענק. עשרות אלפי פריטי אספנות המסודרים במדויק בכל חלל אפשרי, מנהלים קרב טריטוריאלי מול התמונות הגדולות שלו התלויות על הקיר. עשרות זרי פרחים מפלסטיק, מדפים מלאים בקומקומים, כלי חרס, שטיחים מרוקאיים, בובות חרסינה סיניות ומה לא נאבקים לנשום בחלל.
סדר ממין אחר עיצבו לו אוצרי התערוכה החדשה גליה בר-אור ויניב שפירא, שבחרו להציג מבחר מייצג של עבודותיו מתקופות שונות, כולל פריטים מוערכים משנות השבעים. עבור רובין, התערוכה במוזיאון תל אביב היא סגירת מעגל. "מוטי עומר, שהיה אז באוניברסיטת תל אביב, הגיע לסטודיו לפני 30-25 שנה", הוא נזכר. "הוא קטל אותי לגמרי, אבל אמר: תבוא לבקר אותי בתל אביב. הלכתי אליו, דיבר איתי שעות על בני אפרת. כמה שהוא יוצא מהכלל. אמרתי: 'אני לא בא לתל אביב כדי לשמוע על אחרים'. רציתי קשר. הפסקתי לבוא אליו ולא היה לי קשר איתו שנים. עכשיו הוא מתייחס אליי בצורה מדהימה. משהו שהיה סגור - נפתח.
"ב-2009 הוא הציע לי אולם קטן ליד הקפטריה. קפצתי על המציאה. אחר כך ביקשו רטרוספקטיבה. הייתי המום. ב-1970 חלמתי על מוזיאון ולא קרה כלום. אמרתי לעצמי, מה, אני אגמור את החיים שלי בגלל מוזיאון? שכחתי את המוזיאון. עשיתי על זה קו. עכשיו יש לי את מוטי עומר ואלן גינתון שמחבבת אותי, אז מה אכפת לי 'דלות החומר'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם