החיים בזבל: על סדרות הריאליטי-טראש
"ג'רזי שור". "עקרות בית אמיתיות". "אני אוהבת כסף". "מייגן מחפשת מיליונר". "בוגדים". סדרות הריאליטי-טראש השתלטו על הטלוויזיה האמריקאית וקבעו שיאים חדשים של טעם רע. אבל התופעה החמורה באמת היא ההתמכרות: כשהאורות כבים המשתתפים מתקשים לחזור לחייהם והבעיות הרגשיות שלהם רק מקצינות. לפעמים זה נגמר באגרוף בפרצוף. בפעמים אחרות ברצח ובהתאבדות - כמו במקרה של ריאן ג'נקינס ויסמין פיאור
מצלמות הרשת, שעוקבות אחריהם כבר מספר שבועות, עומדות בהיכון. קצת אחרי שתיים לפנות בוקר, כשרוב המשתתפים כבר שתויים למדי, נקלעת ניקול "סנוקי" פוליציי בת ה-19 לוויכוח עם בראד פרו בן ה-23, מורה לספורט בתיכון בקווינס.
פרו, שיכור כלוט, כבר הוזהר על ידי הסלקטורים של הבר שהתנהגותו תוביל לסילוקו מהמקום, ולאחר שצוות הברמנים מסרב למזוג לו משקאות נוספים הוא מתביית על סנוקי וחוטף כוסית מהמגש שהיא נושאת לעבר חבריה. סנוקי, לא בדיוק מישהי שמחמיצה הזדמנות לעימות, גוערת בפרו השיכור שמסתובב לכיוונה ויורה אגרוף אכזרי שפוגע בצד פניה ושולח אותה מעולפת לרצפה.
כמה דקות אחר כך, כשפרו מובל מחוץ למועדון אל הניידת והמעצר שממתין לו, מתקשר מנהל ההפקה הנרגש אל המפיק האחראי של התוכנית בביתו שבלוס אנג'לס. "מר ביאנקו, יש לנו את זה! סנוקי קיבלה אגרוף מגבר במועדון. כן, אדוני, זהב טהור. כן, כמובן, הטלפון הבא שלי הוא לעורכי הפרומואים. מזל טוב לכולנו, ולילה טוב".
למרות ששיחת הטלפון הספציפית הזאת היא פרי הדמיון, קל לדמיין שפה ושם היא מתרחשת באמת. גם כך רשת אם-טי-וי, מחלוצות ז'אנר הריאליטי, מינפה את האגרוף של פרו באופן מיטבי: מלבד חגיגת הפרומואים שבהם נראית סנוקי קורסת לרצפה ופרו מובל לניידת, שלחה הרשת את משתתפי הסדרה להתראיין תחת כל עץ רענן, לתאר את האירוע שנייה אחר שנייה ולהוסיף פרשנויות.
במה שנראה כמו מפגן צפוי של צדקנות - שרק הגדיל את הבאזז סביב התוכנית - החליטה אם-טי-וי לגנוז את הקטע האמור מהפרק המוקרן ולשדר בסופו הודעה שבה היא מגנה נחרצות כל סוג של אלימות כלפי נשים ומתרה בצופים שיודעים על מקרים כאלה לגשת למשטרה ולדווח. בינתיים, זכתה התקרית המצולמת למיליוני צפיות באינטרנט ועשתה לערוץ שירות יחצני אדיר.
מכיוון שהתקרית התרחשה במהלך צילומי העונה הראשונה ובטרם עלה לשידור אפילו פרק אחד, התזמון לא יכול היה להיות טוב יותר: בנוף הריאליטי העמוס של הטלוויזיה האמריקאית, אירוע שכזה הוא אמנם זהב טהור, מנוף יחצני מהסוג שעורג לו כל רוכש זמן אוויר לפרסומות. עובדה: במהלך העונה הראשונה של "ג'רזי שור" צמח מספר הצופים מ-1.375 מיליון בפרק הראשון ל-4.83
מיליון בפרק התשיעי.
העונה השנייה, שעלתה לאוויר ב-29 ביולי השנה, הצליחה למחוק את ההישגים האלה כשהיא רושמת את המספרים הגבוהים ביותר של הערוץ בכל הזמנים: בפרק השלישי צפו 5.5 מיליון אמריקאים, כשחלק הארי מהם משתייך לשכבת הגיל הנחשקת של 12 עד 34. ובערב בו שודר הפרק יותר אנשים ראו את "ג'רזי שור" מאשר כל תוכנית אחרת בטלוויזיה האמריקאית.
מבחינת אם-טי-וי, שלל המקטרגים הנזעמים של התוכנית הם קורבן סביר למספר הצופים ההולך וגדל. בטלוויזיה האמריקאית - בכל טלוויזיה בעולם - רק המספרים מדברים, ובמקרה של "ג'רזי שור" הם כבר לא מדברים, הם צורחים.
הפורמט של "ג'רזי שור" איננו חדש. הוא נשען על הנוסחה שפיתחה אם-טי-וי עוד ב-1992, עם "העולם האמיתי", התוכנית התקדימית שבישרה על ז'אנר חדש לחלוטין ועלתה לאוויר ביוני השנה עם העונה ה-24 שלה , "העולם האמיתי: ניו אורלינס".
הרעיון פשוט עד כדי גיחוך: חבורה של צעירים שנבחרו באודישנים עוברת לגור יחד בבית משותף, כשחייהם ומערכות היחסים ביניהם מתועדים על ידי צוות טלוויזיה 24 שעות ביממה. "ג'רזי שור" לקחה את הרעיון צעד נוסף קדימה (או אחורה), עם ליהוק שנשען במכוון על סטריאוטיפ גזעי: שמונת דיירי הבית (שהתחילו כתשעה אבל נפרדו מאחת הדיירות, אנג'לינה, בפרק השלישי של העונה הראשונה) הם, כפי שהם מכנים את עצמם, "גווידואים".
"גווידו" הוא כינוי סלנג מעליב לאנשים ממוצא איטלקי (התרגום המיידי הוא ערס או פרח), והוא רווח במיוחד באזורים בחוף המזרחי שמזוהים עם המהגרים מארץ המגף: קווינס, הברונקס, ברוקלין, סטטן איילנד, לונג איילנד וניו ג'רזי.
בצעד שיווקי מוצלח, פרסמה אם-טי-וי את הסדרה באמצעות שימוש תכוף במונח למרות שחלק ממשתתפיה כלל אינם ממוצא איטלקי. תשדיר הפרומו המרכזי של התוכנית טוען כי עלילתה עוקבת אחרי
הקהילה האיטלקית-אמריקאית הגיבה, כצפוי, בחמת זעם. אנדרה דימינו, נשיא UNICO, הארגון האיטלקי-אמריקאי הגדול והמשפיע ביותר, שחרר הצהרה מעט לפני עליית הסדרה שבה טען כי "אם-טי-וי מילאה את הבית דמוי הבורדל שלה בדגלים איטלקיים ובצבעי הדגל, במפות של ניו ג'רזי ובשלל סממנים וסמלים איטלקיים אחרים. . . הם נכנסים בקהילה האיטלקית-אמריקאית באופן בוטה ובאופן מוסווה באמצעות כל טכניקה אפשרית. זו פשוט טלוויזיה טראשית".
ארגונים אחרים של הקהילה הצטרפו ופרסמו הצהרות זועמות לא פחות, ועד מהרה פרסמה הרשת הצהרה חצי מתנצלת משלה, ובה נטען כי "ג'רזי שור" בסך הכל "מנסה לתאר אספקט אחד של תרבות הנוער, ואינה מיועדת עבור כלל הצופים".
אבל ברור שהסקנדל הזה התכתב עם הכוונה המקורית של הערוץ, שפעם - מישהו זוכר? - התמקד בלעדית במוזיקה: שלל הפרסומים סביב "ג'רזי שור" עשו הכל חוץ מלהזיק לאחוזי הצפייה שלה, ואפילו החברות שמשכו את חשבונות הפרסום שלהן מהתוכנית - ביניהן ענקית המחשבים "דל", "דומינו פיצה" וחברת הביטוח "אמריקן פמילי" - לא ממש הטרידו את בכירי הרשת.
הפרובוקציות לא נגמרו שם: מלבד תקרית האגרוף והתרעמות הקהילה האיטלקית-אמריקאית, נרשם סקנדל פומבי נוסף עם מעצרה של אותה סנוקי, ביולי השנה, אחרי שהטרידה נופשים בחוף הים, ועוד אחד עם מעצרו של רוני אורטיז-מגרו, הבריון השזוף ואחד מארבעת הגברים של "ג'רזי שור", שהכה עובר אורח עד אובדן הכרה בטיילת של סיסייד הייטס. גם קטע הווידאו שמתאר את התקרית הברוטלית זכה למיליוני צפיות ברחבי הרשת.
דומה שכמעט בכל פרק של הסדרה יכולים הצופים לקבל תוכן דומה: שמונת המשתתפים עסוקים בעיקר בשיזוף אובססיבי, בשתייה מתמדת, בחגיגות ליליות ובעימותים בלתי פוסקים בינם ובין עצמם ובינם ובין סביבתם, עימותים שהופכים לפיזיים ומסוכנים לעתים קרובות.
קני הרצוג, עיתונאי מה"לונג איילנד פרס", סיכם יפה את טיבו של צוות משתתפי "ג'רזי שור" כשטען ש"הם נערים מהמעמד הבינוני בפרברים שעושים את מה שכל הנערים מהמעמד הבינוני בפרברים עושים: מפצים על חוסר הביטחון שלהם באמצעות הגזמה של איכויות מלאכותיות המשמשות להם מקור לגאווה, לפמיליריות ולנחמה. תוסיפו לאלמנט הזה כמה מצלמות, ותקבלו מאבק דארוויניסטי לעליונות בחדר העריכה, מאבק שמתנהל באמצעות התנהגות שאפשר לתאר, בשיא העדינות, כדה אבולוציונית".
אז בחודשים האחרונים הפכו הילדים האלה - למרות התנהגותם הדה אבולוציונית ואולי בגללה - לגיבורי תרבות אמריקאים. הם מגיעים לעתים קרובות לתוכניות האירוח של ג'ימי קימל, דיוויד לטרמן וג'יי לנו, מככבים בדיונים בשלל תוכניות הפאנל בלוח המשדרים, ונהנים ממעקב צמוד באלפי האתרים והבלוגים המוקדשים לסדרה.
גם האמנים והלהקות שזוכים לככב בפסקול צוברים פופולריות. לא פלא שבעקבות משא ומתן מחודש עם הרשת ישלשל כל אחד משמונת המשתתפים 30 אלף דולר לפרק - תוספת של 600 אחוז (!) בהשוואה ל-5,000 הדולר שהרוויחו בעונה הראשונה.
איך שלא מסתכלים על זה, "ג'רזי שור" הפכה לתופעה אדירת היקף שמבססת באופן סופי את השתלטות ריאליטי הטראש על תעשיית הבידור האמריקאית, אף על פי שהיא רחוקה מלהוות את הביטוי הקיצוני ביותר של הז'אנר.
אבל כיצד הפכה התעשייה האמריקאית לנושאת דגל הזבל? ואיך קרה שאם טי-וי - ערוץ שכבר מזמן זנח את ייעודו המקורי לטובת שכלול ריאליטי הטראש לכדי אמנות מעוותת - הפך לבית ההפקה החשוב ביותר של תוכניות מהסוג הזה? והאם היום, אל מול מבחר כמעט בלתי נדלה של תוכניות ריאליטי פוגעניות וקיצוניות, עוד נותרו גבולות שעוד לא נפרצו?
את עלייתם ההדרגתית של אם-טי-וי, ובמידה פחותה יותר של המתחרה VH1, לכס מלכות הריאליטי-הטראש חבים הערוצים האחים לשרשרת של מנהלים ממולחים, שזיהו תובנה בסיסית: אלמנט ההזדהות, ההכרחי להצלחה של סדרת טלוויזיה, יכול לשמש, בהיעדר דמויות אחרות לחיקוי, כחלון וכמראה.
"היכולת שלנו להפיק עונג או אפילו עניין מתוכניות מהסוג הזה", קבעה ננסי פרנקלין, מבקרת הטלוויזיה של ה"ניו יורקר", " לא תלויה ביכולת שלנו להזדהות עם גיבוריהם אלא בזה שאנחנו יכולים להבדיל את עצמנו מהם. . . אם-טי-וי הצליחו לגרום לכולנו להרגיש עליונות לפחות על שמונה אנשים אחרים".
זו , דומה, התמחותם הנוכחית של צמד הערוצים שנוסדו בשנות השמונים על מנת לשמש כפלטפורמה חדשנית שממזגת בין טלוויזיה ומוזיקה אבל השתנו ללא היכר בעשור האחרון. אם-טי-וי, הבכיר והוותיק בין השניים, הוקם ב-1981 ושינה באופן מיידי את פני התרבות הפופולרית: עבור מיליוני צעירים בעולם הפך הערוץ לסמן תרבותי במהירות שהוכיחה, יותר מכל, את כוח הקנייה העצום של פלח האוכלוסייה שלו היה מיועד.
לאורך הדרך המשיכו המוחות היצירתיים שמאחוריו ללחוץ על דוושת החדשנות, להקדים את הזמנים ולקבוע את המגמות התרבותיות שימשלו בהם, אם אפשר.
בסוף שנות השמונים, אחרי כמעט עשור של שידורי קליפים מוזיקליים מסביב לשעון, החלו מנהלי הערוץ לשלב תכנים שאינם תלויי מוזיקה מושמעת ומוקרנת: תחילה היו אלה מהדורת חדשות המוזיקה ושעשועון טלוויזיוני בשם "שלט רחוק", ובהמשך החל הערוץ להשתעשע עם סדרות אנימציה כמו "ביווס ובאטהד" ועם תוכניות אירוח ומתיחות.
ב-1992, כאמור , המציא הערוץ נישה טלוויזיונית חדשה ומצא את ביצת הזהב הגדולה שלו: הריאליטי. בתום שתי העונות הראשונות החלה "העולם האמיתי" לקטוף את פירות חדשנותה והעונה השלישית, "העולם האמיתי: סן פרנסיסקו", כבר זכתה לפופולריות חסרת תקדים.
"Road Rules" מ-1995, תוכנית הריאליטי הבאה של הערוץ, שדרגה את המשחק החברתי של "העולם האמיתי" עם אלמנט תחרותי שבו נאלצת חבורה של זרים להשלים משימה שניתנת להם בידי ההפקה, כשהם נלקחים לסביבה לא מוכרת וכל כספם מוחרם עד תום ההליכים.
במקביל, החל הז'אנר להשתלט על הערוצים האחרים בשלל וריאציות, צורות וצבעים, אבל ללגיטימציה אמיתית ולנתוני רייטינג משמעותיים הגיע רק כשהגיחו "הישרדות" ו"האח הגדול" בתחילת העשור הנוכחי.
שתי הסדרות, שהתבססו על פורמטים זרים ("הישרדות" נוצרה בבריטניה ועלתה לאוויר לראשונה בשוודיה, "האח הגדול" נוצרה בהולנד), זכו כבר בעונתן הראשונה להצלחה מדהימה: בפרק האחרון של העונה הראשונה של "הישרדות" צפו 51.7 מיליון אמריקאים, ו"האח הגדול", עם דגש על המשחק החברתי ואלמנט המציצנות, הפכה באופן מיידי ליצרנית מצטיינת של פרובוקציות שהתלווה להן שיח תרבותי סוער שמסרב לגווע גם עשור אחר כך.
בשלב הזה נפרץ הסכר: במהלך התקופה המיידית שאחרי "הישרדות" ו"האח הגדול", עלו "אמריקן איידול", "המרוץ למיליון", "הטופ מודל הבאה של אמריקה", "פרויקט מסלול", "הרווק", "המתמחה", "רוקדים עם כוכבים" ועוד - כולן במשבצות הפריים טיים הנחשקות של הרשתות הגדולות, כשהן עושות שמות בטבלאות הרייטינג.
בהדרגה החלו להשתנות סדרי העדיפויות של הרשתות, שהיו מחויבות, מסורתית, להפקת קומדיות מצבים ודרמות. התברר שאפילו תוכניות הריאליטי המושקעות ביותר עלו פחות מהדרמות או הסיטקומים שפעם שלטו במשבצות השידור הללו, והחיסכון הכספי האפיל על קטרוגי המבקרים המבכים את הידלדלותה התרבותית של אמריקה. תוך חמש שנים השתנתה תעשיית הטלוויזיה האמריקאית ללא היכר בעוד הריאליטי מציף כל חלקה טובה.
VH1 הוקם ב-1985 במטרה לשמש כאלטרנטיבה בוגרת לאם-טי-וי, ובמשך שנים דשדש מאחורי הערוץ הבכיר ממנו. ב-2003 החליטו מנהלי הערוץ על מייקאובר גורף והסיטו את המוקד ממוזיקה - לא בכדי הושמט הסלוגן Music First (מוזיקה תחילה) משמו המלא של הערוץ - וכשנתיים לאחר מכן הציגו מנהליו את בלוק השידורים החדש שלהם, תחת השם "סלבריאליטי".
המטרה הייתה ליצור תכנים שישלבו בין ז?אנרי הריאליטי המלבלבים ובין סלבריטאים שיהיו נואשים מספיק בשביל להשתתף בהם.
את הפורמט המצליח הראשון שלהם, "החיים הלא אמיתיים", רכשו VH1 מרשת WB אחרי שתי עונות; העונה השלישית יצרה באזז ניכר ו"החיים" הפכה לתוכנית הנצפית ביותר בהיסטוריה של הערוץ.
הרעיון, גאוני ומרושע בפשטותו, היה לקחת חבורה של סלבים שאבד עליהם הכלח, לכלוא אותם בבית משותף לפרק זמן נתון, להתרווח לאחור וליהנות מהתנהגותם האנוכית והביזארית - כמו "האח הגדול,? רק עם הרבה יותר אלכוהול.
בעונה השלישית השתתפו, בין היתר, ויליאם "פלייבור פלייב" דרייטון, ראפר עילג וצבעוני, חבר לשעבר בלהקת פאבליק אנמי שדשדש בשולי התעשייה, ובריג'יט נילסן, אמזונה תוצרת דנמרק, אשתו לשעבר של סילבסטר סטאלון ושחקנית כושלת.
השניים, שניהלו רומן גרוטסקי במהלך העונה המשודרת, המשיכו הלאה לתוכנית משלהם בשם "אהבה מוזרה", שתיארה את חייהם המשותפים והסוערים אל מול המצלמות.
למרות שהזוג נפרד בסיום העונה, השפעתה של התוכנית הייתה עצומה: במהלך השנים הקרובות - והמגמה לא עושה שום סימנים שהיא מתקרבת לסיומה - ישחרר הערוץ 14 תוכניות נוספות באותה הרוח, חלק מהן ספין-אוף ישיר לתוכנית של פלייב ונילסן, אחרות דומות רק מבחינת הקונספט והסגנון, וכולן מפוקפקות לחלוטין כשבוחנים אותן על סמך ערכים מיושנים של טעם טוב או אחריות ציבורית.
הראשונה והמצליחה מכולן הייתה "טעם האהבה" שעלתה בינואר 2006 ונהפכה לסדרה הנצפית ביותר בהיסטוריה של VH1 ולאחת מהתוכניות המדוברות והשנויות במחלוקת אי פעם. במהלך התוכנית התחרו 20 נשים צעירות על לבו של פלייב בן ה-47, גמד כעור, חרמן, בלתי קוהרנטי ובעל טעם מזעזע - באמצעות שלל משימות משפילות שנועדו לנפות אותן עד שתישאר אחת שתיהפך, כביכול, לזוגתו.
במהלך העונה הראשונה התראיין צ'אק די, ראפר מוערך ומנהיגה של פאבליק אנמי בעלת האג'נדה החברתית, וביקר את בחירות הקריירה של עמיתו לשעבר: "אני אשקר אם אגיד שהתנהגותו של פלייב בתוכנית לא משפיעה על מה שרציתי שהקולקטיב שלנו יסמל, כי היא כן משפיעה".
האג'נדה של פלייב, עם זאת, הייתה אחרת, ופחות מארבעה חודשים אחרי הפרק האחרון חזרה התוכנית לעונה שנייה (העונה השלישית באה אחרי שנה וחצי). בינתיים המשיך הערוץ לנפק תוכניות דומות: ב"Rock Of Love" התחרו נשים על לבו של ברט מייקלס, הסולן המזדקן והטראשי של להקת השיער הארוך פויזן, ו"Daisy Of Love" תיארה את האודיסאה של דייזי דה לה הויה, פליטת התוכנית של מייקלס, בחיפושיה אחר בן זוג.
גם פליטות "טעם האהבה" לא טמנו את ידן בצלחת. אחת המתמודדות הבולטות, טיפאני "ניו יורק" פולארד, צעירה שחורה ברוכת חזה ובעלת פה מלוכלך באורח נדיר, קיבלה תוכנית משלה שזכתה גם כן לעונה שנייה ולספין-אוף בשם "ניו יורק הולכת להוליווד".
ב-VH1 לא נחו לרגע. התוכניות, זולות להפקה ובעלות קהל צופים נאמן ומגוון, המשיכו לעבור מטמורפוזה לכדי ספין-אופים של ספין-אופים, והערוץ החל לנפק תוכניות כלאיים שלקחו משתתפים ומוטיבים מהתוכניות האחרות לכדי יצירות חדשות: ב"בית ספר לנימוסים" (שלוש עונות) אוגדו פליטות מהתוכניות של פלייב ומייקלס על מנת ללמוד איך להתנהג כראוי, ו"I Love Money" ( ארבע עונות) - שם ציני שהעיד בעיקר על כוונת יוצריה - זיקקה את האלמנט העיקרי של הז'אנר לכדי שרשרת של משימות חסרות תכלית וסרות טעם שנועדו לברור מבין המשתתפים את זה שהכי מעוניין בפרס בסך 250 אלף דולר.
עם הזמן יצר הערוץ מעין אורווה של כוכבים משלל תוכניותיו, אוסף מגוון אתנית של חלאות תאבות פרסום, צעירים מובטלים העוברים מתוכנית לתוכנית ומקווים ליצור מספיק פרובוקציות כדי לקבל תוכנית משלהם.
"אנשים תמיד שואלים אותי איפה אנחנו מוצאים את האנשים האלה" סיפר כריס אברגו, אחד מצמד המפיקים שהמציאו את "החיים הלא אמיתיים" והפיקו עבור VH1 את רוב סדרות הספין-אוף, בראיון לבלוג של הערוץ, "אבל האמת היא שממש לא קשה למצוא אותם".
שותפו , מרק קרונין, סיפר בראיון אחר כי הוא ואברגו מצאו את הנוסחה המושלמת לתוכניות מהסוג הזה: "אנחנו מוציאים את האנשים האלה מהחיים האמיתיים שלהם ומכניסים אותם לתוך עולם פנטזיה: בלי הפלאפונים, בלי המחשבים, בלי בני המשפחה שלהם. הכל מלאכותי לחלוטין. אנחנו אפילו לא כותבים תסריט: ברגע שהאנשים האלה נכנסים לבית שהכנו עבורם ונאלצים להתמודד עם המשימות המגוחכות שהמצאנו, דברים קורים. אנחנו מקימים מגרש משחקים, ומשחררים את הילדים כדי שישחקו בו".
אבל בחירת מגרשי המשחקים של קרונין ועמיתיו הלכה והסלימה בד בבד עם בחירת הילדים שישחקו בהם, ולקראת סוף העשור החלו VH1 ואם-טי-וי לספק לצופיהם תוכניות קיצוניות ואלימות יותר ויותר. התכתשויות גופניות, יריקות, מבחר מעורר השתאות של גידופים ואפילו מתמודדים שמאבדים שליטה על צרכיהם (כמו בסצנה ידועה לשמצה מהעונה השנייה של "טעם האהבה", שבה אחת המתמודדות חרבנה, אין דרך נעימה לומר זאת, על רצפת הסלון).
קונספט ה"סלבריאליטי" של הרשת החל לאבד את הצפון, אבל הצופים רק הלכו והתמכרו. את הרווח האמיתי, עם זאת, עשו קרונין, אברגו ושותפיהם: ב-2008 רכשה ענקית הריאליטי הבינלאומית "אנדמול? את חברת ההפקות שלהם, "Minds 51", בסכום שמוערך ביותר מ-200 מיליון דולר.
"Schadenfreude" הוא מונח גרמני ללא מקבילה בשפה העברית, שפירושו "הפקת עונג מביש המזל של אחרים". באם-טי-וי וב-VH1 יישמו היטב את הפילוסופיה שמאחוריו אבל גם הערוצים והרשתות האחרות לא התנזרו והחלו לנפק עשרות תוכניות טראש-ריאליטי מצליחות במגוון פורמטים:
רשת הכבלים "בראבו" פרצה עם חמש וריאציות ל"עקרות הבית האמיתיות" (של אורנג' קאונטי, אטלנטה, ניו ג'רזי, ניו יורק סיטי, וושינגטון די.סי ובקרוב בווריאציה שישית, של בוורלי הילס) ורשמה הצלחה אדירה.
ערוץ E! עקב אחרי חייהן של ארבע השפנפנות שמחממות את מיטתו של יו הפנר הקשיש ב"השפנפנות של יו" (שכבר ייצרה ספין-אופים משלה) אחרי פסאודו סלבים אחרים כמו קים קרדשיאן ובני משפחתה, העבריינית הצעירה אלקסיס נאייארס (שהשתייכה לכנופיית פורצים קליפורנית ונתפסה על חם כשפרצה עם חבריה לביתו של השחקן אורלנדו בלום), השחקן הוותיק לורנצו לאמאס ואחרים;
ערוץ הכבלים We משדר את "כלות מהגיהנום" שרצה בהצלחה כבר שבע שנים, ורשת הכבלים "אוקסיג'ן" משדרת את "מועדון הילדות הרעות" כבר ארבע שנים, כשהעונה החמישית רצה בימים אלו ממש.
לבד מאלה קיימות גם כמה תוכניות שמופקות באופן עצמאי ונמכרות בסינדיקציה. הבולטת ביניהן, "בוגדים" (שמשודרת ברשת CW), היא אחת הטוענות הראשיות לכתר ריאליטי הטראש המבחיל מכולם.
במסגרת התוכנית מתלווה המנחה ג'ואי גרקו אל משתתפים שמשוכנעים כי בן זוגם בוגד בהם. בחלק הראשון עוקב צוות החוקרים הפרטיים של התוכנית אחרי בן זוגו של "המתלונן" כפי שהוא נקרא, כשהם בולשים אחרי סימנים מרשיעים ומצלמים את התוצאות.
גרקו מקרין מול המתלונן את הממצאים ואז מתחיל חלקה השני של התוכנית, "העימות", בו פורצים גרקו, צוותו והמתלונן אל הלוקיישן המיועד על מנת לתפוס על חם את בן הזוג הבוגדני מול עדשות המצלמה.
כצפוי, שלל שערוריות רדפו את התוכנית מאז עלתה לאוויר, בהן מעצרם של גרקו ושלושה מעובדי צוות ההפקה שלו אחרי שסירבו לשחרר את אחת הבוגדות שנתפסה בטרם תתעמת עם בן זוגה, ואירוע שהתרחש בעת צילומי הסדרה ב-2003, כשגרקו נדקר בבטנו על ידי אחד המשתתפים (שנתיים לאחר מכן התראיין עובד של התוכנית וטען כי הסצנה הייתה מבוימת).
"אנחנו פשוט מוציאים את האמת לאור עבור המשתתפים שלנו", טען גרקו בראיון ב-2005, "נותנים לחשוד בבגידה הזדמנות להסביר את עצמו, ונותנים לבני זוג להחליט בעצמם מה לעשות הלאה. אני מניח שאפשר להתייחס לזה כאל שירות ציבורי".
דבריו של גרקו, נוטפי היתממות צבועה ככל שיהיו, מסבירים משהו על מה שבאמת עומד מאחורי הז?אנר והאנשים האחראים לו. אבל אפילו הלשון החלקה ביותר לא תוכל להגן על התוצאות הטראגיות לעתים שנובעות מהמשחק בחייהם של אנשים.
ב-23 באוגוסט 2009 נמצאה גופתו של גבר בבית מלון בבריטיש קולומביה, קנדה. ריאן אלכסנדר ג'נקינס, בן 32, כבר הספיק להשתתף בשתי תוכניות של VH1: בעונה השלישית של "I Love Money" וב"מייגן מחפשת מיליונר", שבה חיפשה מייגן האוזרמן, פליטת ארבע (!) תוכניות ריאליטי קודמות, אחר גבר עם חשבון בנק שישביע את רצונה.
ג'נקינס, שהגיע אל שלבי הגמר של "מייגן", ברח לקנדה אחרי שנחשד ברצח אשתו, הדוגמנית יסמין פיאור, שמונה ימים קודם לכן. את גופתה, שנמצאה במזוודה, זיהו החוקרים על פי המספר הסידורי של שתלי הסיליקון שהושתלו בחזה שלה, ומיד התעורר החשד היה כי ג'נקינס רצח אותה, נמלט והתאבד.
יום אחרי שנמצאה גופתו הסירה VH1 את התוכנית מלוח השידורים שלה - שלושה פרקים לפני פרק הסיום - ומחקה כל אזכור שלה מאתר האינטרנט הרשמי של הערוץ.
גם העונה השלישית של "I Love Money" שהייתה אמורה לעלות בינואר 2010 וכבר צולמה ונערכה, נגנזה כליל מאחר שג?נקינס היה ממשתתפיה ואף ניצח וזכה ב-250 אלף דולר.
למעשה, כמה ימים לפני שנמלט לקנדה, הגיע ג'נקינס אל משרדי Minds 51, החברה של אברגו וקרונין - אותו מפיק שדיבר על "מגרש משחקים" ו"ילדים" - כדי לקחת את הצ'ק על השתתפותו ב"מייגן מחפשת מיליונר".
"תוכניות ריאליטי פותחות פצעים שאי אפשר לתפור אחר כך", אומר ד"ר ג'יימי הויסמן, פסיכולוג שמתמחה בטיפול פליטי תוכניות ריאליטי, "ואחרי ההופעה בתוכנית, המשתתף פשוט ממשיך לדמם למוות. כשהתוכנית נגמרת - עבור המנצחים כמו גם המפסידים - האורות יורדים, אבל הבעיות הקליניות נותרות. ההתמכרות להופעה בטלוויזיה איננה שונה מהתמכרויות לסמים או אלכוהול, והיא מצביעה על סימפטומים של בעיות רגשיות עמוקות בהרבה".
התמחותו של הויסמן איננה מקרית: למרות שריאן ג'נקינס הוא הסמן הקיצוני ביותר לנזקים החבויים בהשתתפות בתוכנית טראש-ריאליטי, קיימים קורבנות אחרים, טראגיים לא פחות: ב-2005 התבקשה קלי מקגי, צעירה טקסנית, להעיר הערות פוגעניות כלפי אחותה דליס שעמדה לעבור את הטיפול בתוכנית "אקסטרים מייקאובר"- לא הגרסה האלטרואיסטית שמשודרת אצלנו בארץ ועוסקת בשיפוץ בתים - אלא תוכנית שבה מוטסות צעירות מרחבי ארצות הברית ללוס אנג'לס, שם יעברו מגוון ניתוחים ותהליכים רפואיים על מנת לשנות את מראן.
המטרה הייתה להדגיש את השינוי שעמדה האחות לעבור, אבל מאחר שתהליך השיקום המצופה היה ארוך ממה שהתאים לצוות התוכנית, בוטלה השתתפותה של דליס שחזרה דומעת לטקסס והתעמתה עם אחותה באשר לדברים שאמרה עליה. ארבעה חודשים אחר כך התאבדה קלי מקגי, שסבלה גם כך מאישיות דו קוטבית, אחרי ששקעה בדיכאון עמוק שנגרם, לטענת בני המשפחה, בעקבות העימות עם אחותה. דליס תבעה את רשת איי-בי-סי ואת "אנדמול". המאבק המשפטי עדיין מתנהל.
מקגי איננה מתאבדת הריאליטי הראשונה, ומסביב לגלובוס קיימות דוגמאות אחרות: החל מנתן קלאטר, משתתף ב"פרדייז הוטל 2", שקפץ אל מותו מבניין בטקסס בסוף 2007, ועד סיימון פוסטר האנגלי, שגמע אלכוהול ומתאדון בכמויות שהובילו למותו לאחר שאיבד את אשתו, ביתו וילדיו בעקבות הופעתו בגרסה הבריטית של "אמא מחליפה".
כשנשאל בראיון על פרשנותו האישית למושג Guilty Pleasure ("עונג מעורר אשמה"), ענה מרק קרונין כך: "מישהו פעם אמר לי שהתוכניות שלי אינן תענוג מעורר אשמה, אלא רק תענוג, וכל סוג של תענוג הוא טוב". שיסביר את זה לבחור שחטף מכות מרוני אורטיז-מגרו ב"ג'רזי שור", לילדיו של סיימון פוסטר, לאחותה של קלי מקגי. שיסביר את זה למשפחתה של יסמין פיאור.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם