בית הלל: ראיון עם הלל מיטלפונקט
הוא אחד משני המחזאים החיים החשובים ביותר בישראל (לצד יהושע סובול). ועדיין, הלל מיטלפונקט האיש נותר בגדר תעלומה. בשיחה לרגל מחזהו החדש, "מסילה לדמשק", הוא מעניק הצצה נדירה לאופיו ("בוכה בכל סרט עצוב"), לנסיבות גירושיו מאשתו הראשונה (" המקצוע שלנו היה כמעט שותף שלישי לנישואים") וגם לדרך שבה סופו הטרגי של אביו והגישה המפוכחת של אמו, ניצולת השואה, עיצבו את חייו
אתה לא ביישן?
"ביישן לא יכול לביים ואני מביים".
טוב, אז מה יכול לגרום לך לבכות?
"כל סרט עצוב".
זו סנטימנטליות. כתבת מחזה בשם "ריגוש" שהוא מין תחינה של אמן ללכוד ריגוש "אמיתי" בתוך האמנות שלו.
"נכון, זה נושא שמעסיק אותי, אבל אני סופר רגשן. מה קרה לך? איזה סנטימנטליות? כשאני נזכר באמבטיות שעשיתי לילדים העיניים שלי מצטעפות. בחתונות העיניים שלי רטובות למרות שלפעמים אני רואה שזה לא יחזיק מעמד".
אתה בעל אמונה? כלומר מאמין שיהיה טוב, שהאדם טוב מיסודו?
"לא. לכן 'מסילה לדמשק' נגמר רע".
סובול ואתה, דו-אפוקליפטים. מה יהיה?
"יהיה רע".
נצא שוב לגלות?
"לא רוצה להתגנדר באפוקליפסה, אבל עד לפני עשר שנים האמנתי שרצון החיים יגבר כאן. היום, מול כוחות ההרס המתגברים, אני כבר לא מאמין בזה".
הלל מיטלפונקט (61) גדל בשנות ה-50 סמוך לשדרות ירושלים ביפו והשדרה הייתה יפה בעיניו כמו השאנז אליזה. הוריו עברו לשם מקיבוץ גבעת השלושה אחרי שהגיעו למסקנה שקליטתם בקיבוץ נכשלה. ביפו הם גרו באחד מבתי הנפקדים, כך קראו לזה אז: "בית מנדטורי שנראה לי כארמון: תקרות גבוהות וחד לונות גבוהים ורצפה מצוירת. חצר קדמית קטנה עם שער כניסה לבית. בחצר גידלו דיירים תרנגולות". בעליית הגג התבודד כדי לקרוא ספרים ששאל מהספרייה העירונית, ובגיל 12 בערך העלתה אותו הספרנית לאחר מבחן קריאה לקבוצת המבוגרים. הוא היה מעורב במשחקי רחוב של ילדים יהודים וערד בים בשתי שכונות נפרדות ביפו, התקוטט, הכה וגם הוכה. ילד רגיל, בעצם.
מחדר השינה של הוריו עלו לחשושים שאת משמעותם התחיל להבין בימי משפט אייכמן. הילד הלל הלך לים במקום לבית הספר וחזר רטוב בסוף היום, וגם קיבל סטירת לחי. מהתנועה גורש לאחר שסירב להפסיק לבקר בקולנוע בזמן הפעולות. סבו מצד אביו היה
ואכן השיג צבע שמן וצייר טבע דומם. ציור יפה. אשתו דרבנה אותו ללכת ללמוד ציור, והוא למד במכון אמנות בבת ים במשך שלוש שנים. "לאבא הייתה פנטזיה לחיות מציור. כשהייתי ילד ואמרתי שהחלום שלי הוא לחיות מתיאטרון הייתה הרגשה של אסון ממשמש ובא. הטרגדיה של אבא היא שהוא נפטר כשיצא לפנסיה מוקדמת ולא מימש את החלום לצייר אחרי הפנסיה. זה כאב לב גדול. אבא היה ממונה על אמנים מובטלים בלשכת התעסוקה. נורא הייתי גאה כששחקנים מובטלים, אפילו מבני דורי הגיעו אליו, הם טענו ש'אצלו זה אחרת'".
כתבת יותר מ-40 מחזות. זה אולי מפגן של יכולת התפרנסות מאמנות? פחד מאובדן יכולת בדרך?
"לא. אני כותב בקצב הטבעי לי, ממש אין לי פחד אובדן יכולת ולא פחד התפרנסות או צורך להספיק. כשלא מתאים לי לכתוב, אני מביים. מחזה רע או מחזה סתם הוא מתכון בטוח לאי הצלחה. הייתי למעלה, הייתי למטה. דיכאון אחרי לידה יש לי גם אחרי הצלחה".
בתקופת מחלת אביו כתב מיטלפונקט את "נהג ציירת", אחד המחזות הפיוטיים ביותר שלו על ציירת שמתעוורת ומלמדת נהג לצייר. בזמן הכתיבה הבין שהוא כותב קצת גם על אבא שלו. "על האיש הארצי והמעשי, ועל האמן, שהיו באבא שלי. את כל רהיטי הבית שלנו אבא בנה בעצמו והם היו מדהימים. אבא לקח על עצמו מטלת חיים, לא כי מצא בה אושר, אלא מתוך אחריות".
יש כמה נשים שורדות שואה במחזות שלך ("עיר הנפט", "מכולת", "מדריך למטייל בוורשה") שהן חיות פצועות שפוצעות בחזרה. "עיקמו לי את החיים, אני מעקמת בחזרה", אומרת האם איטה הנוראה לבנה ב"עיר הנפט". מי המודל? בטח לא אמא שלך.
"אמא שלי אישה מדהימה, אישה שנותנת תעצומות נפש, שאין בה שנאה. היא אנטיתזה של הנשים האלה. יש צילום של ורדי כהנא שבו רואים שלוש אחיות עם מספרי אושוויץ. הן שונות. יש נשים ואנשים שפיתחו אמונות אחרות על הישרדות. פעם התקשרה לאמי מכרה אחת, אחרי אחת ההצגות שלי: 'תראי מה שהבן שלך חושב על הדור שלנו'. אמא אמרה: 'זה בטח הדור שלך, לא שלי'. היא מתייחסת לזה בהומור".
במחזה "מדריך למטייל בוורשה" מחליטה האם שנוסעת עם בנה לוורשה להישאר שם כי הקשר הישן לארץ הולדתה מציף אותה.
"אמא שלי ממש לא הייתה רוצה לחזור, כמובן, והבן במחזה באמת לא מבין איך אחרי כל השנאה והקורבניות זה אפשרי".
זו ביקורת על פולחן הקורבניות בארץ?
"אני תמיד מרגיש שהדור השני והשלישי זוקפים ראש ומדברים על עצמם כקורבנות ואני אומר: 'הלו, הלו, מה?'. זה קצת משהו ברצון להיות בעניין הקורבני. אם פעם האידאל היה ישראלי כחול עיניים, בלורית מתנפנפת וכובע טמבל, היום המגמה היא הפוכה: אני סובל, אני עמוק. לנופף בעבר של ההורים נראה לי סוג של פינוק".
בין שני מחזאים שעבודות דוקטורט משותפות נכתבות עליהן - יהושע סובול והלל מיטלפונקט (הראשון מבוגר מהשני בעשור בערך) - סובול הוא מחזאי אפל יותר, עם נגיעות של ארוטיקה קצת חולנית, או שמא נאמר אקסצנטרית, מין ומוות, שואה וסקס, תשוקה ושפינוזה, מלחמה ואורגיה. סובול עצמו נראה כמו יהודי חביב מסביר פנים עם נגיעה משיחית דקדנטית קלה ככל שהזמן עובר. מיטלפונקט הוא לנצח גבר צעיר מסותת גוף ופנים שופע שיער (הלבין קצת, אז מה?) שעלה מן הרחצה. מאופק, נקי מהיסטריה וגוזמה, קורן שליטה עצמית, רציונליסט שבודק את עצמו: "אני תמיד חושד בשלב מסוים שהריגוש שהניע את הכתיבה של מחזה מסוים הוא מזויף, שהבאתי אותי על עצמי".
המחזה "פירוד זמני" נכתב על אודות בני זוג שעוסקים באמנות, בתקופה שבה הלך עם אשתו הראשונה אירית סלע לטיפול זוגי. עד שעלתה ההצגה כבר נפרדו (הוא נשוי כ-20 שנה לעיתונאית יעל דן). ב"פירוד זמני" עסק האמן, גיבור המחזה, בגבולות הנזילים שבין חיים ואמנות, אמת וזיוף בחייו של אמן שחומרי החיים נכנסים למחזות שלו, אבל הם אינם כמו שהם במציאות, גם אם לרגע נדמה שכן.
מיטלפונקט מסכים להיות מוגדר כבורגני. לעולם לא היה חובר לדמות פרועה כמו הבמאי פאולוס מנקר האוסטרי שהפך את "אלמה" של סובול לסקנדל בינלאומי. סובול מדגים כאב דרך תחבולות ויזואליות על גבול הקרקסיות, מיטלפונקט מנסה ליצור כאב כמו שעושה את זה המחזאי הנערץ עליו אדוארד אלבי - דינמיקה אנושית בתנועת גלים לא צפויה. מיטלפונקט מביים בדרך כלל את עצמו, סובול חובר הרבה פעמים לדמויות חונכות ומשפיעות כמו נולה צ'לטון, יבגני אריה ומנקר, שהשפיעו על המחזות שלו, בכתיבה ובימוי.
אופרת הרוק "מאמי" של מיטלפונקט הייתה ניסיון יוצא דופן בקריירה שלו להשמיע מחאה חברתית דרך מה שהפך להיט. שניהם מתעדים דרך המחזות שלהם - חלקם מבוססים על מחקר היסטורי פוליטי וחלקם פיקטיביים - את, תסלחו לי, השואה והתקומה, וגם את הפחד שהפרק הישראלי יתברר ככישלון.
נפגשתי עם מיטלפונקט כדי לחגוג את יופיו של המחזה "מסילה לדמשק" (הבימה) שלא הוא ביים הפעם, ושיועלה בתיאטרון הלאומי הבריטי בשנה הבאה. היכולת של מיטלפונקט לארוג מערכות יחסים אינטימיות בתוך סיטואציה פוליטית, כשהאישי והפוליטי מטילים צל זה על זה, מגיעה כאן לשיא וירטואוזי. המחזה מתרחש בתקופת המנדט, ביחסים בין ערבים ויהודים, חיילים אנגלים ונשים ישראליות, אנשי לח"י וקורבנותיהם.
תגיד, גם היום היית הולך על המשוואה היודו-נאצית?
"כן, בפירוש כן".
אבל אתה הרי יודע שזאת השטחה ושיש מדרגות לרוע.
"נכון, יש מדרגות, וזו השוואה שטוחה. אבל אם תנסה להימנע ממה שנקרא השטחות כאלה, אף אחד לא ילמד מההיסטוריה. כדאי לפעמים להשתמש בזרקור ישן שמוכר לכולנו. כי אם אתה אומר חוקי נירנברג אתה לא צריך להסביר שאתה מדבר על גזענות. השפה שלנו נעשתה כל כך מכובסת שלפעמים כדאי להגיש משהו שהקונוטוציה שלו ברורה לכולם".
אתה מאמין כמו פעם שאפשר להשפיע?
"האמנו אז שגם השמאל צריך חיזוק. היום אני נורא פסימי. גם 'מסילה לדמשק' היא פסימית. יש שני מוקדים מתונים במחזה שמתרחש בתקופת המנדט. עורך הדין הערבי פתחי ושרה הקוסמופוליטית (יבגניה דודינה המרשימה - ש"פ), והם גם ידידים שמנסים להגיע להצהרה של דו קיום לשלום בתנאי פלסטין המנדטורית. הכוחות שמנצחים בסופו של דבר הם הכוחות הקיצוניים: לח"י, הארגון שבו חבר אחיה של שרה, ובנו של פתחי שמצטרף למפלגה הלאומנית הערבית. ואלה הכוחות שמנצחים עד היום".
כמעט אין היום סאטירה שוברת טאבואים כמו שאתם עשיתם.
"אני חושב שהכותבים הצעירים איבדו אמון ביכולת שלהם להשפיע ברמה הפוליטית, וזה דבר נורא. כשנסעתי למצרים להיפגש עם הסופר נג'יב מחפוז בתקופה שבה עיבדתי את 'פטפוטים על הנילוס', הוא דיבר על זה שכשעם מתחיל לאבד אמון ביכולת שלו להניע מהלכים פוליטיים, מתחילה ההגירה פנימה. האינטליגנציה מתחילה להרגיש קטנה וחלשה. כותבי סאטירה צעירים בארץ, ואני לא רוצה להאשים אותם ביותר בידור מסאטירה, נתקלים בקושי לפענח את ההגדרה מהי סאטירה היום. אבדו להם הפרות הקדושות, הן פיהקו והלכו לישון".
אפשר לכתוב סאטירה על הון ושלטון, אך קשה בערוץ 2.
"אני מניח שאת צודקת. כתבתי ב'ויהי חור' על טייסים שזורקים פצצה, ו-הופ, הלך בית ספר. אז זה היה נועז לכתוב. היום אומרים 'כן, ככה זה במלחמות', וזה לא השינוי היחיד בנושא הזה. בכל המלחמות, האנשים לא נלחמו, בסופו של דבר, למען המדינה, הממשלה, אפילו לא כל כך ההורים. הם נלחמו בשביל החבר'ה שלידם. ולדעתי גם זה הולך ונגמר. במלחמת לבנון האחרונה הוכח שהחיילים אולי ערבים למדינה, אבל המדינה לא ערבה לאף אחד. גם לא לאותם קשישים שננטשו במרתפים בחיפה".
אתה עומד לדבר על שליט לדעתי.
"הנה, זה מגיע. ממשלות אטומות חושבות שמדובר במשחק פוליטי, בעסקה טובה או לא טובה. מדובר בפגיעה באתוס המחויבות ההדדית. מושג החבר'ה הוא תלוי הנאמנות של המדינה לחבר'ה. כשהדיבור על שליט הפך לדיבור על עסקה, אנשים מרגישים נבגדים, כי אם מדברים על עסקאות עכשיו, האם זו עסקה טובה להיות ישראלי? האם העובדה שאני מסבסד כמה ציבורים שפטורים מכמה דברים שאני לא פטור מהם זו עסקה טובה? האם ללכת לצבא זו עסקה כדאית? מאוד לא. ואנחנו עשינו עסקאות בתקווה שיום יבוא והעסקה הכוללת תראה כדאית".
את פרשות חייו הפרטיים של מיטלפונקט אנחנו סוקרים במעורפל דרך המחזה "פירוד זמני", שנכתב כאמור בתקופה שבה הבשילה הפרידה מאשתו הראשונה. למיטלפונקט יש בן שהוא קולנוען וחי בלונדון ובן נוסף שהוא ד"ר להיסטוריה מאשתו הראשונה, בת שלומדת פסיכולוגיה ובן צעיר שמשרת בדובר צה"ל.
"אירית הייתה במאית בתחילת הדרך, האישה במחזה היא אישה שרוצה לעסוק בתיאטרון ולא מצליחה לחדור. המקצוע שלנו היה כמעט שותף שלישי לנישואים. החלטות מקצועיות היו שוות ערך כמעט להחלטות אישיות. שאלה כמו 'למה אתה לא נותן לה לביים מחזה שלך', חודרת לזוגיות. בגיל 30-20 השאלה הרוטטת הייתה 'מה יותר חשוב, תיאטרון או אנחנו?'".
במה הנישואים השניים שונים מהראשונים?
"אם לדבר על זה כאילו אובייקטיבית, אז אני מאוד אוהב את אשתי, הצד המקצועי אצל שנינו הוא לא משהו קיומי ברמה שיכולה לאיים על מה שאנחנו בונים יחד". אפשר להירגע, תמה ההפוגה הצהבהבה. בוא נדבר על הטענה של מיכאל גורביץ', מנהל החאן, שצריכה להתבצע החלפת מנהלי תיאטרון, וכולם יודעים למי הוא מתכוון.
"צריך רוטציה, בזה אף אחד לא כופר, וזו ממילא מתבצעת בהיסטוריה של התיאטרון הישראלי. אבל אם מדובר בקביעת קדנציות 'קתוליות' אני נגד. אני חושב שמנהל טוב יכול לקבל עוד כמה שנים ושמנהל רע - עדיף שיילך גם לפני תום הקדנציה הראשונה. בנשיונל וברויאל קורט באנגליה היו מנהלים שכיהנו גם 15 שנה, כי הם כנראה היו טובים. אם רוצים לחוקק חוק שמנהל לא יכול לכהן יותר מעשר שנים, מן הראוי שהחוק יחול גם על יבגני אריה בתיאטרון גשר או על שמוליק עצמון בתיאטרון היידיש. לא ייתכן שעניין הקדנציות יחול על כמה כן ועל כמה לא".
כותבים צעירים מתלוננים על תסביך חנוך לוין, הצל המאתגר והמאיים.
"כשאני התחלתי לכתוב הצל היה נסים אלוני. התקליט של 'הנסיכה האמריקאית' היה שחוק מרוב השמעות. הוא הביא מקומות רחוקים, לא ישראלים, וריח של גלדרודה ויונסקו. הוא כתב מתוך הקול הייחודי שלו, וכך גם חנוך לוין. כשראיתי את 'סלומון גריפ' של לוין, בשמינית אני חושב, אמרתי: 'וואו, יש פה קול חדש, נפלא, מדהים'. אבל כל מי שמנסה להתכתב עם הקול הזה ייפול באיזה פח.
"האנשים הצעירים שיוצא לי לשוחח איתם או ללמד אותם, לא קוראים את אלבי, אוניל, קרוץ ואחרים. מה הם יודעים? חנוך לוין, ואולי ראו מחזה אחד או שניים של סובול ושלי. תגיד להם 'נפש יהודי', הם ידעו כמו שהם יודעים 'הוא הלך בשדות' של שמיר. ואלה תלמידי תיאטרון. להכיר רק את חנוך לוין זה חלק מהבורות וזו מלכודת איומה לכותב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם