זה כן שיר אהבה: על ההופעות של הדראמס, לסד סאונדסיסטם ו-PIL
אם ג'וני ליידון הוא השטן, אז אלוהים הוא ג'יימס מרפי, והכריזמה, הטקסטים המבריקים והמוזיקה שזרמה במלוא העוצמה מהרמקולים הוכיחו שלסד סאונדסיסטם היא אחת הלהקות הטובות בעולם
אז נכון, הסאונד בביתן 1 היה לא משהו כמו תמיד, ואף על פי כן, שאר האלמנטים היו תפורים בדיוק במידה הרצויה. קשה לתאר במילים את החוויה המדהימה שמרפי וחבורתו הרייברית והכישרונית הותירו בי. אבל העובדה שבמהלך שעה (פחות או יותר) הצלחתי לקבל לווריד בלייב את תמצית העשור האחרון של לסד (מינוס "You wanted a hit"), ולהרגיש כאילו אני בפסטיבל אמיתי, מצביעה על חיבור בלתי אמצעי עם ההרכב.
הם פתחו עם "Us V Them", המשיכו עם "Drunk Girls" בביצוע שהקפיץ את הקהל ולאחר מכן ביצעו בביצועים מדויקים ומופתיים את "Tribulations", את "I Can Change" ואת "All My Friends", אבל שני השירים שהוכיחו שהם אחת הלהקות החשובות ביותר של העשור הזה היו אלה שחתמו את ההופעה הקצרה - "Losing My Edge" ו-"New York I Love You, But You’re Bringing Me Down" (עם הומאז' לג'יי זי ולישיה קיז), שהיה אחד הרגעים המרגשים בערב הזה.
ג'ונתן פירס וחבריו ללהקה פתחו את ההופעה עם "It Will All End In Tears" וביצעו את כל השירים מאלבום הבכורה מלא ההייפ שלהם (הם גם ציינו זאת בתחילת ההופעה) עם להיטים כמו "Let's Go Surfing" שהלהיב את הקהל, "Forever and Ever Amen" ו-"Down By The Water", איתו סיימו את ההופעה, אבל מה לעשות, קשה לגנוב את ההופעה מג'יימס מרפי.
אחרי ההופעה של לסד סאונדסיסטם מאוד פשוט להבין מאיפה מגיעה מוזיקה טובה לעולם - הכריזמה, הטקסטים הפואטיים והמבריקים והמוזיקה האלקטרונית/החיה והבועטת שזורמת במלוא העוצמה מהרמקולים, נותנים יותר מתשובה אחת טובה. תקראו לי משוחדת, תקראו לי גרופית, אבל האמת היא שבאתי לשמוע את לסד וקיבלתי בדיוק את מה שרציתי.
מהצד השני עמדה מיתולוגיה נוספת, כזאת שכבר סיימה להתהוות, ג'וני ליידון, רקוב אמיתי, שעלה לבמה אחרי אחת בלילה עם ההרכב PIL, והראה לכולנו שגם לזקנים שהזריקו את עצמם לדעת יש עדיין שכל והגיון, שנינות, כוח לסחוב במה גדולה וכשרון אדיר להביא את כל מה שלהרכבי ההייפ הצעירים לא יהיה לעולם. ביצים, קוראים לזה. ביצים גדולות. This is not A love Song, או שאולי דווקא כן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם