חיה את הסרט: ראיון עם אורנה דץ
אורנה דץ הגשימה את כל הפנטזיות, חוץ מאחת: לשחק בסרט. עד שזה יקרה היא מוציאה אלבום סולו נוסף, משחקת בהצגות ילדים, שורפת את המסך הקטן ומתעקשת שהיא "בסך הכול זמרת". לכבוד השנה החדשה היא מדברת על מה שהיה, אבל בעיקר על מה שיהיה. שנה טובה
יש לא מעט מרואיינים שדווקא מקטרים על השלב הזה.
"למה? אני חולה על זה! באים מיטב הספרים, מיטב הסטייליסטים, מוציאים אותי הכי יפה בעולם. זאת פנטזיה בעיניי. ללא ספק, להצטלם זה החלום שלי. זה משהו שבחיים לא הייתי יכולה לעשות אחרת. להצטלם כגילדה על השער, איפה עוד הייתי יכולה לעשות את זה?".
חוץ מזה, הדרישות של דץ דווקא נמוכות.
"אני באמת חושבת שכמעט הגשמתי את כל הפנטזיות שלי", היא אומרת. "אפילו דברים שלא חשבתי שיכולים לקרות קרו. במקרה שלי המציאות הרבה יותר חזקה. אם אני מסתכלת על הקריירה שלי, 25 שנים לאחור, תמיד עבדתי במקצוע שלי, תמיד עשיתי דברים שהם חלום. אם זה האלבומים, אם זה הצגות, אם זה להיות סינדרלה ולהיות שלגייה ונסיכה, ואם זה להשתתף באירוויזיון, להופיע בחו“ל, להופיע על במות גדולות, לעשות תוכניות טלוויזיה. אין משהו שנורא-נורא רציתי או חלמתי ולא קרה, ברמה המקצועית לפחות.
האלבום שלי, ’כי ככה אני רוצה', הוא פנטזיה. הייתי ממוקדת בו שנה שלמה. אני מאמינה שאם אתה ממוקד על מטרה, אתה משיג אותה בסוף. הייתי רוצה לעשות עוד אלבום. הייתי רוצה גם לשחק בסרט. זה משהו שלא עשיתי".
ובכל זאת, על מה את חולמת לקראת השנה הבאה?
"בגדול, להמשיך לעבוד. אני במקצוע שבו שנייה אחת את למעלה ובשנייה הבאה את למטה, ולי יצא בחיים להיות בכל אחד מהשלבים בדרך. גם אם זה לא נראה כלפי חוץ, הייתי למטה במשך תקופה ארוכה של שנתיים. אז, אחרי הגירושים ממשה ב-2006, הרגשתי למטה למטה. זה היה משהו שלי, פרטי, הייתי חייבת לעשות פאוזה בחיים שלי כדי להבין מי נגד מי.
לפני זה אף פעם לא לקחתי חופש, אף פעם לא עצרתי. אז עשיתי את זה. אני יכולה לומר לך שהייתי על הגלגל בכל המקומות ובכל הכיסאות. היום אני מפוכחת במקצוע הזה, מבינה שצריך לעבוד קשה מאוד. אין קיצורי דרך ואין קרדיטים, במיוחד לא בארץ. הדבר האחרון שאת עושה זה מה שקובע".
ועכשיו את רוצה לעשות גם סרט.
"לא למדתי משחק, אבל יש לי את האינסטינקט הזה. לא יודעת אם זה יקרה, כי אני לא שחקנית, בסך הכל זמרת".
את לא רק זמרת.
"אני עוד דברים, אבל אם צריך לכתוב דבר אחד, אז זה מה שאני - בסך הכל זמרת".
מאחר שדץ, 45, בוחרת להצטנע, תנו לנו לפרט את כל מה שהיא עושה בימים אלה, מלבד להיות "בסך הכל“ זמרת: מגישה מדי יום את התוכנית "יפה לך“ בערוץ 24 לצד שרון חזיז ומיכל אמדורסקי; מגישה עם השתיים את התוכנית "שישי חם“ בערוץ 2; משתתפת בהצגת הילדים "שלגייה ושבעת הגמדים"; מתכוננת לקראת "מותק של פסטיבל“ בחנוכה, שבו תבצע שיר עם משה דץ; מגישה סיכום שבועי בערוץ 24 ומגישה תוכנית מאחורי הקלעים של "כוכב נולד". או כדבריה, "אני עובדת כל הזמן, שישה ימים בשבוע".
מה יעלה בגורל "יפה לך"?
"אנחנו אמורות לעבוד ביחד עד ספטמבר, אחרי ראש השנה, ואז די. אני במצב שקצת מיציתי. יכול להיות שיעבור זמן ואתגעגע, אבל כרגע אני שמחה שזה נגמר. בגדול, אני אוהבת את ערוץ המוזיקה. בקונסטלציה הנוכחית נראה לי שאחרי תשעה חודשים של עבודה אינטנסיבית ביחד - זהו, נגמר. בהתחלה זה מבאס שפרויקטים הם לא לנצח, שאחרי תקופה קצרה עוברים הלאה. אבל אני מאה שנה במקצוע, אז אני שורדת. מתרגלים לכל".
את גאה בתוכנית?
"זאת העבודה שלי. לפעמים אני פחות גאה, לפעמים יותר. אפשר לומר שהדבר היחידי שאני גאה בו זה הילדים שלי והאלבום שעשיתי. זו תוכנית יומיומית, לפעמים בא לך להופיע ולפעמים לא בא לך, ולפעמים יש מחזור, ולפעמים ההורמונים משתוללים, זה הכל חלק מהדינמיות של החיים.
זו לא תוכנית
ואת גם יכולה להחליף בגדים.
"עשינו 120 תוכניות, ו-90 אחוז ממה שרואים שם זה הבגדים שלי. ככה אני, חולת נפש. יש לי הרבה בגדים, אני אוהבת אותם, ואני מביאה אותם איתי. אין לי בעיה של בגדים, זה הדבר האחרון שמטריד את מנוחתי. יש לי בבית חדר ארונות מכובד".
היו הרבה ביקורות שהתוכנית שלכן טיפשית להחריד.
"אנחנו שלוש בנות, שלוש נשים, שלוש זמרות, שלוש אמהות, שלכל אחת יש את התובנות שלה על החיים. זו תוכנית לא מתוסרטת, שמבוססת על תכנים מהחיים. צריך למלא 150 תוכניות, כל יום תוכנית, וזהו. אז אומרים שזה טיפשי. נו אז מה. עובדה שרואים את זה ועובדה שזה הרייטינג הכי גבוה בערוץ. העובדות מדברות בעד עצמן. תמיד יהיו אנשים שיגידו שזה טיפשי ותמיד יהיו כאלה שיבקרו. זה טבעם של אנשים. אי אפשר לרצות את כולם".
ועדיין, את רוצה החוצה.
"לא, אני פשוט אומרת שהגיע הזמן לגוון. אני בערוץ מאז הקמתו ותמיד הגשתי תוכניות שונות עם אנשים לידי. אשמח להמשיך עם זה, רק עם אנשים אחרים. אני טובה כשיש מישהו או מישהי לידי. זה יותר קל בזוג או בשלישייה. אז אני מקווה שיצוותו לי מישהו נחמד שיהיה קל לעבוד איתו".
מה יש לך לומר על פרשיית מיכל אמדורסקי ובגד הים הנופל?
"תצטרך לשאול אותה. אני חושבת שכל מה שיש בנושא נאמר, ולי אין משהו לחדש. אני לא חושבת שזה תרם לנו בנוגע לפרסום ויחסי ציבור. זו תוכנית יומית, גם אם אתה לא רוצה אתה נתקל בה. אי אפשר ממש להתחמק ממנה כשזה יומיומי. אז אם זה עשה פרסום, לא ממש היינו צריכים את זה, וזה לא בא לידי ביטוי במשכורת שלי", היא צוחקת.
את כל יום בטלוויזיה. זה גורם לכך שמזהים אותך יותר?
"אני יותר זמן מפורסמת מאשר לא מפורסמת. אני במקצוע מאז גיל 20, אז אפשר לומר שהיה לי זמן להתרגל. אני חושבת שהתקופה היחידה שבה הייתי ’אנונימית‘ היא החודשיים האלה שעברתי מבלונד לחום. אז פתאום הפסיקו לזהות אותי, והבנתי שאפשר לחיות אחרת, שזה לא מובן מאליו שכולם ניגשים אלייך. זה היה שינוי מאוד קיצוני. פרסום זה לא אישיו בכלל בעיניי, זה חלק מהחיים שלי. התרגלתי שלכל אחד יש מה להגיד ומה להעיר בקשר אליי. זה כבר לא משהו שאני חושבת עליו".
ועדיין, לא מפריע לך השכונה שסביבך? זה בולט במיוחד באולפן השקוף בערוץ.
"אני לא סנובית, אני מחולון, יש לי משפחה מאוד פשוטה. אף פעם לא שכחתי מאיפה אני באה ולאן אני הולכת. במהות שלי, בתכל‘ס, אני הכי פשוטה. אין לי גינונים מיוחדים או גחמות. אני מתה על האנשים האלה. למי אני אקשיב, לקולגות שלי? אין שם שום אמת. אין לי דם כחול ושום גינונים אריסטוקרטיים".
במפתיע, למקום שבו אנו יושבים נכנס גידי גוב וניגש לומר שלום. הוא חגג לאחרונה יום הולדת 60 ודץ מברכת אותו על "חגיגות האמצע". הוא רוטן ש-60 זה ממש לא אמצע וממשיך לדרכו.
איפה את רואה את עצמך בגיל 60?
"שאלה טובה. קודם כל, אני מקווה לחיות, שזה לא מובן מאליו. אין לי מושג באמת איפה אהיה. גם בגיל 30 לא ידעתי איפה אהיה בעוד 15 שנה. הראייה שלי היא לרוב לטווח של שנה-שנתיים קדימה. זה הרי לא משנה מה אתה מתכנן, החיים הם דינמיים. למדתי לא לתכנן תוכניות, אלא לזרום עם מה שקורה. ממש ככה".
לא מטריד אותך שאת עובדת בתעשייה של צעירים, שמקדשת את הנעורים?
"אם אתה מסתכל למעלה, מי נשאר בתחום, אלה לאו דווקא הצעירים. אני לא מדברת על ’כוכב נולד', אלא על מי ששורד. אלה האנשים המבוגרים יותר, שהוכיחו עם השנים שהם באמת שם, שהם טובים, אלה שעושים דברים ולא מתייאשים. אני מניחה שגם אני אשאר בתחום, כי אני לא יודעת לעשות כלום. מה עוד אני אעשה? רק את זה אני יודעת לעשות".
"יש אורנה בלי עבודה, אבל אחרת. העבודה שלי סוחפת אותי. זו עבודה שאי אפשר לחפף בה. אם לא בא לי היום, רואים את זה. למדתי לעשות הפרדה בין מה שאני מרגישה ובין איך שאני צריכה להיות ולעשות. זו שליטה שלומדים לאט-לאט ומפתחים אותה. אני מאוד גאה שלמדתי את זה. אני לומדת להתאפק, לנשום עמוק, להיות מודעת לעצמי ולאחרים. זה תהליך".
התהליך שאורנה דץ מדברת עליו הוא התהליך האישי שעברה בתקופה שבין הגירושים ממשה, בשנת 2006, ועד שהוציאה אלבום סולו, בשנת 2008, שסימן למעשה את השקתה כישות עצמאית. את השנתיים האלו היא מתארת כתקופה רבת משמעות ועבודה עצמית, שעליה דיברה בהרחבה בסרט הסנסציוני "אורנה בלי דץ", שיצר גיל ריבה ושודר בערוץ 2 לקראת יציאת האלבום.
"האלבום היה מאוד משמעותי בהתפתחות שלי", היא מספרת. "אחרי עשרה אלבומים שעשיתי עם משה לקחתי אנשי מקצוע שלא עבדתי איתם בחיים ועשיתי אלבום בדרך שלי, בקצב שלי, בנינוחות שלי".
"כי אני כזו. על מה אני אשיר? על המצב הפוליטי בארץ? זה מה שהרגשתי וזה מה שעברתי באותו הזמן. זה גם השירים שאני מתחברת אליהם בלי קשר. אם יש משהו שאני רוצה שיהיה לי ואין לי, זה כישרון כתיבה. אני מקנאת באנשים שיודעים לכתוב ולהלחין".
אבל כתבת שם שיר, "כי ככה אני רוצה", שבו את מכריזה שמה שאת רוצה זה מה שיהיה.
"נכון, כתבתי שיר אחד בדם, יזע ודמעות. אבל אפילו לא כתבתי אותו, אמרתי אותו. ככה אני מדברת, ישר לשורה התחתונה - ככה אני רוצה וככה זה יהיה".
למה בעצם היית צריכה ללוות את יציאת האלבום בסרט כל כך אישי?
"זה הרגיש לי נכון בזמנו. לא חשוב אם בראייה לאחור זה היה נכון או לא נכון. היה, נגמר, מוצה. הייתי צריכה לעשות את זה ואני לא מצטערת על כלום. אולי אני מצטערת על זה שהוא יצא קצת קיצוני ממה שרציתי, כי לא הייתי קשורה לעריכה. זה לא באמת שיקף את המציאות. היה בו יותר מדי עצב לטעמי. אין בי כל כך הרבה עצב בדרך כלל והמינון היה קיצוני קצת יותר מדי. אבל איך אלמד? איך אדע להיות יותר אחראית למה שאני אומרת? רק על ידי זה שאני טועה".
היו לאחרונה דיבורים על קאמבק עם משה. אתם אפילו משתפים פעולה בחנוכה הקרוב.
"אין קאמבק, אבל יש יחסים טובים. יש לנו ילדים משותפים, אחרי הכל. אנחנו הורים ואנחנו עושים חגים ביחד וחוגגים שמחות ביחד. זה נראה לי נורא חשוב וזה גם צורך שלי, זאת המשפחה שלי. משה תמיד יהיה משפחה שלי, כל החיים. לא משנה לאן נלך ומה נעשה.
הוא חלק מאוד גדול מהחיים שלי, מעל 20 שנים היינו ביחד, עבדנו ביחד וגידלנו ילדים ביחד. הוא חלק מאוד גדול ממי שאני היום ותמיד יהיה. אנחנו לא חברים ולא יוצאים לבתי קפה ביחד, אבל מדברים על מה שצריך לדבר. ואם אני באה אליו לקחת את הילדים, בכיף אשב לכוס קפה. וגם הוא אצלי. למה לא?".
נראיתם מאוד זוגיים בבר המצווה לבנכם הצעיר במאי האחרון.
"זאת הייתה החגיגה של הבן שלנו, ברור שנהיה שם יחד. תראה, אנשים חושבים שהם יודעים על החיים הפרטיים שלי, אבל זו טעות. אני באמת משתדלת לא לחשוף הרבה. לא הולכת לאירועים, פתיחות, סגירות וכו,‘ אלא אם כן מאיימים על חיי. יש לי בית חדש בגבול גבעתיים רמת גן, דירת גן, ואני אוהבת להיות שם. נורא חשוב לי שיהיה לי בית יפה, שאוכל להירגע בו. אני תמיד יוצרת סביבה נעימה, אחרת אני מתחרפנת".
את בזוגיות עכשיו?
"אני לא בזוגיות וזה סבבה לי לגמרי. אל תשכח שאני באה מזוגיות מאוד ארוכה. הזוגיות הבאה שלי תהיה אחרת לגמרי, היא כבר לא תהיה כזו. הצרכים שלי שונים, הרצונות שלי שונים. אין לי מושג מוגדר מה אני מחפשת, אני עוד מגדירה את זה. היו לי כמה מערכות יחסים מאז שהתגרשתי. הן נגמרו וזה לא סוף העולם. כשיהיה, זה יהיה. אני בעיקר עובדת, מתמקדת בזה".
מה את מחפשת? את יוצאת לדייטים?
"אני לא אוהבת שאלות כאלה, כי זה נושא אישי. אני יכולה לומר שאין לי טייפקאסט לזוגיות. למדתי שזה לא עובד. זה הכל כימיה, או משהו אחר בבן אדם שגורם לך לחוש משהו בלי קשר לליינאפ של מה שאתה אוהב. אין לזה חוקים. אבל אני לא לבד. יש לי ילדים, יש לי משפחה, יש לי חברים טובים ויש לי את עצמי. אני מאוד יודעת למלא לעצמי את החיים. אני לומדת ימימה ועושה הרבה דברים שממלאים אותי".
הבן הבכור שלך, עומר, רוצה גם הוא להיות במקצוע. ראינו אותו לאחרונה ב“עד החתונה". זה משהו שאת מעודדת?
"יש לי ברירה? הוא שר יפה, הוא משחק יפה, הוא מאוד-מאוד מוכשר. זה לא משנה מה אני רוצה בשבילו, כי אני יודעת שכל המהות שלו זה המקצוע הזה. מאז שהוא נולד הוא שר ורוקד. אין אופציה אחרת שהוא אוהב חוץ מזה. אתה רואה מהיום שהילד נולד מה הוא אוהב. אני רוצה שיהיו לו כמה שפחות כאבים במקצוע הזה, שהוא יצליח למרות שהוא דץ, כי הרבה אנשים שופטים אותו ויכולים להניח הנחות בגלל שם המשפחה שלו. ככה זה גם במקרה שלי".
צילום: דודי חסון
סטיילינג: ראובן כהן
איפור ושיער: מיקי בוגנים
עוזרת סטיילינג: עינב נסירי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם