הרגעים המביכים של תש"ע
ההופעה "המשותפת" של ג'סטין טימברלייק ומדונה, הסוף של "שבוע סוף", "הכול דבש 2" משדכת מין אוראלי לבאבא סאלי, הראל סקעת מפשל באירוויזיון ורוד סטיוארט נכשל בישראל. הרגעים המביכים של עולם התרבות
- הרגעים המביכים ברכילות
- הרגעים המביכים בברנז'ה
ספין ההופעה "המשותפת" של ג'סטין טימברלייק ומדונה
בספטמבר הקודם קיבלנו שתי הופעות של מדונה. נחמד. אסתר פתחה לנו את השנה היהודית ולאונרד כהן קצת אחריה, לא תמצאו אושפיזין יותר טוב מזה, או לפחות כשר יותר.
ההופעה השנייה של מדונה, שכפי הנראה לא כל הכרטיסים אליה נמכרו, לוותה בגל שמועות לגבי הגעתו של ג'סטין טימברלייק לארץ לצורך דואט משותף עם המלכה. זה סביר בערך כמו שסוזן וגה תחמם את דודו אהרון בקיסריה, אבל באותו הרגע החלטנו שזה אפשרי.
מובן שלג'סטין היו דברים יותר טובים לעשות ומדונה הופיעה לבד, אבל לא לפני שכל אתרי החדשות דיווחו
התברר שכל העסק היה לא יותר מספין יחצני שנועד לגרום לאנשים לרכוש כרטיסים להופעה היקרה בפארק, ספין שהצליח מעל למצופה וסימל את המגמה שהגיעה לשיאה בשנה החולפת - שנת תש"ע הייתה שנת יחסי הציבור.
אנשי היחצ כבר לא אחראיים רק על קידום, אלא גם על תוכן. הם מספקים את התוכן ולעתים גם עורכים אותו (ע"ע: "זוהי סדום"). הם הפכו לעיתונאים ואילו העיתונאים, במקרים רבים, הם בעצמם אנשי יח"צ. קומוניקטים? מישהו?
(נטע חוטר)
"הכול דבש 2" משדכת מין אוראלי לבאבא סאלי
שני רגעים מביכים נרשמו בנוגע למיני שערורייה של סצנת הסקס של איתי תורג'מן והשחקנית אנה דוברוביצקי בעונה השנייה של "הכול דבש", זו שהתקיימה מתחת לתמונת הבאבא סאלי זצ"ל: הראשונה נרשמה כששודרה הסצנה עצמה, על הסנסציוניות הזולה והשקופה שביקשה לעורר ועל הטעם הבאמת רע שעלה ממנה.
למעשה, שימשה הסצנה כדימוי לעונה כולה, תמצית בזעיר אנפין של כל מה שהפך את הסדרה מטלוויזיה אמיצה, רפלקטיבית ובועטת לג'אנק בוטה, וולגרי ובסופו של דבר גם משעמם. הרגע המביך השני נרשם כשהתנצל תורג'מן בפני העולם בריאיון ל"סגנון Man" ודיווח כי נסע להשתטח על קברו של הרב כדי לכפר על מעשהו. כבר שמענו על יורים ובוכים, אבל מזיינים ובוכים? זה כבר חדש.
(יוני בינרט)
אחיו של סכנדר קובטי נעצרים ביפו
חודש וקצת לפני שצעד על השטיח האדום שבכניסה לאולם קודאק בלוס אנג'לס, שולח חיוכים לשלל המצלמות ועושה את דרכו למושבו כדי להמתין להכרזה על פרס הסרט הזר הטוב ביותר, גילה סכנדר קובטי - אחד מהצמד שביים את "עג'מי" המבריק, לצד ירון שני - כי שני אחיו, טוני וג'ראייס, נעצרו על ידי המשטרה אחרי ש"הפריעו לשוטרים במילוי תפקידם".
האחים, שנקלעו לקטטה עם השוטרים אחרי שאלה הניחו שחבורת ילדים שקברה כלב קוברת גם רכוש גנוב או סמים, נלקחו אחר כבוד לתחנת המשטרה שם עברו, לטענתם, התעללות והשפלה.
חודש מאוחר יותר, מעט לפני טקס האוסקר שבו השתתף סרטו, אמר סכנדר לחדשות ערוץ 2 כי "אני לא מייצג את ישראל. אני אזרח ישראל, אבל איני יכול לייצג מדינה שלא מייצגת אותי". התגובה הציבורית - נתמכת בחברי כנסת שקפצו בהתלהמות על העגלה ובאלפי טוקבקים זועמים - לא איחרה לבוא, אבל אף אחד לא שאל את עצמו מה עושים בנוגע לכאב, למרמור ולזעם שמובילים יוצר ישראלי להצהיר הצהרה שכזו. הרי קל הרבה יותר לכתוב "עוכר ישראל! תגרשו אותו מהארץ"! בשולי אתר כזה או אחר.
(יוני בינרט)
פארסת "שבוע סוף" מגיעה אל סיומה העגום
ארבעה תוכניות בלבד החזיקה "שבוע סוף" בעונתה השלישית והעגומה, בטרם הלכה בדרך כל בשר. ארבעה פרקים בלבד, שגרמו הפסד כספי כבד לזכיינית המשדרת, רשת.
ארבעה פרקים בלבד, שגרמו (בין היתר) להתפטרותה של שירה מרגלית, מנהלת התוכן של הזכיינית. ארבעה פרקים בלבד, שבסופם התקפלה רשת, סופית, אל מול המתחרה העיקרית שלה מעבר לכביש ברמת החי"ל.
סיפורה של "שבוע סוף" איננו רק סיפור של כישלון, אלא של יומרה, של שרשרת החלטות תמוהות, של יותר מדי ידיים בוחשות ושל מוצר סופי מבולגן, חסר אפיל וחסר יד בוטחת שתוביל אותו לעבר רלוונטיות בפרוגרמינג ובסדר היום התרבותי של צופי ערוץ 2 (איפה המולי שגב שלהם?).
את האשם אפשר לתלות ברבים: החל בליאור שליין, מנהל "חטיבת הבידור" של הזכיינית ומיקרו-מנג'ר בעייתי, דרך שירה מרגלית שהתעקשה לדחוף כל טאלנט של רשת, מתאים או לא, אל תוך הקלחת, דרך המפיק יואב גרוס שלא הצליח לנווט את כל הבלגן הזה וכלה באבי צבי, מנכ"ל הזכיינית, שמבין בטלוויזיה כמו שטייח מבין בננוטכנולוגיה.
מכירים את הביטוי הזה, שלפיו להצלחה יש אבות רבים והכישלון יתום? אז פארסת "שבוע סוף" והראשים שנערפו בעקבותיה הוכיחו שהוא לא תמיד נכון.
(יוני בינרט)
הראל סקעת מפשל באירוויזיון
זאת הייתה אמורה להיות השנה שלנו. 12 שנים עברו מאז נתנה דנה את צווחת ה"נקסט ייר אין ג'רוסלם!" שלה, 12 שנים שכללו את ליאור נרקיס, אדי בטלר ואת הכפתור האדום של טיפקס.
לא פסחנו על אף הזדמנות להשפיל את עצמנו, משל היינו רפובליקה מזרח אירופית טרייה ולא דמוקרטיה ותיקה עם רקורד של שלוש זכיות באירוויזיון. נכון, באמצע הייתה לנו שירי מימון שהגיעה למקום הרביעי אבל עדיין, תנו לנו בדוז פואה.
ואז הגיע סקעת, שנסונר חתיכי ומבטיח שידבר גם אל הדודות שמתגעגעות לסן רמו וגם אל קהילת הגייז הטראשית. נכון, רקורד הניצחונות שלו הוא מעט שמעון פרסי ועדיין, היה נדמה שזה סגור. כל אתרי ההימורים דירגו אותנו בחמישייה הראשונה, כבר התחלנו לעצב את בנייני האומה.
אף אחד לא התעכב לרגע על השיר ששלחנו, בלדה כבדה ומדכדכת בעברית בלבד, כולל שורות נונסנס כמו "השארת לי רק מילים, זר של מנעולים". באמת? זר של מנעולים? זה האס שלנו בתחרות?
סקעת המסכן עשה כמיטב יכולתו, אם כי נדמה שעצביו הרופפים פקעו מעט בשלב מסוים, שבו אכן השאירו לו רק מילים, לא לחן. הוא התגבר על הזיוף בחינניות והוביל אותנו אל המקום ה־14 ואל המסקנה הסופית שדי, מיצינו. אין לנו כבר מה לחפש בתחרות הזאת, תשאירו אותה למדינות דמיקולו כמו אזרבייג'אן, אנחנו נסתפק ב"כוכב נולד".
(נטע חוטר)
אסי כהן קם לתחייה בפרק הסיום של "חטופים"
יש כאלו שיטענו שכל העונה הראשונה של "חטופים" הייתה פדיחה, אבל למעשה היא החלה כסדרת מתח מושקעת ולא רעה בכלל.
אם היא הייתה ממשיכה עם הגרוב האקשני המותח, משהו בסגנון "נמלטים" הישראלית, היא הייתה יכולה להיות מצוינת. אבל לא היה לזה סיכוי. בטח שלא עם משחקן של הנשים, שיעל אבקסיס משום מה גם קטפה עליו פרס. אולי כי הייתה פחות גרועה ממילי אביטל, גם הישג.
מראש חטפו היוצרים ביקורת על השימוש בנושא כה רגיש לקידום סדרת טלוויזיה. אבל האמת היא שסדרה כזאת התבקשה כבר די הרבה זמן. מדובר בנושא לגיטימי, בטראומה לאומית שהאמוציות והפחדים הנלווים אליה כבר מזמן היו אמורים להיות מתועלים אל המסך הקטן או הגדול.
"חטופים" הייתה יכולה לסיים עשורים של הדחקה, אבל זה לא עבד. כי היא לא הייתה חסרת רגישות, להפך, היא הייתה זהירה מדי, היא הייתה צריכה להעז יותר. בפרק האחרון של העונה נחשף כי אסי כהן (פדיחת ליהוק וקו עלילתי מיותר) לא מת, אלא כפי הנראה התאסלם וחי באחת ממדינות ערב.
זה היה די מביך, אבל בעיקר פחדני. מצד אחד לוקחים נושא שמחובר לנו למציאות, ומצד שני לא מעזים להתמודד עם העובדה שהמציאות, לעתים, כרוכה במוות. אנחנו מתעמתים איתו מדי יום בחיים עצמם, נעמוד בזה גם בטלוויזיה.
(נטע חוטר)
כישלון המופע של רוד סטיוארט בישראל
כבר צחקו לא מעט על כך שבכל הנוגע להופעות, אנחנו מעצמת גיל זהב עבשה במיוחד. לאונרד כהן כמעט שבר כאן ירך, ניל סדקה ופול אנקה שיחקו ברידג' בהיכל נוקיה וסר אלטון ג'ון פרגן לבת של אברם גרנט את "טייני דנסר" באצטדיון רמת גן.
כחלק מתסביך האב שלנו אנחנו אומרים כן לזקן, ומשלמים סכומים מופרכים כדי להזיע בחברת סטיק לייטים ירוקים על רקע אימפרוביזציות פסנתר ללהיטי עבר.
זו הסיבה שכישלון המופע של רוד סטיוארט היה מפתיע למדי. הרי מדובר בזמר בן מאה שלא הוציא להיט כבר מעל עשור ובאופן כללי נראה כמו לסבית זקנה שעברה תאונת בוטוקס במיטת שיזוף. נשמע מושלם. היינו אמורים לחבק אותו, להעיף את הכרטיסים תוך יומיים ולשלם משכורת חודשית כדי לראות את הגווייה מקרוב.
למרבה ההפתעה, הכרטיסים לא נקנו. המופע הועבר מאצטדיון רמת גן להיכל נוקיה מפאת חוסר ביקוש, וגם שם היה חצי ריק. תעלומה. יכול להיות שהקהל הישראלי תפס שכל, וגם בפעם הבאה שינסו להפיל עלינו איזה קליף ריצ'רד בריאת ברזל נחליט להצביע ברגליים? אולי. או שאולי הפראיירים הם אותם פראיירים, ורוד סטיוארט הוא פשוט לא כוכב גדול מספיק? סביר להניח
(נטע חוטר)
"לילה לא שקט" מתפוצצת בחזרות ונקטלת בביקורות
לפני כשנה וחצי, החלו לשקוד בתיאטרון הקאמרי על מחזמר משירי שלמה ארצי. ארצי התעקש על הבמאית המוערכת, אך חסרת הזיקה המחזמרית, יעל רונן, וחיכה שתסיים את סאגת ההיריון - חופשת לידה שלה.
כשחזרה, עבדו באינטנסיביות על המחזה, בדרכה המערבת את השחקנים בכתיבתו, וכשהתכנסו, להעלות בפני ארצי - שנכח בתהליך רק עד שלב הליהוק - את התוצר, הוא עיקם פרצוף, הטיל וטו על התוצאה, ושלח את הבמאית הנבחרת לכתיבה מחודשת.
הפרזנטציה הזאת הייתה רק הצעד הראשון בוויה דולורוזה שעבר המחזמר: בועז בן ציון, הסוכן של יעל בר-זוהר ואקי אבני, פנה להפקה, והתנה את השתתפות מיוצגיו בהרחבת תפקידיהם. סצנות שהיו "מיניות מדי" נמחקו כליל. עוזרת הבמאית הוחלפה מאילוצי לוחות זמנים.
המעבד המוזיקלי נאלץ לעבוד על שירים חדשים. הכוריאוגרפית הופנתה להכנת קטעי ריקוד טריים. שיעורי פיתוח קול נוספו לצוות השחקנים. התפאורן סיים את עבודתו, ואיתו גם אמן הווידאו.
האולם שבו הייתה אמורה לעלות ההפקה הוחלף מאילוצי סאונד ומקום אולם הכפול בגודלו, ימים ספורים לפני הבכורה, עלתה ההפקה בלי שנותר זמן לחזרה גנרלית.
מנכ"ל הקאמרי, נעם סמל, הצהיר שלא יאפשר שוב הפקה נרחבת שכזו ללא מחזה הכתוב מראש. המבוכה רק התעצמה, כשהביקורות הקשות החלו להתפרסם. מיכאל הנדלזלץ, המבקר המיתולוגי של "הארץ", אף הגדיר את העניין כ"כישלון לא מפואר". בינתיים, ההצגה ממשיכה לרוץ, וככל הנראה בהצלחה, אבל תחושת המבוכה לא התנדפה.
(לירון שוורץ)
המשורר האנין נתן זך מתגלה, ובכן, כקצת פחות
"עדות המזרח יקבלו את הכושים, והאשכנזים יקבלו את המזדיינים... אלה באים מהתרבות הגבוהה ביותר שישנה, התרבות המערב אירופית, ואלה באים מהמערות".
לא, אלה לא דבריו של טוקבקיסט מרושע ותמהוני אלא דברים שאמר חתן פרס ישראל, משורר ותיק ורב זכויות, בריאיון לתוכנית "המקור".
אבל עזבו לרגע את תוכן חרטוטיו הגזעניים והמכוערים של נתן זך, מאושיות התרבות החשובות ביותר שלנו ואיש שבאמת אמור לדעת טוב יותר. עזבו לרגע את העובדה שהוא כבר מבוגר, שאולי חוסר הרלוונטיות שלו בעידן של אלירז שדה מתחיל להעביר אותו על דעתו, שאולי הסינפסות במוחו המופקדות על השכל הישר מתחילות לכבות בזו אחר זו.
לא אלה האלמנטים המטרידים בדבריו של נתן זך, אלא משהו אחר, חבוי היטב, שמזעזע את כולנו כשהוא מרים את ראשו המוגלתי אל מעל לפני השטח, כאילו שלא באמת ידענו על קיומו: הייתכן שגם הנאורים מבין אמנינו, אבירי התרבות הגבוהה והליברליזם הנאור, נגועים בגזענות החשוכה והממארת הזו? הייתכן שנוספים מביניהם חשים כך?
(יוני בינרט)
ערוץ 24 הופך סופית לסל המחזור (או האשפה) של קשת
עד השנה הנוכחית, ערוץ 24 לא ממש ידע מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. הוא ניסה למצוא את דרכו בסבך של הגבלות, ליצור זהות עממית הגיונית, כזאת שנעה על התפר שבין הסינגל החדש של קובי פרץ למסמסי המילה "חריף", ובין תוכניות תיעודיות מעניינות כמו "רוק רימון".
שניהם זולים ושניהם לגיטימיים כי למרות הדאחקות, זכותו של ערוץ 24 לשדר קליפים של מוזיקה מזרחית לכל אורך היממה. אפילו עדיף. יש אנשים, חלקם מכותבי שורות אלו, שיעדיפו את האחרון של דודו אהרון על פני החדש של ירמי קפלן בלי למצמץ.
אבל בתחילת הקיץ הזהה נדמה שערוץ 24 סוף סוף החליט, וגילינו את זה בדקת המסך הראשונה של התוכנית "גל ומרגול". לצדם התייצבו גם איילה רשף, אלירז שדה ושידורים חוזרים של "כוכב נולד". גל ומרגול מבקשים מתושבי נתניה להביא להם חמין, פליטי ריאליטי מקבלים עוד הזדמנות להוכיח שאין להם כישרון ומראיינים בעילגות את המשתזפים על החוף.
אין ספק, זה ערוץ שיודע מה הוא. השנה ערוץ 24 החליט שהוא קודם כול שלוחה של קשת, ורק אחרי זה ערוץ מוזיקה. סל מחזור ענקי לתוצרי הזכיינית המצליחה. ומילא, לקידום האגרסיבי ולארומת הפרומו האחד הגדול, כבר התרגלנו. מה שמייאש באמת זה עד כמה כל העסק מרגיש משומש, עייף וחסר יצירתיות.
(נטע חוטר)
אברי גלעד מאבד את שארית הסטייל וההומור העצמי
אם ייצא לכם לפגוש את אברי גלעד ברחוב בשבוע-שבועיים הקרובים ותרגישו צורך עז לברך אותו ברוח ראש השנה הקרב ובא, הנה הצעה: תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.
כן, 2010 לא הייתה שנה טובה כל כך לטאלנט הדעתן, אבל קשה להאשים בכך מישהו מלבדו: אם הרשימה הזאת הייתה מוקדשת לחלוקת פרסים, גלעד היה לוקח בקלות את תואר "הנודניק של השנה".
תחילה נטפל לחיקוי שעשו לו ב"ארץ נהדרת" במונולוג הפתיחה של תוכנית הראיונות המפוספסת שלו (שגוועה לאטה עד שנעלמה), ועשה זאת בצדקנות ובמרירות שהיוו תצוגת תכלית של שיקול דעת מוטעה והיעדר משווע של הומור עצמי.
אחר כך הגיעו הנזיפה הרדיופונית ב"מועדון לילה" ובהשפעתה השלילית על התא המשפחתי, החרטה הפומבית שהביע תחת כל עץ רענן בנוגע לנעוריו התקשורתיים כסאטיריקן והקמפיין הפרסומי המהדהד בנדנודו שעשה לרשת שיווק מזון גדולה.
25 שנים אחרי שהחל את דרכו בעולם התקשורת הישראלי הפך גלעד לטרחן בלתי נלאה, לפרובוקטור יבבן שמצליח בעיקר להביך את עצמו בשלל מסעות צלב צדקניים וחזיתות שהוא פותח השכם וערב. קולונל שרמן פוטר, המנתח הנבון ולמוד הקרבות מ"מאש" האגדית (סדרת הטלוויזיה, לא הסרט), אמר פעם כי "יש דרך נכונה ודרך לא נכונה לעשות דברים, והדרך הלא נכונה היא להמשיך ולנסות שכולם ינהגו בדרך הנכונה".
אולי גלעד צריך להפנים את הדברים, בטרם יהפוך סופית לפרסונה נון גראטה בנוף התקשורתי הצפוף וחסר הסבלנות שלנו.
(יוני בינרט)
החרם התיאטרלי על אריאל, וההתקפלות ממנו
"בירת השומרון" - היכל התרבות החדש באריאל - הודיע על פתיחת שעריו בנובמבר הקרוב, עם תוכנית עשירה, שבה הצגות מתיאטרון באר שבע, הבימה, הקאמרי והחאן.
עם היוודע הדבר, עשרות שחקנים ואנשי תיאטרון מרכזיים ניסחו עצומה המחרימה את הבמה השומרונית, וקוראת להנהלת התיאטראות לא לקיים את פעילותן מחוץ לשטחה הריבוני של מדינת ישראל. בין החותמים: יוסי פולק, דורון תבורי, איתי טיראן, דורי פרנס, אופירה הניג, דרור קרן, גורן אגמון, מיכה סלקטר, אולה שור סלקטר, עודד קוטלר, יעל רונן, אברהם סלקטר, פרופ' גד קינר, ענת גוב, רינה ירושלמי, שרה פון-שוורצה, ירדן בר כוכבא, סביון ליברכט, יהושע סובול ואילן תורן.
העצומה עוררה מהומה חברתית, תרבותית ופוליטית - ראה"מ נתניהו, הודיע שלא יממן את המשך פעילות המחרימים, ושרת התרבות לבנת עדכנה שלא יחול שום שינוי בלוח ההצגות המתוכנן באריאל. בחלוף יום-יומיים של דרמה משוחקת היטב, ומכבשים אימתנים (וצפויים להפליא) שעברו בסביבות התיאטרון, חזרו בהם כמה מהחותמים: דרור קרן, שהתחרט, ואז התחרט שהתחרט, משפחת סלקטר - אברהם, מיכה ואולה - שטענו ששמם השתחל בטעות לעצומה, ואלון דהן, שחתם בלב לא שלם, לדבריו.
התיאטראות עצמם גמגמו משהו על כך שיעמדו בכל מחויבויותיהם, על אף שהם תומכים בחופש ביטוי וכו', וסוף הסיפור מסתמן כבר במערכה הראשונה. "פיאף", של תיאטרון באר שבע, המיועדת לחנוך את ההיכל באריאל, שרה לא פעם בשפתה: Non, Je Ne Regrette Rien ובשפתינו - "לא, אין בי חרטה על דבר".
(לירון שוורץ)
מיסי אליוט חותכת מהפארק אחרי שמונה שירים
מלבד מגוון קשישים, קיבלנו השנה גם כמה הופעות רלוונטיות למדי. MGMT וריהאנה, למשל, ואילולא אירועי המשט היינו נהנים מעוד כמה.
בין אלה שלא הבריזו הייתה גם מיסי אליוט, אחת הראפריות המצליחות בעולם, וכזאת שעוברת בקלות כמופע עדכני שלא היה מבייש אף מדינה נורמלית. וזה הרי מה שאנחנו רוצים להיות, לא? מדינה נורמלית.
אבל מה לעשות שמבחינתה של מיסי, הופעה רגילה כוללת שמונה שירים, השלכת כמה זוגות נעליים לקהל ואחורה פנה ללימוזינה אחרי שעה על הבמה? אז מה אם זאת טיסה של 12 שעות וסביר להניח שהיא בחיים לא תגיע לכאן יותר, גיג זה גיג אז מייק סאם נויז ומספיק עם הביצ'ינג.
אנחנו כמובן התבאסנו עד עמקי נשמתנו, על זה שילמנו 300 שקלים? היא אפילו לא טרחה לשיר את "שייק דה דיזיז", הכלבה. הכול טמון בתיאום הציפיות, כמובן. התרגלנו להופעות של דינוזאורים שנותנים שמונה שעות עמוסות להיטים על הבמה, עם פחות מזה אנחנו מרגישים שנדפקנו.
ובאמת נדפקנו. כי בניגוד לבני המזל מחו"ל, שאחרי הופעה מחורבנת יכולים להתנחם בכך שבשבוע הבא יש עוד אחת, אנחנו ניתקע חצי שנה רק עם דויד ברוזה במצדה.
(נטע חוטר)
גל אוחובסקי והמתמודדת בת נטף מחליפים מהלומות
אם יש משהו שלמדנו מהעונה השמינית של "כוכב נולד", שהסתיימה זה עתה והצליחה להיות מתישה במיוחד, זה שפאנל השופטים זקוק לרענון מיידי.
פבלו רוזנברג התברר כתוספת וולגרית ולא מוצלחת לפאנל ונדמה שכל היתר, אולי מלבד צדי, איבדו את זה לגמרי. עונה שמתחילה עם מספר בלתי אפשרי של מתמודדים (27) צריכה פאנל שופטים מהודק שיעשה בה סדר, יעזור לנו להחליט מי במודחים ומי בכוכבים.
אבל דווקא זו הייתה העונה שבה השופטים איבדו קשר עם התוכנית, המתמודדים והקהל, שכמעט הביא את אור גלעדי לגמר סתם כדי לעצבן את מרגול. חוסר הקשר הזה בלט במיוחד בעימות בין בת נטף לגל אוחובסקי. היא נתנה פרשנות משלה (לא בלתי מעניינת, אגב) ל"גרה בשינקין", גל אמר שהיא יוצאת קצת טמבלית, היא לא התביישה להתפוצץ עליו.
היא הגזימה לגמרי בתגובה, בטוח, סיימון קאוול אומר דברים הרבה יותר גרועים ואף אחד לא עושה מזה סיפור. אבל גם החצי התנצלות המעושה של אוחובסקי הייתה מביכה. הסאגה המתמשכת והילדותית הזאת הייתה רק דוגמה לעונה שבה השופטים הם כבר לא רק מיותרים, אלא ממש הפכו לנטל.
ואם ב"אמריקן איידול" הופכים את הפאנל, גם לנו מגיע. כבר מזמן היו צריכים לנער עניינים, אז הנה כמה שמות, אפילו מוכרים - יוני בלוך, דפנה לוסטיג, אביב גפן. מכאן תסתדרו.
(נטע חוטר)
רגעים מביכים נוספים במוסף "תרבות מעריב"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם