למה התכוון המשורר: ערב מחווה למאיר אריאל
ערב המחווה לציון השנה ה-11 למותו של מאיר אריאל כלל כמה פרשנויות מרשימות לשירים המוכרים, וכמה פספוסים מיותרים. יונתן גת, חובב אריאל ידוע, מצא הברקות בין ענני הגראס ודוכני הנקניקיות
מופע מחווה למאיר אריאל, ראשון, 19.9, חוות רונית
בחייו, מאיר אריאל לא רק שלא היה מיינסטרים אלא פעל בשוליה הקיצוניים של המוזיקה הישראלית. מחתרת ממש. הוא אמנם קיבל מחמאות ממבקרים, אבל הקהל הרחב לא הבין אותו. לא אותו, לא את שיריו, לא את חוש ההומור הדק, ובוודאי שלא את התיאוריות המסובכות והאפוקליפטיות להן הטיף. הבדידות היתה גם סוד קסמו.
למעשה, גם היום, לא תמצאו רבים שיצליחו להסביר למה באמת התכוון בשיר "טרמינל", מי היא אותה "חיית הברזל", מה זו "גלישת ז'ילה סטייל פרוטופלאזמה", ומדוע לעזאזל "בסוף כל משפט שאנחנו אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה".
ההבדל הוא שהיום, 11 שנים לאחר מותו, יש רבים שרוצים לשיר אותו ולהתהדר קצת בהילה שבמיתוס. בתמורה, זוכה המשורר המת לאלפי מאזינים, כמות קהל שלא ראה מימיו, שמוכנים לפתוח את הראש ולהיטיב את האוזניים, במיוחד אם יש קצת גראס בסביבה. אמש, בחוות רונית, לא מעט אצבעות החזיקו תותחים של ממש.
ברי סחרוף, שפתח את הטקס השנתי, הצליח לפספס את "מודה אני" (שנכתב במקור לכבוד שחרורו מהצבא של אהוד, בנו הצעיר של מאיר), אולי מפני שהשיר האיטי והמרגש לא מתאים לטמפרמנט של גיבור הגיטרה. אחר כך החמיץ את "טרמינל". זו כבר הפעם השלישית שסחרוף מבצע אותו, רק שהפרשנות התוקפנית לא מתקשרת עם ההזייה האינטרקונטיננטלית, והדיסטורשן הרס את כל המסתורין וכפל המשמעות.
מיקה קרני ומיקי שביב ייצבו את המצב עם ביצוע חדש ומעולה ל"שלל שרב". ורונית שחר הפתיעה עם בלוז קצבי ומרענן ל"שדות גולדברג". הערב החל לנסוק.
יואב קוטנר, העורך של הערב ואחת הדמויות החשובות במפעל ההנצחה של מאיר אריאל, מכיר את החומר עד לרמה המולקולרית. לאחרונה גם ערך את ספר השירים המלא ("עצמאי בשטח") וערב השנה הוא הבייבי שלו כבר שנים רבות. גם הפעם, הליהוק הצליח לו.
זמרת הפאנק הנפלאה תמר אייזנמן חשמלה את "בצהרי היום", קרולינה התעלפה, התקפלה, התחלפה והתייבבה עם "איך לפעמים אני", שכמו נכתב עבורה, וירמי קפלן רצה לחזור ל"תקוה". רגאיי, מה תגידו, תמיד הולך טוב עם רומנים מהצד.
הרכב הלהקה התגלה כטוב ביותר מאז קיסריה הראשונה לפני עשור. מחוזק על ידי אדם מאדר הווירטואוז, שהופיע לא מעט עם מאיר בחייו וליווה אותו אז, כמו גם אתמול, עם חצוצרה, כינור, מנדולינה, חלילית וכל כלי אחר, למעט צ'מבלו.
כמו בשנה שעברה, שולי רנד פירש את מאיר מצוין. הפעם בעיבוד סוריאליסטי ותיאטרלי ל"חיית הברזל". הביצוע המשונה,
את רצף ההצלחות קטעו ארז לב ארי, שאכזב עם "מדרש יונתי" ו"ערב כחול עמוק" ויהודה עדר, מייסד רימון, שלא התאפק וסידר לתלמידיו החדשים נאמבר. הביצוע ל"בשדה ירוק" נשמע, למרבה הצער, כמו אודישן לכוכב נולד. על מסכי הטלוויזיה הגדולים שניצבו לצד הבמה היה ניתן לדמיין את החותמת המוכרת - "לא עבר".
ולפתע, כמו מטרנזיט של "נחמן מאומן" פרצו לבמה האחים אריאל. זהו אמנם ערב שירים לכבודו של אביהם, אבל הם החליטו שמותר להם לשתול בשיריו מזמורי תורה והטפה דתית (דוגמת "אנחנו מאמינים בני מאמינים, ואין לנו על מי להישען..."), שבינם לבין יצירתו של מאיר אין דבר וחצי דבר. להפך. הקהל הרגיש שלא בנוח ומחה בקול. גם מאיר היה מוחה, אני חושב.
הילה רוח, שהוצגה כתגלית הערב, נשמעה קצת כמו אפרת גוש כשביצעה את "עברנו את פרעה". מזל, כי אפרת גוש עצמה עלתה בדיוק אחריה עם "היכנסי כבר לאוטו" ושרפה את הבמה עם אחד הביצועים החזקים שנשמעו לשיר האגרסיבי.
אפילו דורי בן זאב הפתיע בדואט ל"ארול" עם ההקלטה המקורית של מאיר, שסונכרנה בדייקנות בעזרת הדיג'יי ואריאל זילבר חזר על אותם קטעים ישנים, אך מוצלחים, ל"שני מקסיקנים" ("שיר מחלק מוסר השכל) ול"הולך בטל", שגם עם זקן וכיפה נשמע נפלא. משעשע רק לראות את זמר הג'ינגלים של ברוך מרזל והימין המוטרף שר את מילותיו של אחד שקרא לחזור לגבולות 49'.
שלום חנוך לא שבר את המסורת. גם השנה התבלבל, שכח, השמיט והמציא שורות חדשות ל"שיר כאב" ו"נשל הנחש". מלך הרוק הישראלי, אולי האיש הקרוב ביותר למאיר אריאל מבין אמני הערב, הוכיח שוב כי לכבוד ערבים כאלה הוא לא מתכוון להתכונן, או להתאמן כראוי כמו היתר. אחרי שני שירים, ירד מהבמה מבולבל.
ואז הגיעה נינט, עם ביצוע נפלא ל"טוק טוק טוק על דלתי מרום", משולב בחוכמה עם "זרעי קיץ". אולי שיאו של הערב.
שלוש שעות של סיאנס מוזיקלי הסתיימו עם אהוד בנאי, שביצע (שוב) את "שיר תת מודע זמני" ו"בלוז כנעני". הביצועים העייפים-משהו התאימו לשעת נעילה. בעיקר כדי לנער אותנו משביעות הרצון ולהזכיר שאין כמו המקור.
להזכיר שלא עוזי חיטמן, לא נעמי שמר, לא אריק לביא, לא שושנה דמארי, לא אהוד מנור, ואפילו לא עופרה חזה, הצליחו להעלות עצמם באוב כמו אריאל המנוח. הם, שהיו אוצרות לאומיים והגיעו לקהלים שמאיר לא חלם עליהם, פינו מקום לצנחן מקיבוץ משמרות ששנה אחרי שנה ממלא אלפי מושבים. אם תרצו, זו נקמתו של המתולתל התמהוני שאיש לא הבין בחייו וכולם רוצים לחקותו בהווה.
איך אמר בוב דילן אחד פעם (תרגם את זה יפה מאיר אריאל)? "למות זה לא הסוף".
יונתן גת הוא מבקר תרבות והיוזם, היוצר, המפיק והעורך של האלבום "מאיר אריאל בהופעה אחרונה במועדון הבארבי"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם