הידיעות על מותי: על הסרט של ספי ריבלין
"ספי ריבלין לא מוכן לשתוק" מתעד את מאבקו הממושך של הבדרן במחלת הסרטן. בלי צנזורה, בלי עידונים ובלי ניסיון להיות נוצץ והוליוודי, הסרט מצליח לשחזר את התופת ולספר סיפור על התמודדות שיש בה המון כוח
''ספי ריבלין לא מוכן לשתוק'', שני, ערוץ 10
לונדון חייך, אבל יש בזה משהו. במחשבה ראשונה, באמת נדמה שכבר ראינו את הסרט הזה אי אלו פעמים. שמענו על המחלה, שמענו על הניתוחים, התקוות, האכזבות, החששות. ובכל זאת, מעבר לעובדה שסתם נחמד לפגוש אותו שוב, 'לא מוכן לשתוק' הוא הרבה מעבר לעוד עדכון לאומה על מצבו הרפואי של ריבלין. וככזה, יש לו ערך גם אם סיפור המסגרת לא מאוד מקורי.
לא רוצה להיראות מסכן. ספי ריבלין צילום מסך
"אם תבואו, לא אעצור אתכם, אבל אני לא רוצה שום רגע של חמלה. לא רוצה להיראות מסכן", מבקש ריבלין מצוות הצילום באחד הימים הפחות נעימים של הטיפולים. ההקרנות צורבות לו את הגרון. יחד עם מיתרי הקול, נחרב גם חוש הטעם, לא שבשלב הזה הוא מסוגל לאכול יותר מידי בכל מקרה. הרופאים מבטיחים שבקרוב יגיעו עשרה ימים בהם לא יוכל לדבר. לשם שינוי, רואים עליו שקשה לו, אבל גם בפסגת השפל, אין ולו פריים אחד בסרט שמשדר מסכנות. להפך.
אין שם הנחות ואף אחד לא מנסה לעצב את המציאות מחדש. מידי פעם צוחקים, כי ספי ריבלין טיפוס מצחיק, שאחרי 17 שנים ויותר מ-30 ניתוחים, מדבר על הסרטן בלי פילטרים. אבל הוא לא מתחבא מאחורי הבדיחות. הוא מדבר בכנות. מתייצב חשוף לחלוטין מול המצלמה, אולי באופן סמלי, החל מהאנגלית המאוד ישראלית שלו, ועד מונולוגים כובשים שמתארים שנים של קרבות.
הוא מכניס אותך לרגעים הכי אינטימיים, בלי צנזורה ובלי עידונים. משחזר את התופת בציורים גרפיים, אבל למרות הכל, אולי אפילו בגלל שהמציאות נזרקת בברוטליות לתוך הפרצוף, יש בהתמודדות הזו משהו מעודד שמשדר המון כוח. משהו שהופך את המסע הכל כך אישי שלו, לסיפור חובה עבור כל מי שפגש, או חלילה יפגוש את המאבק הזה. אישית, או ביד שניה.
דווקא בגלל ששמענו כבר מזמן שהוא חולה, שהוא הולך למות, שהוא לא מסוגל לדבר ולא יוכל יותר להופיע. דווקא בגלל שבדף הפייסבוק שפתחו לכבודו, אחד המברכים משוכנע שהוא כבר מת, וחותם ב'יהי זכרו ברוך.' דווקא בגלל שלמרות הכל ספי מסוגל להסתובב היום למצלמה עם חיוך מהסוג שנהג לשמור בעבר רק לשמעון פרס, להישיר מבט בדיוק כמו לפני 30 שנה ולהגיד למספידו היקר: מר אנגל, אני עוד חי.
וכן, גם בגלל ששלוש שניות אחרי, הוא ימשיך לחייך וישלים את המשפט ב'לא יודע לכמה זמן'. גירסה משלו ל'ידיעות על מותי היו נכונות, אך מוקדמות מידי' של מרק טוויין, ואחריו פרופ' אמנון רובינשטיין.
'לא מוכן לשתוק' הוא לא סיפור ניצחון הוליוודי נוצץ. הוא לא מוכר לנו קסמים, כי הרבה פעמים בסיפורים האלה אין קסמים. רק קרב ועוד קרב, ואיתם הכוח לקום מחר בבוקר כדי להלחם שוב. רגע לפני שהוא חוזר לתיאטרון הבימה, אירוע שכמה חודשים קודם לא נראה מאוד ריאלי גם בעיניים המאוד אופטימיות שלו עצמו, ריבלין מכנס את החברים ומדבר על ניל ארמסטרונג. "יכול להיות שמה שקרה כאן זה צעד קטנטן לאנושות", הוא אומר, "אבל זה צעד ענק בשבילי". אחר כך יראו אותו רוקד על הבמה, ומתרגש כמו לפני הפעם הראשונה.
לא יודע מה לגבי האנושות, אבל בשביל הילד ששוכב במחלקה האונקולוגית ורואה אותו שותה בהוראת הרופא עשר כוסות מים מאחורי הקלעים בין סצינה לסצינה, רואה אותו נלחם כדי להשאר במשחק, יכול להיות שהתפקיד הנוכחי של ריבלין לא פחות משמעותי מימיו ברגע עם דודלי. גם אם מבחינת אותו ילד, פיסטוק זה סוג של פיצוחים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם