רוקד עם כאבים: ראיון עם עוז זהבי
בשביל התפקיד בסדרה "חיים אחרים" הוא התענה במשך חודשים בסטודיו למחול וכמעט חזר בתשובה. בשביל התפקיד ב"התגנבות יחידים" הוא חזר להיתקלות הטראגית בחברון בזמן השירות הצבאי ולהלם הקרב שבא בעקבותיה. עוז זהבי, השם הכי חם על המסך שלכם, מספר בראיון חושפני על ההצלחה של "עספור", ההיסטריה של הפסטיגל ואיך דובר קוסאשווילי הפך אותו לשחקן אמיתי
"הוא עשה לי מבחני נפש, בודק כמה אני מוכן לסבול", מספר זהבי, שלוש שנים לאחר הצילומים וחודש לפני עליית הסרט. "צילמנו סצנה במחנה הטירונים, בה הייתי אמור להחזיק מקל ולומר 'אש'. אני רגיל מהשירות הצבאי שלי שבתרגיל יבש אומרים: 'אש אש אש'. בסוף הצילום דובר אומר לי, 'למה אתה אומר שלוש פעמים אש. צריך אש פעם אחת. אתה שחקן חרא, מחר צריך לצלם את הסצנה מחדש'. אמרתי לו, 'אתה מסתלבט עליי'. הוא לא חייך. אמר, 'אני לא צוחק, אתה הרסת את הסצנה. אתה שחקן קקה'. הוא לא שחרר את הבדיחה. עד היום אני לא יודע אם הוא היה רציני או לא".
זו הייתה שגרת העבודה על הסט. "יש סצנה שבה אני מקבל המון כאפות ממיכאל אלוני, שמשחק את המפקד שלי. היחסים בינינו היו עמוקים, המשכנו לשחק גם אחרי שהמצלמות עצרו. אם הוא היה אומר לי בארוחת צהריים 'תיפול', הייתי נופל. התמסרתי לו. באחת הסצנות הוא נתן לי המון סטירות, כאב לי הראש בטירוף ולא ראיתי בעיניים. אמרתי לדובר שאני לא מסוגל לעמוד בזה. הוא אמר, 'אם אתה רוצה שהסרט ייצא חרא, אז אין בעיה. אם אתה רוצה לקבל סטירה בכאילו, זה ייצא קקה. אתה רוצה להיות שחקן קקה?'".
נפגעת?
"לא כעסתי עליו כי זיהיתי שזה מקצועי. קלטתי את המשחק שלו. אני מת על אתגרים כאלו. הייתי מוכן למות בשביל הדמות הזו. קרעו לי את התחת שם. בכלל, גיליתי שסרטים וטלוויזיה זה עסק קשוח. אתה לא יכול להתבכיין. אתה לא יכול בכאילו. זה לא תאטרון, שיש מחר עוד הצגה. הסצנה המצולמת תישאר על המדף לכל החיים".
והמדף של זהבי מתחיל להתמלא. מאז צילומי "התגנבות יחידים" ב-2007 הוא הפך לשם הכי חם בתעשייה המקומית. ב"עספור" ההיסטרית שיחק את איציק בנסולי הרב שגל. ב"נבלות", הפרויקט הטלוויזיוני המוערך, גילם את דמותו של אפרים, לוחם יחידת החיסול של הפלמ"ח. בדרך הוא עשה את העצירה ההכרחית בפסטיגל ולאחרונה קטף את המקום הראשון ברשימות היפים והנכונים של "פנאי פלוס".
גם החודשים הבאים אמורים להיות עמוסים במיוחד: זהבי משחק בתפקיד הראשי בסדרה "חיים אחרים" שעלתה אמש (ה') ב"קשת". במקביל הוא עסוק בחזרות לעיבוד הבימתי לספרו של רון לשם "אם יש גן עדן" בהבימה, בבימויו של משה קפטן, ויש לו תפקיד ראשי בסרט "הבלתי נשכחים" של הקולנוען הצעיר מתן גוגנהיים. איך שלא מסתכלים על זה, זה הרגע שלו.
לאודישנים של "התגנבות יחידים" הגיע זהבי, 27, כשסיים שנה א' בבית הספר למשחק. בתיק העבודות שלו היה רק תפקיד בסדרה "האי" ששודרה בערוץ הילדים. "התסריט שקיבלתי תיאר דמות של חייל מורעל. לא הכרתי את הספר של יהושע קנז. בתיכון לא הייתי חובב ספרות, למדתי קולנוע וטלוויזיה ובזה עסקתי. גילחתי את הראש לאודישן, סקין הד, ימים שלמים פוש אפ, אני בזון שאני מורעל. בהתחלה דובר לא רצה אותי, חשב שאני מבוגר מדי. מאוד התעקשתי. השתדלתי לא להראות לו מי אני באמת, אלא שיחקתי את הדמות לידו. זה התרגיל שלי, לעבוד על אנשים, ולהתחבא בצל של עצמך. ואז כשאתה מגיע
הרף היה גבוה. אלון, הדמות שיועדה לזהבי - קיבוצניק שנשלח לטירונות כושר לקוי בבה"ד 4 ב-1956 היא אחת המורכבות בספר. "אבא של אלון מת במלחמת העצמאות", מספר זהבי. "יש לו בעיה נפשית קלה, הוא אובר מורעל ברמה חולנית. אימן את עצמו מגיל צעיר, קרא 'גווילי האש'. כשהוא לא בסביבת אש, הוא מדמיין אש. הוא רוצה ללכת לצנחנים, אבל כולם חוץ ממנו יודעים שהוא לא ילך. הוא חי בעולם שלו, מסרב להכיר במציאות. הוא הופך לחריג בסביבה ויכול להיות מסוכן. ובעיקר מאוד סובל. קנז מציג את הצבר הישראלי בגרסה המופרעת והפסיכוטית שלו".
אז מה עשית?
"קיימתי שגרה של חייל מורעל. כל בוקר יורד לריצה. קניתי חבל, קשרתי אותו על עצים וטיפסתי. להקשיח את עצמי לקראת מה שהדמות עוברת. קניתי די-וי-די של 'תקומה', הלכתי למוזיאון האצ"ל. נהייתי פטריוט באופן רשמי. למדתי על נס הקמת המדינה. דובר עשה טירונות כ"מ בבה"ד 4 וסיפר לנו את החוויות".
איך הוא ראה את התפקיד של אלון?
"בתחילת העבודה דובר לימד אותי את המילה 'הזניה', מלשון להפוך לזונה: אנשים שקיבלו כאפות מהחיים והתמימות נעלמה להם. הוא אמר, אלון לא יעבור הזניה. אמרתי גם אני לא. לא משנה כמה כאפות תיתן, הוא לא יוותר".
התקופה הראשונה עם קוסאשווילי התאפיינה בניסיון לפענח את המילון הפרטי של הבמאי. "בכלל לא הבנתי אותו. הוא רואה דברים שונה מבן אדם רגיל. יש לו שפה משלו, מחשבות פרטיות. אדם מאוד מרשים וחזק, שהולך רק בדרך שלו. הוא נתן לי הערות בסגנון'תחשוב שאתה רוצה חלב ויורד גשם. איך תקנה אם יש גשם בחוץ. אתה רוצה לקנות חלב שלושה אחוז, לא אחד אחוז'. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. מה זה החלב, הגשם והאחוזים האלו. אחר כך הבנתי שהוא מדבר על נחישות. כשהצלחתי להבין את העולם שלו, הבנתי כמה הוא גאון".
זה מחייב.
"אני כל כך קטן לידו, התמסרתי אליו באופן טוטאלי. הייתי מגיע לחזרות ולצילומים על מדים מלאים, בחיים לא הייתי יוצא מהדמות של אלון. פעם אחת הייתה לנו חזרה בחמש לפנות בבוקר. כולם היו עפוצים, אני מגיע על אופניים וצועק: 'בו-קר טוב!'. מורעל . אנשים לא הבינו מאיפה נפלתי".
ההתגייסות הטוטאלית הובילה אותו למקומות מסוכנים. "באתי מצנחנים ובצנחנים אף פעם לא קר. אז תמיד הייתי על קצר. הייתה סצנה שצילמנו בנאות קדומים בלילה. כולם עם דובונים ואני היחיד עם חולצה קצרה. דובר אמר לך תתלבש. רבתי איתו ואמרתי: לא. הייתי שם בהיפותרמיה. באחד הטייקים לא הצ- לחתי לדבר. זה לא היה בשביל להרשים אף אחד, אבל ידעתי שככל שאהיה יותר קשוח כבן אדם, אוכל לשחק את הדמות הזו. דובר אוהב אותנטיות והתמסרות לתפקיד".
לאחר עבודה של שנתיים, מתוכם חודשיים של צילומים אינטנסיביים, הפך זהבי למעריץ אדוק של הבמאי. "לדובר יש ביצים, הבן אדם אומר מה שהוא חושב ולא אכפת לו מההשלכות. לא תוכל לסובב אותו. תארים לא מעניינים אותו, רק האמת שלו".
בתחרות האוסקר המקומי "התגנבות יחידים" לא היה מועמד בקטגוריית הסרט הטוב של השנה. תלו את זה בראיון שבו קוסאשוילי התבטא בחריפות נגד הקולנוע הישראלי. מה אתה אומר על סגירת החשבון של חברי האקדמיה?
"הזמן יעשה את שלו, זה לא משנה. הדבר היחיד שהזיז היה מבחינת הביזנס. המפיקים לא שמחו, יותר קשה למכור את הסרט כשאין פרסים. אבל אנשים יצביעו ברגליים, מפה לאוזן. כששאלו את דובר למה הוא לא נבחר הוא אמר, 'זה מה יש'. אני מת על אנשים כאלו, הוא לא מתעסק בפופוליזם. בעיניי זה רק טוב. אם זה סרט טוב, אז זה סרט טוב. אני שומר על עצמי תמים ומנסה לא להבין את השיקולים של האקדמיה. לא רוצה לקבל את ה'הזניה' הזו".
אתה מסכים עם הטענות שלו?
"דובר לא טיפש, וידע מה המשמעות של הדברים שאמר, אבל היה חשוב לו לומר אותם. אני לא חושב שהקולנוע הישראלי הוא חרא, המציאות הישראלית היא קרקע מעולה לחומרים דרמטיים. אבל דובר הוא איש מאוד מורכב וצריך באמת לרצות להבין אותו בשביל להבין אותו".
המדים הירוקים של צה"ל הם רוחות הרפאים של זהבי. גם בחיים, גם על המסך. הדמויות שהוא מגלם, כמו גם החוויות הקשות שעבר בשירות הצבאי - שם התמודד עם תסמונת פוסט טראומטית לאחר היתקלות טראגית בחברון - שוברות את דימוי יפי הבלורית שהקולנוע הישראלי נהג להציג עד לא מזמן. החיילים שמגלמים זהבי וחבריו בסרט הם מנותקים, מיואשים, אובדניים, חיים בתוך עולם משלהם. אבל יש בהם משהו אמיתי ונוגע ללב. המוטיבציה המועצמת שלהם באה לכסות על חורים. היא גם מובילה אותם לסוף הטראגי. זה קרה להם, זה קרה לו.
לפני כמה חודשים עלתה לאוויר המיני סדרה "נבלות", עיבוד מטלטל לנובלה של יורם קניוק "עיטים ונבלות", המתארת זוג גמלאי פלמ"ח שיוצאים למסע של נקמה ורצח בצעירי תל אביב. את הקשישים מגלמים יוסי פולק ויהורם גאון הנפלאים. זהבי ומיכאל מושונוב משחקים את אפרים ומושקה הצעירים.
"החלום של הדמות שעשיתי אצל דובר היה להיות בפלמ"ח", מספר זהבי. "לחזרות של 'נבלות' הגעתי אחרי הצילומים של 'התגנבות יחידים'. בגלל שעשיתי לסרט תחקיר גדול על התקופה היה לי קל להתחבר, אפילו תיקנתי אותם על הסט. הבנתי מיד שהם לא פלמ"חניקים רגילים, לא יפי התואר והבלורית. הם היו חיות, פלמ"חניקים גנגסטרים. קילרים שאהבו אקשן ובעלי תאוות הרג. מצד שני, הייתה להם מטרה אחת: לבנות את המדינה. כשהם התבגרו אף אחד לא השתין עליהם. הם הפכו לזקנים רופסים שוויתרו על החיים".
זה תפקיד אופי חזק ודרמטי. איך זה הולך עם הפסטיגל?
"בגלל שהתחלתי את הקריירה בסדרת ילדים יש לי הרבה קהל צעיר. בפסטיגל הראשון היה לי קשה עם הטירוף של המעריצים. היום אני מאוד אוהב את זה. זה כיף, משחרר. אתה הופך להיות רך ומתוק".
זה לא יכול לפגוע בך בפרויקטים רציניים?
"אני דווקא אוהב במאים שאומרים 'מה הוא עושה פסטיגל?'. אני אוהב שלא יודעים מי אני, שלא יתייקו אותי לשום דמות. בין הפרויקטים השונים יש דיסוננס ענק וצריך לדעת לעשות את המעבר. אני אוהב את הקיצוניות הזאת".
זהבי מכיר תודה לתרבות ההמונים שחשפה אותו לקהל גדול. לא רק שהוא דוגמן הבית של רנואר, שום תפקיד אופי בסדרת דרמה לא היה מסדר את חשבון הבנק שלו כמו איציק מ"עספור". זהבי הפך לשם שגור בכל סלון בישראל, במיוחד אם נשים יושבות על הספה.
"שנה וחצי עבדתי, הצטלמתי לדובר, ל'נבלות', ולא כתבו עליי מילה", הוא מתייחס להצלחה הגדולה של "עספור", "ואיך שהסדרה יצאה נעשיתי מפורסם בן לילה. אני גאה בפרויקט הזה, הגעתי לסימביוזה מוחלטת עם איציק, דמות ווינרית, בלי פחד וחת. אבל אם כתוב עליי או לא כתוב עליי בעיתון - זה לא מזיז את הביצה שלי. אין לי חברים מהתעשייה. אני ממשיך להסתובב עם החברים שלי מראשון לציון".
משחקן אנונימי הפכת לאליל מקומי. קשה להכיל את ההצלחה?
"אתה יודע איך הגעתי למשחק? ראיתי טלוויזיה וחשבתי שאני יכול לשחק לא פחות טוב, אפילו יותר. פתחתי 'דפי זהב' והשם הראשון היה הסוכנות של לביאה הון. דפקתי בדלת בלי הודעה והיא זרקה אותי מהמשרד. כשהגעתי לפגישה מסודרת היא לא רצתה לשלוח אותי לאודישנים כי לא למדתי בבית ספר למשחק. הייתה שם בוקרית שלקחה את הטלפון שלי והגניבה אותי בסוד לאודישן. זכיתי בו. מאז היא עברה כמה סוכנויות, עד שפתחה סוכנות עצמאית. קוראים לה רינת איתן והיא הסוכנת שלי".
ובכל זאת למדת ביורם לוינשטיין.
"כשאתה לומד בבית ספר למשחק אתה עובר מדורי גיהנום. שואל למה לעזאזל אני פה. כשאתה מצליח אתה מבין שאתה פה בשביל לומר משהו לעולם. הכי קל לי להתבטא דרך דמות. כל הפרסום זה הצד החיצוני. לא ידעתי שאצליח ככה. פשוט הייתי חדור מוטיבציה. באותה מידה הייתי יכול לשחק בפרינג' שלוש שנים ואף אחד לא היה שומע עליי".
רק שבינתיים אתה מרוח על שערים.
"אני בן אדם סוליסט, זאב בודד. נורא אבסורד לקרוא על עצמך שאתה ברשימות 'היפים והנכונים', בשעה שאתה יושב לבד בבית עם תחתונים וסיגריה. אתה שואל את עצמך אולי אממש את הדימוי. אצא החוצה ואקרע את העיר. עשיתי את זה. אבל מהר מאוד זה הרגיש לי תפל ושאני משקר לעצמי. רק כשאני עסוק בעבודה אני בסבבה עם עצמי. אני מאוד רוצה לכתוב, ליצור את התוכן שלי. גם לשחק מעבר לים. זה יקרה".
גם בלי שזהבי יכתוב טקסטים לעצמו, התפקידים שמוצעים לו ממשיכים לתקשר עם הביוגרפיה שלו. אפילו ב"חיים אחרים" (במאי: אריק רוטשטיין), הסדרה ה"אזרחית" שזהבי מככב בה - מעין בילי אליוט בגרסה דתית-לאומית - הגיבור שהוא מגלם, יקיר, נפגע בהיתקלות בשטחים. הוא מאושפז בבית חולים ובמהלך השיקום פוגש מנהלת סטודיו לריקוד מודרני (איריס ארז הנהדרת) המפתה אותו להיכנס לעולם התנועה, מסלול שמוביל אותו להתנתק מאלוהים.
זהבי ניגש לאודישנים לפני כשנה, מיד אחרי שהצילומים ל"עספור" הסתיימו, אבל הסדרה עדיין לא עלתה לאוויר. האנונימיות, בדיוק כמו ב"התגנבות יחידים", לא פגעה בו. הוא קטף את התפקיד כשהוא גובר בדרך על כמה כוכבי מסך מוכחים. לאחר שהתקבל החלו הספקות הגדולים. "אני בא מבית חילוני כך שאין לי שום רקע", הוא אומר. "הדבר הדתי האחרון שהתעסקתי איתו זה הדרשה שלי בבר מצווה. אמרתי לסוכנת שלי שאני לא מסוגל לעשות את התפקיד הזה. מה אני מתיימר להיכנס לעולם הזה. היו רק שלושה חודשים להתכונן לתפקיד. זה מאוד מאיים להיכנס למקום שאתה לא מכיר בו את עצמך".
אז איך הכנת את עצמך לתפקיד?
"קראתי את התסריט וזיהיתי את הקושי של הדמות לעזוב את עולם הדת. אמרתי, בשביל לשחק טוב אני צריך לדעת מה הוא באמת עוזב. כל שעה ביום הקדשתי לתפקיד ולמחקר. הורדתי לאייפון דרשות של הרב מלמד. שמעתי את הדיסק של שולי רנד. קראתי ספרי מוסר, הרב קוק, סדרי תפילה. וזה היה בתקופת הפסטיגל. יושב בחדר ההלבשה, קורא שולחן ערוך. הטאלנטים חשבו שהתחזקתי".
והתחזקת?
"בתור חילוני שנותן דרור לכל תשוקה הכי קטנה שלו, אמרתי אכנס עמוק יותר. החלטתי שאני כל בוקר קם, אומר 'מודה אני'. יוצא מהשירותים, אומר 'אשר יצר'. עושה את כל הפעולות טכנית. אחר כך באות התובנות. ניסיתי לקיים מצוות כדי לראות איפה קשה לי לאכוף אותן. ממש כמו חוזר בתשובה בחודשים הראשונים של התהליך. יועץ דתי בשם חיים אלבום ליווה אותי בכל הפרויקט הזה. לקח אותי לארוחת שישי במשפחות דתיות. אהבתי את הביחדנס הזה. זה מאוד נגע ללבי. ספר החוקים שומר על ערכי המשפחה".
אבל הקושי הגדול ביותר של זהבי, אתאיסט מוחלט, היה למצוא את אלוהים. "מירורים ובכי. ימים שלמים שלא הצלחתי להתחבר אליו. אמרתי, איך אני יכול לשחק בלי להרגיש את החיבור הזה בלב. הבנתי שהקושי שלי להיכנס לתפקיד מקביל לקושי של יקיר לעזוב את הדת. השירים של שולי רנד עזרו לי בטירוף. הם מדברים על הקושי להתמיד, לעמוד בפיתויים. חוסר היכולת שלי להתחבר לאלוהים כאב לי מאוד. אפילו כתבתי על זה שיר, בו אני מבקש מאלוהים שיעזור לי להאמין בו".
לבסוף זה קרה. "יום אחד הרגשתי שמצאתי את אלוהים. זה היה רגע של יראה. קראתי איזשהו משפט במשנה שהתחבר לי, והיה כל כך נכון. עברה בי צמרמורת. לא יכול להיות שהם טועים. ואז זה בא. הסתכלתי לפינה אחת בבית וראיתי אותו. מאז כל פעם שאני מסתכל לכיוון הזה, זו נקודת השכינה מבחינתי".
המסע הזה השפיע עליך?
"פתאום מצאתי את הכוונה וההיגיון בתוך הרוטינות. התחלתי לעשות קידוש בערבי שבת בבית של ההורים. גיליתי עולם ומלואו, כשהגילוי הכי מסעיר זה משמעות החיים. האם משחק זה אכן המשמעות הנכונה של החיים שלי. כל פעם שזיהיתי קונפליקט עם עצמי לקחתי את זה למשחק".
כמו ב"התגנבות יחידים", הטוטאליות הובילה אותו צעד אחד רחוק מדי. "כבר כשקראתי את התסריט הבנתי שיש סכנה שאחזור בתשובה. אני מכיר את עצמי: הולך עד הסוף. האידאלים שלי זה משחק טוטאלי. הלכתי לישיבת 'אור ציון' וביליתי שם יומיים. חבר' ה מדהימים. לא הייתה לי דרך לצאת. חזרתי באורות משם. דלוק. הארה. גיליתי משהו, הבנתי את העולם. אמרתי למשפחה שלי שאם הייתי שם עוד שבוע, הייתי נעלם להם. לא חוזר".
ובכל זאת, לא נשארת שם.
"לא נשאבתי כי הזכרתי לעצמי מדי פעם שאני חוקר את זה. זו לא סדרה על דת, אלא על תשוקה ללכת למקום אסור. התבנית של יקיר בנויה על עולם ערכים. דמות מרתקת. הולכת עד הסוף עם האמת שלה. בדרך כלל שחקן מחפש דברים אפלים בדמות. כאן אין. זו הדמות הכי טהורה ששיחקתי בחיי. הכל היה בשביל יקיר. אני מאוהב בו".
את המשך הכתבה ניתן לקרוא במוסף סופשבוע
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם