מתיר אסורים: ראיון עם גואל פינטו
חצי שנה אחרי "האח הגדול", גואל פינטו בוחר לספר את הסיפור שלו בעצמו. בסרט תיעודי, "אחד משבעה", שיוקרן הערב בערוץ 8, הוא נזכר באפליה שסבל כילד ספרדי בסביבה חרדית אשכנזית, מתמודד עם הניתוק הממושך מאביו ומשחזר את הטראומה המינית שעבר בגיל 14 בישיבה. הוא מסרב לקרוא לזה אונס: את האונס האמיתי חווה כשראשי המוסד גילו את הסוד והודיעו לו שהוא מסולק
"הכניסה שלנו הרעישה את עמודי השיש", נזכר פינטו. "זה לא רעש של קול, זה רעש של תחושה. כמו אישה שנכנסת לעזרת גברים באמצע התפילה. הוכנסנו לחדרו הנזירי של ראש הישיבה. הוא פתח דף גמרא של מסכת גיטין והתחיל לבחון אותי. לפתע הוא עצר ושאל: "איפה האבא?".
כמה שבועות לאחר מכן, בשיעור הראשון של שנת הלימודים החדשה, כבר דאג המורה להבהיר לפינטו הצעיר לאיזה עולם הוא נכנס. "באמצע לימודי דף הגמרא נשמעה בחלל השאלה: 'ואולי לפרענק יש משהו אחר לומר?'. ולפרענק לא היה מה להגיד ובעצם מאותו יום הפרענק לא פתח את הפה".
תלמיד מזרחי יחיד בין מאות תלמידים אשכנזים. למה הם קיבלו אותך למוסד?
"אני חושב שהעובדה שהייתי תלמיד מצטיין שקפץ כיתות ושוויזואלית הייתי יכול להיחשב כאחד מהם - הקלו על הקבלה. בגלל המראה שלי תמיד יכולתי להיות סוס טרויאני. זה קרה בישיבה, זה קרה בעיתון 'הארץ' וזה קרה גם ב'האח הגדול'".
במשך השנים העדיף גואל פינטו להסוות בפני הסביבה את תחושות הזרות והתלישות שחווה. הוא חיפה על זה בחיוך מתוק, שפה עדינה וגישה אוהדת כלפי הזולת. הקסם הזה הצליח לקנות גם את קהל הצופים והוא היה אחד מחמשת הפיינליסטים בתוכנית הריאליטי הכה פופולרית. עתה החליט לפתוח את דלתות חייו בסרט דוקומנטרי אישי ועדין שביים, "אחד משבעה", שיוקרן הערב, 16.10, בשעה 22:00 בערוץ 8.
הסרט הוא מסע שמתחקה אחר שורשי זהותו הנודדים, שבו הוא חושף לראשונה טראומה מינית קשה וממושכת שעבר בגיל 14 בישיבה. התוקף היה חברו ללימודי הגמרא ושותפו לחדר בפנימייה, תלמיד בן 18.
"בסרט אני שואל את אמא שלי למה הסוד כל כך מפחיד", הוא מסביר מה הניע אותו לחשוף את מה שעבר. "את אשמה שאנסו אותך? את לא אשמה. אנחנו חיים בחברה שמכריחה אותנו להסתיר את הסודות, להתבייש. הזעקה שלי היא בואו נוציא החוצה, אז נהיה בריאים יותר".
הוריו עלו לארץ ב-62' מאלג'יר. לאחר כמה תחנות התיישבו עם שבעת ילדיהם בבני ברק. במשך השנים התחזקה המשפחה, והילדים נשלחו ללמוד במוסדות חרדיים. "בני ברק של שנות השבעים, טרום הקמת ש"ס, הייתה נטולת ספרדים כמעט לחלוטין", מספר פינטו, בן הזקונים.
"בתלמוד התורה שלמדתי בו היה רק עוד ילד ספרדי אחד. אבא שלי התאים את עצמו יותר ויותר לסביבה ואמא שלי הלכה אחריו. מצד שני, בתוך הבית הם שמרו על זהות צרפתית. שמעו שאנסונים ואופרות. כשאמא שלי שמעה את המארסייז היא הייתה קמה".
פינטו חי בעולם של בדידות. בני כיתתו סירבו לראות בו אחד בין שווים. "בשבת בר המצווה לא הופיע אף אחד מהתלמידים שלמדו איתי. למרות שהמשפחה שלי דחפה אותי להיות חלק מהחברה החרדית, עשיתי מרידות קטנות כדי לשמור על הזהות שלי. חליפת הבר מצווה שלי הייתה בצבע תכלת. אני זוכר חברויות והשתובבויות, אבל גם מכות על גבי מכות. הרגשתי שאף פעם לא אהיה כמו כולם ותחושת הבדידות התעצמה. יש בעיה עם אפליה. אף פעם לא תדע אם היא נובעת מרגשות הנחיתות של הסובל או מרגשי העליונות של הסובבים אותו".
שיתפת את ההורים שלך בכאב?
"אני בן אדם מאוד פרטי, בוודאי עם המכאובים שלי. את הדיאלוגים ניהלתי עם עצמי. לא עניין אותי להטריד את כל בני המשפחה בכאב הזה. השארתי אותו בחוץ. חששתי שאם אביא אותו פנימה לא אצליח ליהנות מהשמחה והיחד שהיו בפנים. זו מערכת הדחקה פנימית שקיימת בי עד היום. אף פעם לא מצאתי מקום לפריקה חוזרת ונשנית וילדותית".

למרות הבדידות פינטו הצטיין בלימודיו. בגיל 14 הוצמד לו חברותא, שותף, בחור בן 18. שעות של לימודים יומיומיים צמודים, ולינה בחדר צר עם שתי מיטות יחיד, בנו אינטימיות חריגה. "הוא בא ממשפחה בעלת אמצעים, גבר מאוד מרשים. בעל אוטוריטה בתוך הישיבה, גם בעיני הרבנים. רבים רצו את חברתו, הוא היה איש מקסים. בלי ספק ערגתי אליו. הוא היה בצבע הנכון, המעמד הנכון. נער הפוסטר של בחור הישיבה המוצלח. השידוך המושלם. היה שם תהליך אמיתי של בעלות עליי".
כלומר?
"טיפין טיפין, בכל סיטואציה שהזמינה שינה יחד הפכה ההתקרבות הגופנית ליותר משמעותית. וככל שהמגע הפך ליותר משמעותי, הייתי כבר שייך לו. הגיל שלו דרש בעלות ואני התחלתי להתמסר. אבל זו הייתה התמסרות שלא מתוך בחירה. הוא היה המגן שלי מפני הסביבה. החברותא שלי איתו הפכה אותו לבעל משמעות עבורי, והאתנן שהוא ביקש היה הגוף שלי. זה מעשה אסור, במיוחד כשהוא נעשה בסיטואציה שבה אנשים באים ממעמדות שונים. כשהוא היה נשכב עליי זה לא היה למטרת ההנאה שלי, אלא למטרת ההנאה שלו. ידעתי שאני צריך לשכב ולסתום עד שזה ייגמר. אני לא המקרה הראשון שקשר טוב התקלקל בגלל הצורך במין".
אתה מסרב להשתמש בהגדרה אונס, למרות שזה מין בכפייה תוך הפעלת יחסי מרות.
"לא חוויתי איתו חוויה רומנטית. אבל זה גם לא אדם מבחוץ. אתה הולך איתו ימים ולילות, אוכל איתו, ישן. זה לא אדם שתופס אותך בחדר מדרגות ועושה את זממו. הוא לקח את מה שרצה לא בכפייה, אבל גם לא ברצון. אפשר להתייחס למצבי קיצון ולהיות שיפוטי, אבל קשה להתייחס למצבי אמצע".
באותה תקופה היית מודע למיניות שלך?
"ניצני המיניות שלי עוד לא היו קיימים בכלל. גם בגלל מי שאני וגם בגלל העולם החרדי. את גיל ההתבגרות שלי חוויתי בתקופת הצבא, ביציאה מהארון. בתקופה ההיא הייתי ילד טוב מדי".
כמה שבועות לאחר הקשר המיני הכפוי, נקרא פינטו לחדרו של ראש הישיבה. "הוא שאל אותי אם יש משהו אסור ביני לאיקס. הכחשתי בכל תוקף. הייתי מת מפחד, ראיתי כמה צעדים קדימה. אותה אאוטסיידריות הולכת לנשוך אותי בתחת. שזו תהיה ההזדמנות שלהם להיכנס בי. וידעתי באינטואיציה שדיני לא יהיו כדינו. נשלחתי הביתה ואז ההורים שלי קיבלו טלפון מהישיבה להגיע לשיחה".
מה הרב אמר להם?
"עד היום אני לא יודע מה היה בשיחה. כשאבא שלי חזר אני בדיוק ירדתי במדרגות והוא עלה. הוא חיבק אותי ושאל אם אני בטוח שלא היה כלום. אמרתי לו אני בטוח. ההורים של התלמיד השני קיבלו אותה שיחת טלפון מהישיבה וצלצלו להורים שלי. הם הגיעו לפגישה בבית שלנו לנקות את השולחן. אבל כל מה שהם רצו זה לצייר את
איך הרגשת?
"הכי הצטערתי עבור ההורים שלי. שהם נאלצים להיות מושפלים על ידי המערכת האשכנזית הזו. זה חוזר בכל דפי ההיסטוריה, הם לא מצהיבים, וזה קורע לי את הלב. ודווקא זה קורה בחברה האשכנזית שסבלה מגזענות הרבה יותר גדולה ממה שאנחנו חווינו במדינות ערב".
איך חווית את ההשפלה בזמן אמת?
"הסילוק הזה היה האונס המוחלט. אם יש פצע של אי שייכות, זה הסילוק הזה. אף פעם לא תפסתי את עצמי כקורבן או כאדם שעשה משהו מגונה. באירוע הזה נבנה קיר, שהסממנים שלו התגלו מאוחר יותר".
ההורים הסיקו מסקנות ופינטו נשלח ללמוד בישיבה דתית לאומית בפתח תקווה. "אחרי סיפור כזה אף ישיבה חרדית לא הייתה מקבלת אותי. למדתי בישיבה של הציונות הדתית, בה היה הרבה מקום ללימודי חול. אבל רמת הלימודים שלי הידרדרה והפכתי לילד טמבל. כמעט בלי בגרות. והכל בגלל הטראומה. אבל לפחות הייתי יותר שייך. האישיות הצבעונית שלי התחילה לפרוח שם".

כאמור, במהלך שירותו הצבאי התוודע פינטו למיניותו, והחליט לצאת מהארון. הוא למד תקשורת בבית הספר לעיתונאות "כותרת" ועבד כמלצר במסעדת הפאנץ' ליין בתל אביב. שם גם הכיר את אהבת חייו - מלצרית שעבדה איתו.
"אהבתי אותה אהבת נפש", הוא מסביר מה בחור הומו עושה בקשר זוגי עם בחורה סטרייטית. "היא אחת הנשים היפות והזכות ביותר שהכרתי. היא הזכירה לי יותר מהכל את האחיות שלי. הייתה אהבה גדולה מאוד למשך תקופה ארוכה, וכשהייתי בן 26 החלטנו להתחתן".
זה נשמע קצת מופרך.
"חשבתי שהאהבה שלי אליה והאהבה שלה אליי יגשרו על כל הפערים. אנשים נותנים למיניות יותר מדי מקום בחיים שלהם. מין הוא רק ממד אחד בקשרים בין אנשים. האם הוא הממד החשוב ביותר? בוודאי שלא. היא והמשפחה שלה ידעו שאני הומו, לא הסתרתי את זה מפניהם. היינו שני ילדים מאוהבים שחשבו שהם ינצחו את הסטטיסטיקה".
הניצחון החזיק מעמד שמונה חודשים. "מה שהיה לרועץ בינינו לא היה המין, אלא הבדלי גישות, רצון אחר מהחיים. זה נבע מהטעות שלי. חשבתי שכבר בלעתי את העולם ומספיק לי. אבל זה לא הספיק לי. ולכן התגרשנו".
בשתי סצנות מרכזיות בסרט המצלמה מתמקדת באביו של פינטו. בראשונה הוא נראה מאושר בעת שהוא מחתן את הזוג הצעיר. בשנייה, שצולמה לאחרונה, הוא פוגש את בנו לאחר שלא התראו במשך עשר שנים. "אין לי תשובה אמיתית, כנה ומדויקת", עונה פינטו כשנשאל על הנתק הגדול מאביו, שהתרחב לאחר הגירושים. "ברגע שהגעתי להשלמה עם עצמי ועם סגנון החיים שלי הבנתי שיש מקום רק לאנשים שמכירים ומקבלים אותי כפי שאני. ידעתי שאבא-בגלל מי שהוא, העניין התרבותי, החרדיות שלו-לא יוכל לקבל באמת את מי שאני. הוא לא ידע שאני הומו, עד היום הוא לא יודע".
לא נתנת לו צ'אנס.
"העדפתי ניתוק מוחלט על פני ריחוק. באותו זמן אבא שלי אושפז בבית חולים סיעודי בגלל אלצהיימר. היה לי קל יותר לעשות את תהליך הניתוק. זה לא ניתוק של כעס או כזה שבא ממקומות לא פתורים, אלא התגלגלות של החיים. אמא שלי סירבה במשך שנים להבין את זה. היא אוהבת תמיד ומקבלת את בעלה. שבעת הילדים היו כל החיים שלה. במשך שנים היא מתחילה כל בוקר בתפילה, ואז נוסעת בשני אוטובוסים לבית החולים. יושבת ומדברת איתו במשך כמה שעות ואז חוזרת הביתה. הם באים מדור אחר. דור שלא מוותרים".
והאחים שלך?
"אולי העובדה שהייתי בן זקונים וידעתי ששאר האחים שלי מתייצבים פעם בשבוע, הקלה עליי. אין לי רק אמא אחת. הם משמשים עבורי כסרוגייט של אמהות ואבות. אולי בגלל זה אני לא מרגיש את החסך של אבא שלי בחיים".

במשך כמה שנים עבד פינטו בעיתון "אנשים", ואחר היה כתב הקולנוע של "הארץ". גם כאן הוא חש את תחושת הזרות המוכרת. "הדבר הראשון ששמעתי במסדרונות של העיתון זה שני דינוזאורים שאמרו: 'פינטו כתב הקולנוע של 'הארץ' - מי היה מאמין?'", הוא משחזר את טקס החניכה ברחוב שוקן. "הייתי עולה במדרגות 'הארץ' כשמסביבי כל עבודות האמנות שתלויות שם, בחיל ורעדה. זה קשור לסימפטום העבד שההורים שלי הורישו. יש לי כבוד מוגזם, פרוורטי, לאוטוריטות. אם לא הייתי מצליח להשתחרר מזה בעקבות העבודה על הסרט, לא הייתי הולך ל'האח הגדול'".
זה נשמע קצת מוזר. השתלבת בעיתון והעריכו אותך.
"אחי עמנואל אומר לי כל הזמן, 'מה אתה מתלונן, הופעת, הצלחת, הפכת לאוטוריטה'. אבל הידיעה שאם לא הייתי נראה כמו שאני נראה, בצבע הנכון, היה קשה לי להגיע להישגים. כמה ספרדים אתה מכיר ב'הארץ' חוץ מפינטו ודניאל בן-סימון. לא צריך להיות אנתרופולוג. שם המשפחה הוא כרטיס הביקור. לכן חייכתי חיוך רחב שאלפון ופרץ (דב אלפון, עורך "הארץ" וליסה פרץ, עורכת מדור "גלריה") השתלטו על 'הארץ'".
הוא חי את תחושת האפליה בכל רגע. אפילו הצביע בעבר עבור ש"ס. היום הוא סולד מההנהגה של אלי ישי. "הבטיחו להחזיר עטרה ליושנה, אבל מה שמעניין אותם זה להיות לבנים. הם הורסים במו ידיהם תרבות שלמה שנוצרה במאה ה-15. אלי ישי מפנטז במיטה על הרב שך".
הפכת לפנתר שחור?
"מי שמצקצק לעברי שיקרא את הסטטיסטיקה שגבר ספרדי מרוויח פחות מגבר אשכנזי. אני אומר ספרדי, לא מזרחי, כי מזרחי זו מילה מזלזלת, עם קלון. אל תספרו לי סיפורים על כך שהצבעים שווים. אתה מסתכל על מה שקורה בעמנואל והשערות סומרות. אנשים יצאו לרחובות בשביל 400 ילדי עובדים זרים, ויש 400 תלמידות שלא מתקבלות לבית ספר בגלל הצבע שלהן וזה לא מזיז לאף אחד. למה? כי הם דוסים".
החלק השני בסרט שלך מתרכז ביחס של יוצאי מדינות ערב לשואה. למה יצאת למסע הזה?
"רציתי לבדוק האם חוסר השייכות שלי נובע מחוסר השייכות של ההורים שלי. האם הם אשמים בחוסר הזהות שלי. והתשובה לכך היא כן. אני לא פרגית בת 20. אני בן 40, חי עם הורים בני 80-70. איך אפשר לא להיות מושפע?".
התעקשת להראות שגם בקהילת אלג'יר היו אלפי נספים.
"התפיסה הרווחת מבדילה בין דם לדם. זיכרון השואה כפי שהוכתב ועדיין מוכתב על ידי האוטוריטות שאחראיות על הזיכרון מדבר בטרמינולוגיה של שואת יהודי אירופה, לא שואת העם היהודי. המונח הזה יצר שני מעמדות בישראל: אלה שנתנו מגופם להקמת המדינה, אלה שעל אודי העשן שלהם נבנתה המדינה, על חשבון הרנטות שלהם, ומולם, האנשים שהובאו לישראל ממדינות ערב אחרי שנזכרו כי יש עוד יהודים בעולם. באחד הספרים שלו מייחס תום שגב את ההחלטה של בןגוריון לתפוס את אייכמן להתלקחות הראשונה בוואדי סאליב ומשפט קסטנר. זו שערורייה. שנות החמישים, האינתיפאדה העממית של הצפון אפריקאים, והוא מעביר מסר: תרגיעו ומהר. יש דברים יותר חשובים לפני שאתם צועקים לחם עבודה. אנחנו נרצחנו לפני 15 שנה. הוא רצה לאחד את העם סביב זיכרון אחד".
בסרט אמא שלך אומרת כי חבל שלא נהרגו עוד מבני משפחתה בשואה כי אז הייתה מרגישה יותר שייכת. אתה מזדהה עם האמירה שלה?
"זו אמירה נוראה, בכל פעם שאני שומע זאת אני מתחלחל. אבל אתה לא יכול להתווכח עם רגשות של בת 72. היא הרגישה סוג ב', מה תגיד לה: לא כאב לך? 40 שנה לא שמעתי בבית מילה אחת על אפליה. לא התלוננו, לא אמרו אכלו לנו שתו לנו. הם היו גאים מדי".

הופעתו של פינטו בבית "האח הגדול" הפתיעה את כולם. מה לכתב התרבות של "הארץ" ולתוכנית המציאות שגיבוריה הם אלמונים שמנסים לפלס את דרכם בין השקה של קרם לחות חדש לפתיחה של מסעדת חוף באשדוד? בשביל ההתנסות הוא לקח מרחק מבן זוגו הטרי, הייטקיסט שפסליו ממלאים את ביתם המשותף.
"זו הנרקיסיסטיות", מסביר פינטו בלי להצטדק, "הרצון שטביעת הרגל שלך תהיה חלק מהתרבות העכשווית. כל השנים הייתי חלק מהתלם. לא חוויתי טיולים של שנתיים בדרום אמריקה. במהות שלי אני לא הרפתקן. אני האדם היחיד שאני מכיר שלא עשה סטוץ. החלטתי להעניק לי את המתנה הזו, לעשות משהו משוגע לפני גיל 40".

למה אתה צריך את המצלמה כדי לדבר?
"אפשר לדבר עם חברים, עם פסיכולוג. אבל יש משהו משקר עם מצלמה. אתה יודע שהיא שם, אבל אתה שוכח שבקופסה הזו יש פילם. אתה לבד מולה. יש משהו במצלמה שהיא עוטה גלימה של רואה ואינו נראה. העובדה שמדובר בכלי ולא בבן אדם שיפוטי, מאפשרת לך להיפתח. מול בני אדם אתה מתחיל בווידוי, ואז הם עוצרים אותך ואומרים היה ככה וככה. המצלמה גם מאדירה את הניואנסים. המבט שמביע הכל. לכן המצלמה יותר טובה מכל שכן, מכל פסיכולוג".
לא הפסקת לדבר מסביב לבריכה. אבל שום מילה על סיפור האונס בישיבה.
"לא עניין אותי לתת לאחרים לספר את הסיפור שלי. ידעתי שכל מה שאומר יעבור את הפילטר של המאזינים והעורכים. רציתי לספר את הסיפור בכלים שלי. לא להכריח את הצופה לשמוע אותו. נכנסתי לתוכנית מיד כשסיימתי לצלם את הסרט שלי, הייתי בתהליך עם עצמי וידעתי שאספר יום אחד את הסיפור. אחרי התוכנית אנשים שאלו אותי באובססיביות שתי שאלות: האם לא הבאתי ביד והאם אלירז, אלין ופותנה הפכו לחברים הכי טובים שלי. אז התשובה היא לא. ואין סיבה שכך יהיה. לא הייתי שם עם חברים שלי. חיבבתי אותם, אבל ראיתי בזה אנקדוטה משעשעת. רק אנקדוטה".
יש מחיר לחשיפה?
"במשך שלושה חודשים וארבעה ימים ישבה קבוצה של אנשים שאוהבת אותי אהבת נפש והייתה צריכה לסבול בגלל ההחלטה הפרטית שלי. האחיות היקרות שלי רואות אותי בפריים טיים ולא יכולות לעשות כלום. נופל ושובר את היד והן לא יכולות להושיט עזרה. וכל האנשים שמדברים בך סרה, מטנפים בצורה הכי מכוערת שיש. זה לא היה משחק עבורם. אני קורא טוקבק בסגנון 'גואל תישרף בגיהנום' ובוכה, הם יקראו ולא יבכו".
המבקרים ריסקו את ה"אח הגדול", אבל מריירים בצוותא על "מחוברים". יש באמת הבדל גדול בין התוכניות?
"אני לא מבין את הדיסוננס בין המחמאות ש?מחוברים? מקבלת מכל אנשי המקצוע וקפוצי התחת לבין התייחסות ל'אח הגדול'. ליוצרי "מחוברים" - דורון צברי, רם לנדס ועמי טיר- יש בצדק תו תקן של יוצרים איכותיים שעושים למען האמנות והיצירה, בשעה שלקשת יש תו תקן של מפלצת רייטינג. הדיסוננס מגוחך בעיניי. אלה יצירות מאותו בית יוצר. לא רק בז'אנר שלהן, אלא גם בעריכה ובסטורי טלינג שלהן. כל אחד מגיבורי "מחוברים" דומה לחמשת הפיינליסטים ב"האח הגדול". אתה לא מספר סיפור אחד גדול, אלא סיפור של חמישה אנשים שונים זה מזה. זה הסיפור שהבמאי החליט לספר. אפשר להרכיב עוד 20 סיפורים אחרים".
תפענח לי את סוד הקסם של הריאליטי, אני כנראה פספסתי.
"שתי התוכניות רוצות להביא את הרגעים המזוקקים של היומיומיות. רגעים מינוריים, אנושיים. למשל שי גולדן שעושה פרצוף לאשתו מאחורי הגב שלה. רגעים כאלו, לא נבוט בראש. אלו רגעים גדולים של אנשים קטנים".