עסקי שעשועים: על "אל תפיל את המיליון"
אפילו ארז טל יודע שחיי המדף של "אל תפיל את המיליון" מוגבלים, הוא גם יודע שמדובר בשטות והבל ושהוא לא יצליח להכניס גרם של אישיות משל עצמו, כי הפורמט הקנוי והמוכתב אינו מאפשר מרחב אנושי. אלון הדר צפה בשעשועון החדש של ארז טל וחיפש רגשות
הוא עומד על הבמה ומתגעגע לקריינית הרצף. "איפה היא, איפה הוא", הוא ממלמל לעצמו בתקווה שאיש הסאונד לא ישמע. השבוע הזמינו אותו לאולפן הרדיו ששם הכל התחיל. התחנה חוגגת 60 שנה של טשטוש הגבולות בין האזרחי לצבאי, ואין בררה אלא לשתף פעולה. אלו חוקי המשחק והוא אף פעם לא שבר אותם.
המפגש עם הפרטנר המיתולוגי (כמה הוא שונא את המילה הזו) היה מעט מביך. רצה הגורל וצוות הטלוויזיה שתיעד את האיחוד ההיסטורי עבור כתבת מגזין ששודרה בליל שבת קלט את החיבוקים המאולצים. אולי הם היו צריכים להתאמץ יותר. לשחק אותה מול המצלמה. הם מסוגלים. עושים זאת לפחות פעם בשבוע, כל אחד בשעשועון שלו. והעם מוחא כפיים. כמה כפיים שהעם מוחא. הוא נזכר שבאמצע השידור היה רגע אחד שהוא הרגיש את הגרון שלו יבש. במפגש הזה היה משהו נוכח חזק שהזכיר לשניהם איפה הם עומדים.

אבל די להרהורים. הבמאי מסמן שצריך לצלם. הוא לא צריך להזיע. בלידה בורך בפרצוף שמסתיר רגשות. אולי זה מנגנון שהתפתח בגיל מוקדם. מי יודע. מעטים הפעמים ששרירי הפנים גילו סימנים עצמאיים. הוא נזכר מתי זה קרה לו. ביקשו ממנו להגיש בטלוויזיה תוכנית ראיונות אחד לאחד. זו הייתה סדרה מצוינת של שיחות, עמוקות, כנות ומאוד עדינות. אנשים בעבודה אמרו לו היית אחר. אנושי. הוא לא זוכר אם המשפט הזה הפחיד אותו.

מה שמפתיע אותו מחדש זה איך עם כל ההתקדמות של הטלוויזיה, תוכניות הריאליטי, הסדרות המעולות, הדוקו המשתכלל, שידורי הספורט ב-HD, עדיין יש מקום לשעשועונים. האבולוציה שלהם בלתי נגמרת. בדיוק כמו סכיני הגילוח של ג'ילט או מוצר חדש של סטיב ג'ובס, בכל עונה ישנה תאגיד התודעה את הצ'ופצ'יק של הקומקום, וישווק
גם בשעשועון הנוכחי נמצאה התחבולה: במקום שהמתמודדים ילקטו בהדרגה את הכסף - כל הבוחטה ניטחת להם בפתיחה. הם נוגעים בשטרות, מרגישים אותם. ומכאן הם רק יכולים לאבד אותם. זהו זה. על השיגוע הזה בנו תוכנית שלמה.
שתי האחיות מתמודדות ברגעים אלו מול השעון. גם הוא יודע שחיי המדף של הפרויקט הנוכחי מוגבלים. אף שעשועון לא גלש לעונה שביעית. זה לא הסופרנוס. אבל הבוס הרגיע אותו. תעבור את החורף בשלום, אמר. אחר כך יש לנו את "ארץ נהדרת". כשהמצלמה עצרה רגע הוא עצם את עיניו. ראה איך אלפי שטרות יוצאים מתקרת האולפן, דואים בחלל וכמו פתיתי שלג נופלים ברכות על הקהל. אף אחד לא הושיט את היד לכיוון השטרות. אף אחד לא צווח. זו הייתה דממה של סיוט.
"אל תפיל את המיליון", יום שישי, ערוץ 2